כבר כמה עונות ש"מחוברים" מנסה להמציא את עצמה מחדש. כמו כוכבת פופ מתקמבקת, מדי עונה היא אורזת את אותה הסחורה בעטיפה חדשה ומבטיחה לנו איזה סיפור שיגרום לנו להאמין שגם 15 שנים מאז שהכרנו היא עדיין מסוגלת לרגש אותנו. לפעמים פשוט משחק לה המזל - עד כמה שאפשר לקרוא לתיעוד החודשים האחרונים בחייו של אמיר פרישר גוטמן ז"ל מזל (עונה שמינית) או שהיא שהיא פשוט הייתה במקום הנכון בזמן הנכון והביאה לנו את תחילת הקשר בין יעל שלביה ועומר אדם כמעט בלייב (עונה עשירית), אבל ככל שה"גימקים" גדלים כך גם נהיה ברור למה הפורמט כבר לא רלוונטי.
בשנת 2009, כש"מחוברות" עלתה לאוויר, עשו היוצרים (דורון צברי ורם לנדס) בחכמה כאשר בנו קאסט מגוון המורכב מנשים אנונימיות לגמרי (חנה רטינוב) וסמי-מפורסמות (דנה ספקטור) וחילקו להן מצלמות, מה שיצר תחושה אמיתית של חשיפה לא.נשים שלא היינו מכירים בשום דרך אחרת, בוודאי לא בכזאת רמה של אינטימיות. בשנים הרבות שעברו, לא משנה אם אתה ילד שגדל בקריית גת או קים קרדשיאן, סביר להניח שהחיים שלך מתועדים ברשתות החברתיות. ההתרגשות שהייתה לנו באותם ימים מעצם ההצצה היעני לא מפולטרת לחיים של אחרים, היא כיום ברירת המחדל.
והנה הגיעה העונה ה-11 ואיתה גם ה"גימיק" הגדול מכולם - "מחוברים - החיים במלחמה". מה שהתחיל לפני מספר חודשים כפרק ספיישל שהראה את השפעת אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל על חייהם של משתתפי הסדרה, הפך לעונה שלמה בסימן שכול וההתמודדות איתו. זיו קורן, גיא זו-ארץ, יעל פוליאקוב, מעיין אדם וליהי טולדנו נבחרו להיות האנשים דרכם נחיה מחדש את הטראומה. מצד אחד, יש תחושה כמעט לא נוחה בכתיבת ביקורת על אנשים שחלקם איבדו ממש לאחרונה את היקר להם מכל. איך שופטים את ההתמודדות של גיא עם הרצח של אחיינו עילי ברעם ז"ל? איך מבקרים את ההתנהלות של מעיין אדם שאיבדה את אחותה מפל ז"ל במסיבה ברעים? מצד שני, הם אלה שבחרו לקחת את המצלמה ולהכניס אותנו לרגעים הכל כך אישיים האלה ואם הם הפכו את האישי לציבורי אז לנו, כצופים ומבקרים, מותר להגיד את דעתנו. בסצנה לא פשוטה בכלל מתעדת אדם שיחה עם אחיה שחצי מאשים אותה בכך שהיא "מדגמנת" שכול וזה סימן שכל הקלפים על השולחן.
לצדם של מי שאיבדו את הכל, יש כאן את מי שהשנה האחרונה הייתה עבורם, ממש כמו עבור רובנו, סתם שנה חרא. יעל פוליאקוב וליהי טולדנו למשל, שתיהן הושפעו מהאירועים ברמה הרגשית וגם לוח העבודה שלהן השתנה - טולדנו חוששת שאף אחד לא ירצה להקשיב לאלבום הבכורה שלה בזמנים כאלה, מה שהתברר כלא נכון בכלל - אבל למזלן ולשמחתנו הן נשארו בצד ה"בטוח". מה שבעונות קודמות היה כוחה של "מחוברים", החיבור בין סיפורים שונים זה מזה בתכלית, נמצא הפעם בעוכריה. המעבר בין זיו קורן שמתחמק מקליעים בעזה לבין טולדנו שמדברת על היציאה שלה מהארון, פשוט לא מצליח להתחבר לעונה שנעים לצפות בה. זה לא עושה שירות טוב לנו כצופים ובטוח לא למחוברים עצמם. זה חבל כי כנראה שבנסיבות אחרות היה מקום ועניין לשמוע את כל הסיפורים האלה אבל יחד ובמציאות של היום זה פשוט לא נדבק ומרגיש זר ומנותק.
יש גם את יעל פוליאקוב, מי שמבחינתי לא באמת נעלמה אבל מתעדת כאן את מה שהיא מכנה קאמבק. לפוליאקוב יש את הקסם החמקמק הזה שגורם לפה הג'ורה ולגישה הקצת לא נעימה שלה לחיים להיות פשוט זהב טלוויזיוני. אני למשל הייתי שמח אם היה ערוץ שמעביר את חייה 24/7 ממש כאילו הייתה "האח הגדול", כולל דיבורים שלה עם עצמה בזמן שהיא מבשלת או שיחות עם בתה המתוקה על האם היא תבוא לחוג הג'אז שלה או לא. ההפך הגמור קורה עם גיא זו-ארץ, אדם שאנחנו רואים כל כך הרבה על המסך והצטרף ל"מחוברים" כדי לנסות להראות לנו צדדים שלא הכרנו בו. ככל שהוא ויעל בר-זוהר זוגתו מנסים לקלף מעליהם שכבות מתברר שהם בדיוק אותם אנשים שאנחנו מכירים. אולי הם כבר לא זוכרים מי הם באמת או שזה פשוט מה שנמצאת מתחת לאיפור? קטונתי.
נדמה ש"מחוברים" ניצבת כעת בפני צומת דרכים מכריע: לקבל את היותה סדרת נישה שנותנת עוד במת פרסום למפורסמים שחייהם חשופים ממילא וללכת עוד צעד לעבר מחוזות הטראש או אולי לעשות סיבוב פרסה, לחזור למקורות, לנסות למצוא את החנה רטינוב הבאה ולתת לה מצלמה ואז אולי להצליח ולהצמיח את הכוכב הגדול הבא. בינתיים במקום חיבור היא יוצרת תחושה של ניתוק.