באולפנים היכו אתמול בעוצמה בתופי המלחמה. כתבים, פרשנים, לשעברים, השתתפו כולם בחגיגה הזאת.
אחרי 11 חודשים שהמילה "מחדל" כתובה בענק על הממסד הביטחוני כולו, הבכירים בדימוס לא פספסו את ההזדמנות להתהדר בנוצות גאוותניות אחרי התקיפות בלבנון. כך, באיזשהו שלב הערב בערוץ 12, דובר צה"ל לשעבר והפרשן לעת מצוא בהווה, רונן מנליס, דיבר על "היום הכי גדול מול חיזבאללה מזה שנים". במהדורה, בכיר אמ"ן לשעבר עמוס ידלין מסביר שבעוד חיזבאללה לא "עולה מדרגה", אנחנו נמצאים "כבר במדרגה שתיים וחצי, עם מוכנות להגיע לשלוש". שלוש, הוא מסביר, זה מלחמה כוללת. לדבריו, גם האיראנים הבינו "שישראל שאחרי אתמול ושלשום זו לא ישראל שהם הכירו", ושהם לא יכולים "לפגוע בישראל כמו שהם חשבו".
גם אנשי חברת החדשות היללו את ההתפתחויות. דני קושמרו אמר כי עשרות היירוטים שבהם חזה "זה מרהיב, זה מרגש". אורי איזק תיאר בהרחבה את נתוני בנק המטרות ("3,000 שעות טיסה, 1,500 מטרות, 2,000 חימושים"), שנאסף הודות "להיערכות של שנים אחורה", דבר הדורש "יכולת טכנולוגיות ואנושיות מגוונות". הגדילו לעשות אוהד חמו וניר דבורי. הראשון כבר מתאר את האפקט התודעתי. "אתה רואה מזרח תיכון שלם... ישראל חוזרת להיות מעצמה בעיניים של מיליוני אנשים פה". השני מקיש מדבריו, מי היה מאמין, שישראל צריכה עכשיו "לדרוך את הרגל על הגז חזק מאוד".
"מעצמה"? קשה לקחת את דברי הרהב האלה ברצינות. לא בגלל אופי המתקפות אלא בגלל הניסיון המר של שנת תשפ"ד, שנפתחה בתבוסה אדירה וקריסת כל יכולת המערך להגן על אזרחי ישראל ונמשכה במלחמה ארוכה שסופה אינו נראה לעין וספק אם יש ראייה אסטרטגית מאחוריה. על איזו מעצמה אתם מדברים בדיוק? זו שלא הצליחה למנוע טבח בכמות בלתי נסבלת של קיבוצים, מושבים וערים? זו שכל מערכי המודיעין שלה לא הצליחו להבין את מה שמתרחש מעבר לגדר?
לזכותו של דבורי, הוא היה הגון מספיק כדי להודות שעם כל הכבוד להסלמה בלבנון, קשה לראות איך ההתפתחויות האלה מקדמות את החזרת החטופים, שכמעט נשכחו ונבלעו לגמרי בין כל ההפצצות (להוציא דיווחים קצרים של יולן כהן ועמית סגל). העובדה שכמעט שנה אחרי הטבח של אוקטובר כ-100 חטופים עדיין נמצאים בשבי מחבלי חמאס, היא לבדה מספיקה כדי להירגע עם "החגיגות", וגם כדי לתהות כיצד התקשורת נסחפת אחריהן ונכספת אליהן במצב הזה.
אבל לא צריך אפילו ללכת רחוק אל הימים האפלים של אוקטובר המר ומחיריו המתמשכים. מספיק להקשיב לדיווח הענייני אמש של אדר גיציס מצפון הארץ כדי להבין איך "היום המוצלח" נראה מהצד של העורף המופגז. יש מילה שחזרה שם על עצמה פעמיים: מזל. נפילה באזור טמרה, כמה מטרים מהכביש. "רק במזל לא היו של נפגעים", הוא אומר. נפילה בבניין מגורים. "הפעם, במזל, בני המשפחה הספיקו להגיע למרחב המוגן", הוא חוזר. מזל, רק במזל. זו גם התמונה הגדולה, לפי הדיווחים במהדורה: ירי נרחב לעומק המדינה ("הרבה מעבר ל-300 שיגורים ביום", אומר גיא ורון), שריפות בשורת מוקדים. מאות אלפים ללא ממ"ד, איום נ"ט ביישובי הגבול. המוני ילדים בלי מסגרות לימודים. הצלחה צבאית זה דבר אחד. על המחיר שמשלם העורף חושבים פחות כשרצים אל ההסלמה.
הכתבה הקצרה של יגאל מוסקו בסוף המהדורה ניסתה לברר בדיוק את הדיסוננס הזה. גם המצלמה שלו מצאה שורת אנשים עם מורל גבוה, חלקם חוגגים, שותים וצוחקים. זה סיפור טוב להביא מהשטח - הדבר החריג, המפתיע, יוצא הדופן. אבל הרושם הראשוני הוא כוזב. אם מגרדים מתחת לפני השטח של הדימוי הזה מגלים מציאות מעט אחרת, מטורפת, של השלמה עם שגרה בלתי אפשרית. מוסקו היה צריך להמחיש את הפן הזה של הסיפור הרבה יותר.
אחת המרואיינות המחישה שיש גם מי שלא יכול לחגוג ולא יכול לחשוב על זה בכלל. במסע שלו נתקל מוסקו באישה מבוגרת אחת שסיפרה לו שהיא נמצאת כבר שעות ארוכות במיגונית חשוכה וחנוקה כי אין לה שום דבר שיגן עליה בבית שלה. "אני יושבת כאן עד עכשיו כי אני מפחדת ללכת הביתה", סיפרה לו. "אנשים באו, יצאו, נכנסו. אני, בגלל הרגליים שלי, לא יכולה לקום וללכת כל שנייה הביתה". תביטו עליה ותראו אותנו, איך נראים חיינו. אם התקשורת ומקבלי ההחלטות היו חושבים קודם על האישה שתקועה במיגונית במקום על "האפקט התודעתי", אולי דברים היו נראים אחרת.