לצורך כתיבת המדור הזה אני נחשף להרבה יותר מדי שעות של טלוויזיה ישראלית. הרבה יותר מדי יונית לוי והרבה יותר מדי ינון מגל; הרבה יותר מדי אודי סגל והרבה יותר מדי עמית סגל. למיטב ידיעתי אף אדם לא נאסף אל אבותיו ומילותיו האחרונות היו: "אני מצטער שלא ראיתי יותר שש עם עודד בן עמי". ובכל זאת, אני ממשיך במלאכה.
לפעמים, נקלטים בעין רגעים ספונטניים, שקל לפספס אבל כמעט שווים בעצמם את שעות הצפייה. אתמול היה רגע כזה במהדורה המוקדמת של חדשות 12. עמית סגל התקוטט מילולית עם איתן כבל. האחרון הפסיד את הוויכוח (עוד נחזור אליו), ואז הוא זכה לקריצה מלאת חיבה, ליטוף עדין בכף היד ומבט חומל בעיניים מיאיר שרקי. רגע אנושי מתוק.
ברשתות החברתיות כבר התחילו לנתח את המעשה של שרקי, ולטעון שזו דרכו להראות שהוא מתנגד לעמית סגל. אופוזיציה שפויה, אם תרצו. זה (כנראה) בולשיט. אמנם זה לא יהיה שקר לטעון שסגל צבר לעצמו לא מעט יריבים בתוך המערכת של חדשות 12, אבל לפעמים האמת פשוטה יותר - שרקי הוא פשוט מענטש. הוא ראה אדם פגוע, והחליט להביע כלפיו מחווה אנושית בסיסית.
סגל עצמו נתפס השבוע ברגע אנושי דומה, כשעדשת המצלמה תפסה אותו במקרה נותן כיף ליריב לוין. רבים זעמו. אנשים לא מסוגלים לראות מטר מעבר לפוזיציה ולהבין שמדובר בהתנהגות מאוד טבעית של עיתונאי ומסוקר שעובדים במקביל הרבה מאוד שנים. באותה מידה סגל יכול היה להחליף כיפים עם זאב אלקין, מירב בן ארי או מתן כהנא. קצת אירוני לייחס ליריב לוין כאלה כוחות מאגיים של קונספירציות ומזימות אפלות, ואז לחשוב שהוא ייתן כיף במקום הכי מצולם בישראל לאדם שהוא כביכול חולק איתו קנוניה סודית. מה לעשות, תצטרכו לחיות עם העובדה שעמית סגל אנושי, וכנראה שגם יריב לוין.
בחזרה לאולפן: רגע לפני הליטוף המקסים, כבל עוד ניסה להתווכח עם סגל אבל הבין שזה בלתי אפשרי. כמו מכבי תל אביב בימיה הגדולים, אף אחד לא יכול לנצח את עמית סגל בבית שלו, כלומר בנוה אילן. אף אחד באולפן, לרבות המנחה גדעון אוקו, לא טרח לדרוש מעמית סגל להוכיח שהוא צודק בטענות שלו - הרי מספיק שהוא יודע שהוא צודק. אוי לך, ישראל של 2024, זה ערוץ החדשות הכי נצפה שלך - בפער.
הניסיונות של כבל להתווכח היו מיותרים. סגל לא התייחס למילים שיצאו מהפה של כבל אלא לטון שלו. ברגע שכבל הרים לכאורה את הקול (ובכלל לא בטוח שזה לא הטון הטבעי והרגוע שלו גם ככה), הוא כבר הפסיד. מי שצודק לא צועק. מי שצועק לא צודק. טיעונים ברמת גן חובה, אבל לטלוויזיה המסחרית זה כנראה מספיק. זה נגמר בליטוף, אבל על מה בעצם הם רבו?
בזמן שאנחנו מתעסקים בווליוום של איתן כבל
ובכן, השאלה הייתה האם המפכ"ל יתעלם מהמכתב ששלחה אליו היועצת המשפטית לממשלה. אל תירדמו לי, אני יודע שזה נשמע כמו נושא משמים, אבל צריך להבין את המשמעות מאחורי המילים האלה. הנה דרך אחרת לשאול את השאלה: האם השוטר מספר 1 במדינה, הסמכות העליונה של אכיפת החוק במדינה, עומד לצפצף על החוק? האם הוא הולך להתעלם מהחלטה של הסמכות העליונה של פרשנות החוק? האם שלטון החוק קורס לנו מול העיניים ואנחנו מתעסקים בעוצמת הווליום של איתן כבל? אמרתי לכם שזאת שאלה חשובה.
לפני המלחמה המילים "משבר חוקתי" נאמרו לא פעם באולפנים. שכחנו מזה כי חמאס, וחיזבאללה, וחטופים, וטילים, ומפונים, ונופלים, ויתומים, ואלמנות, והלוויות, ואיראנים, וגיבורים, וגיבורות. זה טבעי לגמרי. הפוליטיקה מוסטת הצידה במלחמות, ככה זה עובד תמיד. אבל אלה לא הפוליטיקאים של פעם. אלה לא המנהיגים שמבינים שצריך להתעלות לגודל השעה. כמו גנבים בלילה, הפוליטיקאים שלנו חזרו לכנסת לבליץ חקיקה בניחוח הונגרי-פולני. בפולין הצליחו להחליף את השלטון מאז בבחירות, אבל בכלל לא בטוח שהנזק שכבר נעשה הפיך. וכך, גם המשבר החוקתי שלנו לא הלך לשום מקום, הוא פשוט פחות מעניין.
האנשים שחוללו את הכאוס ממשיכים. האזרחים לא מתעניינים כרגע בפוליטיקה, אבל הפוליטיקאים בוחשים. הראשונה ליפול היא המשטרה. זה כבר לא תרחיש אימים, זה קורה. בזכות המלחמה הידיעה המטורפת הזאת, שבימים רגילים הייתה פותחת מהדורות, נדחקה לשולי החדשות. אז המשטרה תתעלם משלטון החוק ותעשה מה שבראש שלה, או ליתר דיוק - מה שבראש של בן גביר? ביג דיל.
אותה שאלה נשאלה גם ב"אזור מלחמה" על ידי רביב דרוקר. הכתבת הפוליטית המנוסה ליאור קינן הסבירה שזה מבחן גדול למפכ"ל (תזכורת: המבחן - האם הוא עומד לעבור על החוק או לשמור עליו), ונאלצה לעצור את התשובה שלה כדי להבהיר את האבסורד בעצם השאלה. "זה אמור להיות מובן מאליו. זאת בכלל לא שאלה", אמרה קינן שלפתע נזכרה להיות מופתעת מהמציאות שאנחנו חיים בה, "אבל אנחנו חיים בעידן שזה לא מובן מאליו".
בצד המסך היה רשום "220,695 אלף צופים". מחווה משעשעת של דרוקר להצעת החוק של גאון הדור, הפרופסור למדעי הרייטינג שלמה קרעי, שמקדם חוק לפיו נתוני המדרוג יוצגו על המרקע בשידור חי. בדיחה מצחיקה, אבל מאחוריה עוד רעיון מפחיד של שלטון שמבקש לקחת לעצמו עוד ועוד כוח, על חשבון האזרח.
אנחנו חיים בעידן ששום דבר לא מובן מאליו. עיתונאי שלועג לשר בממשלה, אנשים שמעזים להתווכח עם עמית סגל או אפילו זכות הדיבור לאישה על מסך הטלוויזיה שלנו. יכול להיות שעוד נתגעגע לזה. להגיד שהדמוקרטיה שלנו בסכנה זה כבר חדשות האתמול. כל הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו עומדים בסימן שאלה. ב-6 באוקטובר אמרו שמדובר בתבהלה, היום האנטי-דמוקרטים כבר באים לסתום לנו את הפיות. השיטה: הם יגידו שאנחנו צועקים. מי שצועק לא צודק.