שום דבר לא אמור להפתיע אותנו, לא? התרגלנו.
התרגלנו לעובדות המרות של 7 באוקטובר. התרגלנו להמוני חטופים שממשיכים לחכות לעסקה בתוך המנהרות ברצועת עזה. התרגלנו לזה שכמעט אף אחד, אבל ממש כמעט אף אחד (ובמיוחד לא האחד ההוא), לא לוקח אחריות על המחדל הנורא מכל, וישראל ממשיכה כרגיל.
התרגלנו גם למלחמה שלא נגמרת. התרגלנו לירי טילים על כל הארץ, לאזעקות באמצע הרחוב או בבניינים ללא מרחבים מוגנים. התרגלנו שאין צפון. התרגלנו למוות ועוד מוות ועוד מוות ועוד פחד ועוד פחד, ושום דבר, נורא ככל שיהיה, לא עוצר את הסיוט הזה, אף לא לרגע.
התרגלנו גם לעצם הקיטור על הנרמול. ככלות הכול, הסיוט הוא הנורמלי החדש. יותר נכון: הכבר-לא-כל-כך חדש. הוא בכל מקום. על כביש 4, ברכבת הקלה, במקלט הציבורי, במודעות האבל בעיתונים, בטלפון, אצל השכנים. גם בטלוויזיה הסיוט מגיע אלינו מדי ערב. נכון, גם זה לא חדש. אבל לפעמים העובדה הזאת מקבלת ממשות מבהילה. כך קרה אמש.
הפרשן הצבאי של כאן 11, רועי שרון, הוא עיתונאי עתיר הישגים. האחרון שבהם הוצג אמש במהדורת החדשות של התאגיד: שרון השיג תיעוד וידאו מקיף, מפורט מאוד, של קרב בין חיילי צה"ל ומחבלי חיזבאללה בדרום לבנון. לא בכל יום רואים דבר כזה. אני חושב שזה לטובה.
כמו במשחקי המחשב של פעם - ומי יודע, מן הסתם גם היום - נקודת המבט היא של החייל בזירה. הכול סביב בניין מכוער, לא ממש גמור, שמתגלה כמקום שממנו יוצא פיר למנהרה ארוכה. דרך מצלמות הגוף, אנחנו רואים ושומעים את קרב כפי שהוא מתרחש בשטח: היתקלות, ירי, פצועים, חוסם עורקים, פינוי, רימון. שרון מלווה כל שלב כזה בקריינות שקטה - רוב הזמן הוא נמנע מהפאתוס המפורסם שמאפיין את הכתבים הצבאיים - מתאר את מה שנראה כל כך קרוב למצלמה.
קרוב עד אימה. ההישג העיתונאי של שרון הוא הסיוט של כולנו: המלחמה הגיעה עד הסלון. אפשר לשמוע את הרימון מתפוצץ, כמעט להריח את אבק השריפה. "החיילים מצליחים להימנע מירי דו צדדי", הוא אומר. אני לא מאמין בהסתרה או הדחקה. להיפך. כדאי שנדע היטב את המשמעויות של המלחמה שבשמה נשלחים צעירים לסכן את חייהם ולהרוג. אבל כדאי גם שנשים לב עד כמה זה מטורף, שנודה בכמה שזה מופרך: בשמונה וחצי בערב, זמן הצפייה המשפחתית, ועל המסך אנשים יורים זה על זה, ואנחנו כמעט איתם. וזה נראה לנו, אחרי יותר משנה של מלחמה, כמו שידור הגיוני.
וזה מתקבל בשוויון נפש. למרות הילדים שאולי צופים; למרות הלומי הקרב שמסתובבים בינינו בהמוניהם; למרות ההורים המודאגים, שרואים מול עיניהם איך חייל "רק" נפצע; למרות העובדה שזה לא קרב עד כדי כך חשוב; למרות ההרגשה שהתיעוד הזה, מפורט ככל שיהיה, אינו באמת מביא לנו דבר מלבד עצמו: טעימה מזוקקת מהסיוט בסוף היום. התרגלנו לטעימה הזאת, לטלוויזיה הזאת, לאווירה שאין בינינו לבין הסכנה שום מרחק. וזה כל כך נורא.