בהמשך המאמר הזה תמצאו ביקורת קצרה, אך מפרגנת למדי לתכנית פתיחת העונה של "אבודים". יהיו שם מילים חמות על צופית גרנט, וסוג של הכאה על חטא על ביקורת שכתבתי עליה בעבר. למעשה, כל כך נהניתי מהצפייה בפרק אתמול, עד שנשארתי לצפות גם בהצצה לפרק הבא ובריאיון של גרנט בתכנית "הצינור" ששודרה מיד אחרי הפרק. כמה חבל שעשיתי את זה.
הצפייה בטלוויזיה בתקופה הזאת משונה למדי. כל מה שאינו דיווח חדשותי מרגיש אסור, על סף החטא. התחושה היא כמו לצפות בטלוויזיה ביום כיפור. אתה יודע שאתה לא עושה שום דבר לא בסדר, אבל אתה בכל זאת מחליש את הטלוויזיה כדי שהשכנים לא ישמעו. במידה מסוימת יש תחושה של בני נוער שצופים בפורנו בזמן שההורים שלהם בחדר הסמוך.
פורנו. תכל'ס פורנו. הצפייה אמש במשדר הקצר של "הצינור" עם גיא לרר (20 דקות מלאות, נטולות פרסומות) הרגישה כמו לצפות בפורנו. לא בגלל האוננות הקבועה של לראיין טאלנטים מתכניות אחרות של רשת ("אבודים", "האח הגדול" וכו') אלא בגלל כתבה קצרה על "ליווי" של מודחת מבית האח הגדול שהייתה הלכה למעשה פורנו מוות. ספר השיאים של גינס חייב לבדוק אם לא נשבר כאן איזה שיא של ציניות. פורנו מוות. פורנו חטופים. פורנו שכול. הכל באייטם שכל שנייה ממנו הרגישה יותר מדי, ובסופו גיא לרר המליץ לגולשים להיכנס לעמוד הפייסבוק של "הצינור" כדי לצפות בכתבה המלאה. ייתכן שמדובר בשיתוף פעולה מסחרי עם חברה לייצור שקיות הקאה?
הכתבת רוני אבירם התלוותה לבחורה בשם פרידה, אחת מהפיינליסטיות של העונה הכי פחות נצפית והכי שנויה במחלוקת בתולדות הפרנצ'ייז של "האח הגדול". לפי הכתבה היא אחת הכוכבות הכי גדולות בתולדות התכנית, שזה מוזר כי לא שמעתי את השם שלה עד אתמול. בעבר נחשפתי לשמות כמו שי חי או אלירז שדה למרות שלא צפיתי בתכנית, אלא שהעונה האחרונה של "האח הגדול" לא הייתה רק הכי פחות נצפית אלא גם הכי פחות מדוברת - כי גם מי שצפה לצורך האסקפיזם לא רצה לדבר על זה בקול רם.
לא שמעתי על פרידה, אבל כן שמעתי על הרש, עדן, אורי, אלכס, אלמוג וכרמל. בטח גם אתם שמעתם עליהם. הם אמנם לא התמודדו על מקום בגמר הגדול, אבל הם כן היו סגורים תקופה ארוכה במקום סגור. כתבת "הצינור" הראתה לפרידה מה קרה בישראל בזמן שהיא הייתה סגורה בווילה. זה פורמט קבוע. עושים אותו בכל מקום בעולם. אלא בעוד שבהולנד או נורווגיה מספרים למתמודדים מי ניצח באירוויזיון, מי זכה בצ'מפיונס ליג והאם החקלאות נפגעה מהגשמים הרבים שירדו בשפלה בחודשים האחרונים - בישראל יש בכל יום מספיק חדשות שמספיקות למדינות מסוימות למשך חודשים.
וכך, ישבה בחורה צעירה ברכב בדרך לביתה, כולה חיוכים ושמחה, ואז הפילו עליה תוך כמה דקות את כל אירועי השכול שעברו עלינו ברבע השנה האחרונה - כולל דיווח חדשותי על רצח ששת החטופים, כולל הקראת שמותיהם. בעיקרון, זה טוב שמדברים על החטופים בכל הזדמנות. הלחימה בצפון הצליחה להוציא מהכותרות הראשיות את העובדה ש-101 אזרחים ישראלים עדיין נמצאים בשבי חמאס בעזה. זו ההנחה היחידה שאני מוכן לעשות לפורנו המוות הזה ששודר אתמול על המסך של רשת 13.
בסופו של דבר הם הפכו את החטופים לקליק בייט זול, עם פרומואים שמספרים "איך פרידה הגיבה כשהראינו לה את המציאות המורכבת שקרתה בזמן ששהתה בבית האח הגדול?". בושה, אין מילה אחרת. זה אחד מרגעי השפל של "הצינור" לדורותיו. למעשה, ייתכן שזו אחת הכתבות הדוחות שאי פעם שודרו בטלוויזיה. העובדה שפרידה ההמומה הוכתה בהלם ואמרה מול המצלמות שהיא הכירה את אלכס לובנוב שנרצח בשבי לא הופכת את הכתבה למרגשת יותר, אלא להפך - רק ממחישה כמה מעוות זה לתעד את הרגעים האלה, וכמה מופרע זה להפיץ אותם.
וכאמור, באמת שבכלל לא רציתי לכתוב על זה, אלא על צופית גרנט. בתחילת אוקטובר 2021 כתבתי ביקורת על פתיחת העונה של "אבודים" של צופית גרנט. זו הייתה ביקורת צוננת, בלשון המעטה. "אם היינו מורידים כוסית ערק בכל פעם שצופית גרנט אמרה 'וואו', היינו גומרים במיון", כתבתי שם. אומרים שקל יותר לסלוח לאנשים על כך שטעו, מאשר לסלוח להם על כך שצדקו - אז סליחה שצדקתי.
צופית גרנט עדיין אומרת המון "וואו". לפעמים נראה שהיא מתרגשת ממה שקורה בתכנית שלה יותר מאשר המשתתפים. למען הסר ספק, זה בדיוק מה שהופך את התכנית למוצלחת. התכנית עדיין נמרחת יתר על המידה, ואפשר היה לחתוך הרבה שומנים מהבכורה כדי להימנע מפיצול הפרק לשני חלקים. ובכל זאת, לאור כל מה שנכתב כאן מקודם, כיף לצפות ב"אבודים" של צופית גרנט דווקא עכשיו.
מדובר באסקפיזם מהתופת שמתחוללת בחוץ, אך אם בעבר כתבתי שמיותר לצפות ב"אבודים" בעולם בו אפשר לזפזפ בכל רגע לנטפליקס, אפל טי-וי, אמזון פריים או דיסני פלוס - ב-2024 יש יתרון לקצת ישראליות מורכבת. סיפור על אבא שחזר בתשובה, ובבית שלו יש תמונות של הרבי מלובביץ' ובעל התניא (גילוי נאות: סבא של סבתא של סבא של סבא שלי) אבל אין תמונות של שתי בנותיו שנולדו בלוס אנג'לס בזמן שהיה צעיר חילוני. יש לו היום חמישה ילדים והוא גר עם אשתו בצניעות במגדל העמק, אבל הוא בעיקר רוצה לשחזר את הקשר עם שתי הבנות שהקשר איתן אבד לפני יותר מעשור.
זה אחד הסיפורים הכי "ישראליים" שעלו בתכנית של צופית גרנט, למרות שכמעט כולו מתרחש בכלל בקליפורניה. הרי בחו"ל אנחנו יותר ישראלים מאשר בארץ. זה לא רק הקשר האישי של צופית לעולם הזה, שהרי היא בעצמה התחתנה בשנית עם חוזר בתשובה, אלא אשכרה קשר שהיא מוצאת למשפחה של הבנות האבודות דרך הגרוש המפורסם שלה אברם גרנט; ולבסוף אף מגלה קשר משפחתי אליהן דרך משפחתו של אביה, איתו היא בעצמה איבדה קשר לפני שנים, ובהצצה לפרק הבא אנחנו רואים שהיא עולה לראשונה לקברו. זה היה משפט מסובך, אבל ככה זה יהודים, לפעמים כדי להגיע משתי בנות לאבא צריכים לעבור שבט שלם.
זה השלב שבו אני אמור להיות ציני ולכתוב כמה שזה מעוות שצופית גרנט מצליחה להציב את עצמה במרכז גם בתוך סיפור כל כך אישי של משפחה מפורקת בצד השני של העולם, אבל איכשהו דווקא עכשיו, עם כל החרא שיש לנו במדינה, הסנטימנטליות האישית הזאת עובדת. התזכורת הזאת שכולנו רקמה אנושית חיה אחת חשובה בימים האלה. יש פה גם אמירה על קיבוץ גלויות, על יהדות, על זה שאדם יכול להיות משהו אחד בגיל 20, ומשהו אחר בגיל 40. זה נכון ליהודים ונכון גם לגויים. בני אדם. במציאות שבה אנחנו נתקלים כל יום מחדש בצד המכוער של האנושיות, נחמד למצוא נחמה ב"אבודים", שמציגה את המורכבות האנושית עם כפית גדושה של חמלה.