אין בטלוויזיה דבר רדוד יותר מהממלכה האינפנטילית של אברי גלעד. הבדיחה על חשבוננו

ימים יגידו מה יוליד פיצוץ הביפרים בלבנון, אבל קשה להאמין שהמזרח התיכון יהיה שלו יותר בבוקר שאחרי. באולפנים התקשו להבין מה האסטרטגיה או היעדים מאחורי הפעולה שיוחסה לישראל, ופגעה באלפי מחבלי חיזבאללה וככל הנראה באנשים נוספים בסביבתם. צריך להיות תמים כדי לא להבין שהתגובה על צעד כזה תהיה אלימה במיוחד, לקראת הסלמה מטורפת. צריך להיות תמים מאוד כדי לחשוב שהדבר יקל על תושבי הצפון, יזרז את החזרת החטופים בדרום, וירגיע אזור שמוכה בידי מלחמה בלתי נגמרת כבר כמעט שנה. נחלי הדם ימשיכו לזרום אל הים, והים אינו מלא.

אבל למה להסתכל על המציאות נכוחה כשאפשר לעשות ממנה בדיחה? ברוכים הבאים לגנון של אברי גלעד, הממלכה האינפנטילית של הערוץ הנצפה ביותר בישראל. המקום שבו במסווה של "אקטואליה קלילה ומשוחררת" פועלת בריכה של המים הכי רדודים שאפשר.

מה הציג אתמול הקרקס? זה התחיל במופע ליצנות: אברי גלעד פתח את המשדר, שאליו הצטרף הפעם הפרשן אוהד חמו, בחיקוי של אדם שמרים ביפר שמתפוצץ עליו. חמו צחק. אני מקווה בשבילו שזה היה ממבוכה, כי אני הייתי מובך בשביל מי שמוכר כאדם רציני.

הבדיחות המשיכו, מבלי להבין את הגרוטסקיות שבכל זה. את סיכום האירוע ליווה השיר "מישהו שומע אותי" של איפה הילד. כשהעיתונאית שרי רוט מדברת על הדרמה הפוליטית מאחורי הקלעים, גלעד מהסה אותה: "אנחנו במסיבה, קלקלי אותה אחר כך". אחר כך הוא יבהיר: "בנפול אויביך - בטח שנשמח, נשמח ונעלוז". חוגגים כל הדרך להסלמה, בעיניים פקוחות. הציבור בבית חושש, חרד, אבל. מי בכלל יכול לעלוז? אברי גלעד יכול.

לאינפנטיליות יש הרבה צורות, וגם סדר היום של התכנית הוכיח זאת. בגנון של אברי ושות' חשוב יותר לדבר על ביטולי הטיסות, לדמיין שהפעולה הזאת תסייע למעמד ולהרתעה של ישראל, ורק אחר כך, אחרי הפרסומות, לבדוק מה קורה במציאות בצפון, איפה שיהיו הראשונים לשלם את המחיר. אדר גיציס גילה לחוגגים באולפן שחלק מהתושבים החלו לנוע דרומה בגלל המצב. אז כנראה שלא כולם עולזים.

כל האווירה העליזה היא עלבון לצופים, לא יותר מבדיחה על חשבוננו. במקום לנסות להבין ברצינות מה המשמעות של אירוע בסדר גודל כזה על חיינו, באולפן של קשת עורכים מסיבת פיג'מות. כשנתעורר בבוקר שאחרי עם חמרמורת, ונגלה שהמלחמה האיומה הזאת יכולה להוביל אותנו לשפלים חדשים, זה יהיה מאוחר מדי.

מי שבכל זאת מחפש במה להתנחם יכול לעשות עם הסרט התיעודי הקצר והעדין "איפה תלכי" של איתן כהן (שזמין לצפייה גם ביס דוקו וגם בהוט8): דיוקן קצר של רינה וג'יזל, שתי נשים משדרות בעשור התשיעי לחייהן, חברות הכי טובות, שפונו מהעיר אחרי מתקפת הטרור של חמאס ומצאו את עצמן במלון בתל אביב. רחוק מהקהילה, רחוק מהבית.

הסרט מתאר קודם כל חברות נוגעת ללב בין שתי נשים שמחזיקות אחת את השנייה ומגלות פתאום את היופי של העיר העברית הראשונה וכל מה שהיא מביאה איתה. אבל התזכורות לאסון שקרה נמצאות כל הזמן ברקע, צורבות את הנשמה, למשל כשבאמצע סיבוב קניות הן נתקלות בתמונות של החטופים. הרקע הזה נוכח בסרט כמעט מעט מדי, משאיר את הצופים להיזכר בעצמם בכל היתר.

כמה מהרגעים המקסימים של הסרט מתרחשים במהלך שוטטות בעיר. ג'יזל ורינה מבלות בחוף, או יושבות בבתי קפה - בשוט מרהיב אחד ג'יזל הולכת לבדה בטיילת ורואה את אנשים רוקדים ומתעמלים במשהו שכמעט נראה כמו מחזמר - ורק בערב, בחדר המלון, הזכרונות עולים. הכול מתערבב: מצד אחד החיים שנעצרו לחלוטין, ומצד שני העיר שממשיכה לנוע, הטבע ממשיך ביופי, האנשים ממשיכים לרוץ ולרקוד. העולם מתעקש להמשיך להסתובב, למרות הכול, וזה עצוב כל כך.