ברגעים השחורים, הצרחה המלטפת של אודי כגן תזכיר ללוחמים שהם לא לבד

אודי כגן היה חייל משוחרר טרי מצה"ל, עם תסמונת פוסט טראומה טריה לא פחות. ההתמודדות שלו עם הלם הקרב, יודע כל מי שהיה במופע הסטנדאפ המושלם שלו, הייתה דרך מוזיקה. האגדה מספרת שהוא ישב בביתו ושר לעצמו שירים על הגיטרה כשלפתע שמע אותו מפיק מוזיקה צרפתי נלהב, והחתים אותו על חוזה הקלטות בו במקום. זה סיפור שקורה רק בסרטים, ובטח שלא במאה ה-21, אבל כגן הצעיר עלה על מטוס לפריז, והקליט אלבום ראשון - באנגלית - עם המפיק ז'אן פייר טייב.

סיפורים ואגדות אפשר להמציא, אבל האלבום קיים באמת. אפשר למצוא אותו בכל שירותי הסטרימינג. האלבום, שהציג כישרון ייחודי אך בוסרי - מלא בהשפעות של פינק פלויד, אינטרפול, היהודים ובעיקר אביב גפן - נקרא בפשטות "tears & candies", באותיות קטנות. "דמעות וסוכריות". התזמון הקומי המבריק של כגן כמעט שלא מופיע באלבום, אבל הכאב שלו בהחלט מרוח בגדול לכל אורכו. הוא שר באנגלית, אבל הכאב שלו עברי מאוד. מקומי מאוד.

האלבום נכשל, כדרכם של אלבומים של ישראלים אנונימיים שמנסים את מזלם בשירה באנגלית דווקא בצרפת. הוא המשיך לחיות בפריז, ועבד על אלבום כפול בשם "The Secret Laments" (הקינות הסודיות), שאמור היה להיות מבוסס, ככל הידוע, על מכתבים שכתב לחיילים שלחמו לצדו במבצע "חומת מגן", ונפלו בקרב. האלבום מעולם לא יצא לאור, וכגן גילה שהוא מוכשר בדברים נוספים מלבד מוזיקה: עריכת וידיאו, כתיבה קומית ומשחק.

20 שנה אחרי, וכגן הוא כיום אחד הקומיקאים המוערכים והאהובים בישראל. קונצנזוס די נדיר במדינה שאוהבת לריב על כל דבר. המוזיקה שלו תמיד נשארה ברקע. הוא פרץ עם הדמות "משיח", שאפשרה לו להפוך לזמר-לשעבר (מה שטכנית הוא באמת היה) וגם לבעלים של אורחן (שמבוסס במידה מסוימת על אביו). סדרת הרשת, שעובדה לבסוף לסדרת פריים טיים בשידורי קשת וסלקום TV, כללה לא מעט שירים מקוריים שכתב כגן.

אלא שלהבדיל מהכתיבה המוקומנטרית של משיח, כגן המשיך להיות מחובר למוזיקה דרך מופע הסטנדאפ המופלא שלו (בהצלחה עם להשיג כרטיס) ובעיקר דרך תכנית הבידור המצליחה בישראל - "ארץ נהדרת", שכגן תרם לה שני קטעים מוזיקליים בלתי נשכחים. הראשון מציג את כגן בתפקיד עצמו כשהוא מגיע לתיכון בו הוא באמת למד, ומבצע מחרוזת שירי יום הזיכרון ("בלדה לחובש", "באב אל וואד", "שיר הרעות") עם טוויסט. במקום לדבר על הנופלים, כגן שר על המתים-חיים. אלה ששרדו, ונשכחו. בביקורת שהתפרסמה כאן באתר על ידי הח"מ נכתב כי "אלף כתבות במהדורות החדשות על האטימות של פקידי הביטוח הלאומי והאגף לשיקום לא יצליחו להעביר את המסר שהעביר כגן בפחות משתי דקות. קטע שהלם בנפש כמו אגרוף, ונתן סטירה קולקטיבית לכל הסיפור הזה שנקרא זיכרון וטראומה".

שנתיים אחרי, כשישראל נמצאת בטראומה הקולקטיבית של אחרי טבח 7 באוקטובר, כגן הציג סרטון מוזיקלי נוסף, הפעם פרודיה על "כמה טוב שבאת הביתה" של אריק איינשטיין ושלום חנוך. גם הפעם המטרה לא הייתה להצחיק, אלא להכות בבטן הרכה של הישראליות. בביקורת שנכתבה כאן באתר הושווה כגן ליפה ירקוני ושולי נתן, כ"זמר המלחמות" הנכון במקום הנכון. "כגן", נכתב בביקורת, "ממשיך להוכיח שהוא לא רק שחקן וקומיקאי ענק, אלא גם זמר בחסד".

אתמול, אחרי שכבר הוכיח שאין לו מה להוכיח בתחום, כגן הוציא שיר ראשון מתוך אלבום חדש שבדרך. כמעט קשה להאמין שהזמר בשיר זה אותו מצחיקול מהפרסומות של חברת הביטוח. חברים במשרד חשבו שמדובר ברפי פרסקי, אני בהתחלה הייתי בטוח שזה תום פטרובר. בשני המקרים מדובר במחמאה. השיר "איש המפעל" הוא בעצם גרסה עברית לשיר שהופיע באלבום ההוא מלפני 20 שנה, בשם "Factory Man". שלושה שינויים עיקריים יש בגרסה החדשה: 1. הקול של כגן נשמע הרבה יותר בוגר ובטוח, בין השאר כי האמת שלו, וגם הכאב, זורמים הרבה יותר בקלות בעברית; 2. מילות השיר, בעיקר בסופו, הופכות להרבה פחות אוניברסליות והרבה יותר מקומיות וברורות; 3. גיטרות האינדי-רוק שהזכירו את "היהודים" הוחלפו בסקסופון ומוסיפים לשיר שכבה נוגה ואילמת.

זה השילוב של הסקסופון הנהדר של עופר פלד, יחד עם הקליפ שובר הלב (שכתב וביים כגן עצמו) שהופך את השיר לקלאסיקת אינסטנט, למרות שזה לא שיר פופ קליט. הגיטרות של עומרי אגמון והתופים של תומר צדקיהו (שניהם חברי "התעויוט" של אביב גפן, שההשפעה שלו על הלחן ניכרת), לצד הבס של מיכאל פרוסט והקלידים של אופיר קנר (שגם הפיק את כל היופי הזה) נותנים למוזיקה שנכתבה על ידי צעיר ישראלי מבטיח, עומק של רב-אמן בהתהוות. ספק אם מתגייסים בבקו"ם יתחילו לשיר אותו כמו את "עם ישראל חי" של אייל גולן. הוא לא מעודד ומפיח תקווה כמו "לצאת מדיכאון" של יגל אושרי. הוא לא פטריוטי כמו "מולדת" של חנן בן ארי. הוא אמיתי יותר, מבוסס על כאב אותנטי, ולכן גם קשה יותר לשמיעה, בטח בתקופה הזאת.

"איש המפעל" של אודי כגן לא ידבר לעורף שמעדיף לראות את "רוקדים עם כוכבים" מאשר לשמוע על מה שקורה כרגע בצפון, בדרום או בגדה. זה יהיה שיר שצעירים ישמעו לבד באוזניות באגף השיקום של תל השומר, ובתור הבלתי נגמר לאגף השיקום של הביטוח הלאומי. זה שיר שאפשר לברוח אליו כשהצרחות בראש לא עוזבות, והשינה הופכת לפנטזיה רחוקה, ונראה שאף אחד בעולם לא יודע איך אתה מרגיש. השיר של כגן הוא לא תפילה ולא תקווה, הוא צרחה מלטפת, שמאפשרת להצטרף אליה. צרחה משחררת. כמו עוד כדור. השיר של כגן הוא תזכורת לכל אלה שהבטיחו להם שהם "הילדים של כולנו" ואז גילו שהם יתומים - שהם לא לבד.

לא צריך להיות הלום קרב בשביל להזדהות עם השיר, כפי שלא צריך להיות מעריץ של אודי כגן בשביל להסתקרן מהאלבום השלם שהוא עוד חייב לנו. בינתיים, נראה שהקליפ של "איש המפעל" (שמוגש עם אזהרת טריגר בתחילתו) הוא בבחינת צפיית חובה לכל ישראלי שמאמין שצריך לזכור לא רק את יפי הבלורית והתואר, אלא גם את הטוהר של אלה ששרדו כדי לספר על הרעות. באופן אישי, הצלחתי לעצור את הדמעות, עד התמונה של הכלב יוסי.