יש המון סמליות בשם "הסיפור של הילדה האבודה", הספר החותם את סדרת הרומאנים הנפוליטניים, שעליו מבוססת העונה הרביעית של "החברה הגאונה". יש כמובן את האירועים המרעישים שמתרחשים בפרקים האחרונים של הסדרה, ואחד מהם בפרט. ישנו הרובד של האמהות שהדור הבא שלהן מתנתק מהן. ויש את רובד הילדוּת עצמה של צמד הגיבורות, אלנה ולילה - ילדות שעקבנו אחריה בעצמנו מאז ראשיתה של הסדרה, ושראשית ימיהן הגדירה את אחריתן. השכונה, האלימות, התשוקה. אבל ישנה גם סמליות אירונית שמעולם לא כוונה: עד כמה הילדות שלוהקו לאורך הסדרה היו הדבר הכי טוב בה, ועד כמה הסדרה נדמתה אבודה כשנאלצה להסתדר בלעדיהן.
בתחילת דרכה של "החברה הגאונה" לוהקו צמד קטנות לתפקידים הראשיים של אלנה ולילה (אליזה דל ג'ניו ולודוביקה נאסטי, בהתאמה). הן היו חסרות ניסיון, כמו גם הנערות שהחליפו אותן כשהדמויות בגרו, אבל שתי הקטנות, ובעיקר נאסטי בתפקיד לילה, התבררו ככוח עז, מחוספס. הן תיעלו את העוז של חומר המקור, הספר שעל שמו קרויה הסדרה, הפותח את רביעיית ספרי "הרומאנים הנפוליטניים" מאת אלנה פרנטה. הכוח של הילדות נמוג דרסטית כאשר השתיים הוחלפו על ידי מרגריטה מאזוקו וגאיה ג'ירָצ'ה, שבוסרותן ניכרה, ונשאר חיוור לאורך העונה השנייה.
המעניין הוא שזה השתנה בעונה השלישית, כאשר דמויותיהן של הגיבורות הביאו ילדים משל עצמן. זה נכון במיוחד במקרה של אלנה - שתי בנותיה הקטנות הזריקו לסיפור שוב את העוצמה שהיה חסר בלעדיהן. הן גילמו בהן את מוטיב העדות התמות לקושי ולחוסר-ההוגנות של המציאות, והייתה להן כימיה באמת נפלאה עם מאזוקו בצורה שריככה גם אותה. התחינה של דדה הקטנה לאמה שלא תעזוב, שברה את הלב גם בזכות גילומה הכל כך טבעי ומרגש של סופיה לוצ'טי הקטנה.
דדה ואחותה אלסה עדיין נכחו גם בעונה הרביעית, אם כי בליהוק בוגר יותר, ואליהן הצטרפו שתיים נוספות - אימה, בתם של אלנה ונינו, וטינה, בתם של לילה ואנצו. והנה גם הפעם - שתי הקטנות האלה הקרינו כנות ועוצמה שמשכו הכל כלפי מעלה כל רגע שבו היו על המסך. אורורה גרימלדי בתפקיד הילדה אִימה מדהימה במיוחד. דמותה הייתה שתקנית, וגרימלדי מביעה כריזמה נוקבת גם בלי לעשות כמעט כלום. הסצנה שבה צפתה כמכושפת באביה המרוחק, נינו, מברבר בטלוויזיה, היא אחת המרגשות בעונה הזו בלי שיקרה בה כמעט דבר.
אין פלא שהפרק הכי טוב בעונה הרביעית היה האחד לפני אחרון. לא זאת בלבד שכולו נסב סביב סערה גדולה הנוגעת לאחת הילדות, אלא הרגעים הכי לופתים בו היו אלה שבהם הקטנות האחרות הגיבו לאירוע הרה הגורל הזה. הצרה היא שהילדות לאורך כל ארבע העונות של הסדרה הן היוצאות מן הכלל - תרתי משמע. כמעט כל מה שסובב אותן פשוט רפה עד תסכול; להוציא את נעימת הפתיחה של מקס ריכטר, שגם היא סוחפת ומהממת בצורה המדגישה את ההיעדר בכל היתר.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
בכך "החברה הגאונה" הגיעה השבוע לסיומה בדיוק כשם שהחלה, ולא רק מפני שהשתמשה בסופה שוב בסצנת הפתיחה: עם בימוי רופס המחמיץ את העוצמה והתשוקה של ספריה של אלנה פרנטה. במקום שתהיה שיאה של הסאגה, העונה האחרונה, המבוססת על "הסיפור של הילדה האבודה", הדגישה ביתר שאת את כל מה שלא עבד בסדרה מלכתחילה.
על פניו, החומרים הדרמטיים שהרכיבו את העונה עשירים ורבי עוצמה: שתי החברות, אלנה ולילה, שוב מתגוררות באותה שכונה בנפולי של שנות ה-80, מתמודדות עם בגידות, לידות, מיתות טבעיות ולא-טבעיות, רעידת אדמה ואיומים מגורמים עברייניים. אך בדומה לעונות הקודמות, ואף יותר מהן, הבימוי הצליח להפוך את כל אלה לרצף של אירועים נטולי להט. הסדרה לקחה את הדרמה הסוערת של פרנטה ועיקרה ממנה כמעט כל ניצוץ של חיוניות.
הלקות הזו חלה גם על עצם העשייה וגם על בימוי השחקניות. שתי החדשות - אלבה רורוואכר כאלנה ואירנה מאיורינו כלילה - הגיעו עם רזומה מרשים, אך דווקא הבגרות והבשלות שלהן כשחקניות מקצועיות החריפה את הבעיה. הן גילמו את הדמויות בצורה מיושבת מדי, מאופקת מדי. פה ושם זה קרה - ורק בשלושת הפרקים האחרונים: ההתפרקות של לילה בפרק השמיני (מתוך עשרה) של העונה החותמת, האסון שפקד את הדמויות בפרק התשיעי, הטוב ביותר בעונה, החיבוק האחרון של אלנה ולילה. אולם הנוכחות של רגעים כאלה זעירה וזניחה הרבה יותר מדי.
אם זה לא מספיק, נדמה כי המצלמה הסטטית והעריכה המהוססת שאפיינו את הסדרה מתחילתה הפכו כבדים יותר מתמיד. אפילו הרגעים הדרמטיים ביותר - רעידת האדמה, הבגידה של נינו - הועברו באופן ששידור כמעט אדישות. הקצב המתנהל בכבדות הפך אירועים מטלטלים לסדרה של רגעים חסרי משמעות, והם קוריינו על ידי דמותה של אלנה באופן שנשמע כמו אפתיה לשמה.
האכזבה גדולה דווקא מפאת ההבטחה הטמונה בחומר המקור. הרומנים של פרנטה מפעפעים באלימות מרוסנת, ברגשות עזים שמאיימים להתפרץ בכל רגע. העיבוד הטלוויזיוני, שכבר בתחילת דרכו התקשה לתרגם את העוצמות האלה למסך, הגיע בעונתו האחרונה לשפל חדש של חוסר השראה. במקום להתעצם ולהתפתח, הוא נסוג לאחור.
לא מדובר רק בבעיות טכניות של בימוי או משחק. יש כאן כשל בסיסי בהבנת מהות היצירה של פרנטה - אפילו שהסופרת עצמה נמנית עם כותבי התסריטים. הספרים עוסקים בחברות סוערת ומורכבת, בדינמיקה שלעולם אינה שוקטת על שמריה. הסדרה, לעומת זאת, מציגה גרסה מאולפת של מערכות היחסים. היא מספרת את הסיפור, אך מחמיצה את הרוח שמניעה אותו, ובכך מדגישה את יסודותיו המלודרמטיים. ירים יד מי שהייתה לו סבלנות לסיפור המייגע של לנו ונינה, שהתפרס על פני הרבה יותר מדי פרקים רבים בעונה הקודמת והנוכחית.
"החברה הגאונה" נפלה קורבן לאותה מלכודת שאליה נפלו עיבודים טלוויזיוניים רבים: היא התמקדה בשחזור המאורעות על חשבון לכידת המהות. העונה האחרונה הדגישה עד כמה רחוק נותר העיבוד הטלוויזיוני מהישג ידה של פרנטה. במקום להיות חגיגה של דרמה אנושית סוערת, היא נותרת תזכורת לפער העצום בין הספרות למסך, בין הפוטנציאל למימוש.
העונה הרביעית של "החברה הגאונה" זמינה במלואה ביס, הוט וסלקום טי-וי.