רייצ'ל בלום היא לא אחת שמפחדת מבדיחות גסות. כל מי שראה את סדרת המופת שהיא יצרה וכיכבה בה, "האקסית המטורפת", מכיר את סוג החומרים שהיא מתמחה בהם: קומדיה אישית, יהודית, מבריקה, שהיא איכשהו גם מחזמר, כשהכול עטוף בהומור פרוע שרצוף בפרודיות על קלאסיקות. זאת לא הפתעה מוחלטת, אם כן, שאת הספיישל החדש שלה שעלה לאחרונה בנטפליקס היא פותחת בשיר מטופש בסגנון "מרי פופינס" על עץ שמריח כמו זרע (כן, קראתם נכון). אבל אז קורה משהו: מישהו מפריע בקהל, וזה לא סתם מישהו, אלא המוות בכבודו ובעצמו (כלומר: דיוויד האל, הלא הוא "ג'וש הלבן" מאותה סדרה מופלאה). והמוות מתעקש: בלום תוותר על המופע שלה. היא צריכה לדבר עליו, כלומר, על מה שקרה במרץ 2020.
בלום ב-2020 בדיוק התחילה לקטוף את הפירות אחרי סיום "האקסית המטורפת", שהפכה לתופעת פולחן. היא התחילה לעבוד על מחזמר עם השותף שלה ליצירה, המוזיקאי אדם שלזינגר, מלחין ויוצר פרודיות מוזיקליות ותיק בתעשיית הבידור האמריקנית ("ג'וזי והפוסיקאטס", למשל), וגם עמדה ללדת את בתה הבכורה. אלא שאז הגיעה מגיפת הקורונה, ובבת אחת כל העולם התהפך. בתוך כמה ימים שבהם העולם נטרף, בלום הביאה לעולם בת שנזקקה לטיפול בעקבות סיבוך בלידה, ושלזינגר, המפיק של כל שירי "האקסית המטורפת", אושפז והלך לעולמו. באותה שנה, גם הפסיכיאטר שלה מת מדום לב, והמלביש שעבד איתה בסדרה מת מסרטן. במקביל, כל העולם היה בסגרים, המגיפה גבתה את חייהם של המונים, ובאופן כללי העולם לא ממש נהיה מקום טוב יותר. זאת, למעשה, נקודת המוצא של "מוות, תן לי לעשות את הספיישל שלי", תיעוד של הסטנדאפ/מיני-מחזמר שבלום העלתה בערך שנה באוף-ברודוויי וזמין כעת לכל בשירות הנטפליקס הקרוב לביתכם.
אז נכון - מוות, כמו שבלום מודה בעצמה, לא חסר לאף אחד כרגע, או כמו שפורטיס שר פעם: הוא אינו מחוסר עבודה. אנחנו בישראל יודעים זאת היטב. וכן - המוות נוכח על הבמה, ולא רק בגרסתו הגשמית כדיוויד האל אלא באמת. זה לא ערב קליל. אבל זה מה שהופך את בלום לקומיקאית ענקית ומרגשת: כמו שהיא עשתה בעבר בשירים על התמודדות נפש, גם מהכאבים הכמוסים האלה, מחרדה של הורים צעירים ומאבל נוראי, היא מצליחה לצאת למסע שנון, מקורי, מתוחכם, אנושי, מוזיקלי וקליט באופן מדהים. מבלי לחשוף יותר מדי, המסע הזה עובר דרך גן העדן של חיות המחמד, רוחות רפאים שלא קיימות, מפגש משונה עם מדיום, טבעו של הקוסמוס ופרודיה על "אוון הנסן היקר". (גיקים של מחזות זמר: זה לא רק בשבילכם, אבל אתם תיהנו במיוחד).
בלום, שזועמת על "המוות שמפריע לה במופע", אומרת לו שכל מה שהיא רצתה זה לדמיין שוב שהיא בשנת 2019. לפני שהגיע כל זה. היא אפילו מחליטה לחתוך ולנסות לשיר מחדש את השירים הגסים שלה, אבל לא מצליחה. היא לא יכולה. וזאת בדיוק הפואנטה: היא לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, אי אפשר לחזור ולהעמיד פנים שמפגש עם המוות לא קרה. המוות, באופן הממשי ביותר, באמת עצר את הקומדיה שלה. לאורך הערב היא מנסה להתמודד עם הנוכחות הקודרת הזאת, להכיר בה ולא רק להדחיק אותה, ובכל זאת להמשיך. לכל מי שקורא את השורות האלה ברור למדי עד כמה הנושא הזה רלוונטי לחיים בישראל 2024.
האם בלום מציעה בסוף פיתרון לשאלות הכל כך כבדות האלה? לא בדיוק. בלום והאל מסכמים אותן בשיר שקושר את הכול יחד, עם פאנץ' מטופש כמו שהוא קורע, ואיכשהו גם מנחם. ואולי זאת התשובה היחידה שקיימת: לפחד מהמוות אין באמת תרופה, אבל כשעושים ממנו צחוק, אפשר לפחות להתחיל להשלים גם עם כל העצב הנורא הזה.