אחד הביטויים הזכורים לתקופת נשיאותו הראשונה של טראמפ הייתה החזרה של רבים ל"בית הלבן" (הסדרה). האידאליזם של ארון סורקין שימש כנחמה אל מול המציאות הצינית, הכאוטית והמפחידה. זאת הייתה נוסטלגיה לימים של פוליטיקה שמעולם לא התקיימו באמת, אבל האמונה שהיו יכולים להתקיים הספיקה כדי לגרום לאמונה שעוד יחזרו. אם רק ניאחז בכל כוחנו בברטלט, ליאו, ג'וש, טובי וסי-ג'יי, נמצא את הכוחות להתמודד עם מקביליהם האמיתיים שמקבלים את ההחלטות על חיינו.
כבר בעונתה הראשונה הייתה "הדיפלומטית" ("The Diplomat") נגזרת של "הבית הלבן". לא רק בגלל שהיוצרת שלה, דבורה קאן, הייתה מהכותבות של הסדרה ההיא, אלא גם בגלל ההסתמכות הנרחבת על דיאלוגים ככלי נשק דיפלומטיים, עיסוק נרחב בערכים, תחומים אפורים וחשיבותה של מחויבות. כל אלה נעטפו בשכבה סבונית נאה של רומנים, מערכות יחסים נפיצות ובגידות.
העניין הוא ש"הדיפלומטית" כאילו נוצרה מראש למציאות של 2024. אמנם במרכזה עומדת שגרירת ארה"ב לבריטניה, כשסביבה מהלך שלם שנועד להכין אותה לתפקיד סגנות הנשיא, אבל העלילה ותסביכיה מתנהלים כמעט אך ורק מעבר לים, הרחק מהסוגיות והנושאים שמעסיקים את האומה. בימים שבהם ראשי אמזון ודיסני (אנשים שעמדו במחלוקת קשה עם טראמפ בתקופת נשיאותו הקודמת) ממהרים לברך את הנשיא החדש-ישן על ניצחונו, הכיוון הכללי נראה ברור: הרבה יותר תוכן אסקפיסטי, חלקו בכלל מקדם תכנים וסיפורי דת לטובת קהל שמרני, אבל בכל מקרה, רחוק ככל הניתן מהחיים עצמם ומהסיכוי שייתפס כלעומתי על ידי מישהו בבית הלבן האמיתי.
שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים לעונה השנייה:
העונה החדשה (והקצרה בשל אילוצי לו"ז של קאן) ממשיכה ישירות מרגע השיא שבו הסתיימה קודמתה: פיצוץ המכונית של חבר הפרלמנט הבריטי, שביקש להתריע בפני האל (רופוס סיוול) על מידע חשאי. הפיצוץ מתברר ככזה שאותו שרדו האל וסטיוארט (אטו אסאנדו), אבל גבה את חייה של רוני, סגניתו של סטיוארט. ההשלכות מערערות את היחסים בין קייט (קרי ראסל) ושלל הגורמים הסובבים אותה, כשבראשם האל כמובן, אבל גם את החשד שבנתה העונה הראשונה ולפיו המוח שמאחורי המתקפה הוא לא פחות מראש ממשלת בריטניה בכבודו ובעצמו.
נקודת המוצא הזו היא גם מה שהופך את העונה השנייה לתענוג גדול, כי במובנים רבים היא חותרת תחת כל מה שבנתה בעונה הראשונה. "הדיפלומטית" בנתה סיפור שמציג את ראש ממשלת בריטניה, ניקול טרוברידג' (רורי קיניר) כציניקן שהיה מוכן להתנקש בחייליו שלו, כדי לקבל תירוץ לפתוח במלחמה שתשנה את מעמדו הציבורי הכושל. הקיצוניות נמשכת כששותפיו לקשירת הקשר מוצאים את מצפונם ומבקשים לחשוף אותו, ובתגובה הוא מנסה להתנקש בהם גם במחיר שבו אנשים נוספים ימותו.
אלא שמרגע תחילתה של העונה החדשה, ההנחות הללו מתנפצות בזו אחר זו. לא רק שטרוברידג' לא היה מעורב במתקפה על המשחתת הבריטית, אלא שבת בריתו הקרובה, מרגרט רוילין (סיליה אמרי), היא זו שעמדה מאחוריה ומאחורי לפחות אחת מההתנקשויות. ובעוד יריבו של טרוברידג', שר החוץ דניסון (דיוויד גיאסי), מנסה להוביל מהלך להדחתו, מתגלה כי האינטרס העליון בתקרית היה דווקא של ארה"ב. ניסיון למנוע את התפרקותה של בריטניה כדי לשמור על קיומו של בסיס הצוללות האמריקאי בסקוטלנד, מחשש שבלעדיו תאבד היכולת לפקח על מהלכיה של רוסיה.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
זו גם הדרך שבה "הדיפלומטית" קושרת נפלא בין שני סיפוריה המרכזיים: הקונספירציה שבלב המתקפה על המשחתת הבריטיות, והניסיון להפוך את קייט למועמדת לגיטימית להחליף את סגנית נשיא ארה"ב. הבחירה באליסון ג'אני כל כך מתבקשת לנוכח הקשרים הכל כך ברורים בין "הדיפלומטית" לבין "הבית הלבן", אבל בעיקר כי היא מזכירה עד כמה ג'אני שחקנית מעולה. וגם כאן, מה שמצטייר בתחילה כדמות סורקינית קלאסית, נבחרת ציבור מסורה שמוכנה לשלם מחירים אישיים כדי לשמור על האינטרס הציבורי, מתגלה כמוח שמאחורי המתקפה ומי שמעוניינת להרוויח מתוצאותיה כדי לשמור על כסאה.
הפרקים האלה הם מופת של קרבות מילוליים שמייצרים טלוויזיה מעולה, כאלו שבהן הדמויות שומרות תחמושת רק כדי להשתמש בה ברגע הנכון לטובתן, מערערות זו את זו פעם אחר פעם ומשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. עד כה רופוס סיוול המעולה (האל) גנב כמעט כל סצנה משותפת עם קייט, אלא שהסצנות עם ג'אני מצליחות לשדרג את קייט. היא גדלה בהן, לומדת ומציגה צדדים חדשים שלא הכרנו בה בסדרה עד כה.
לכאורה, כאן היו אמורים הדברים פחות או יותר להסתיים. עונה שנייה מוצלחת מאוד לסדרה שגם כך עונתה הראשונה הייתה נהדרת, עם דרמה שנונה, סוחפת ומלאת טוויסטים שעושה חשק לעוד - אלא שאז הגיעה הסצנה האחרונה של העונה ושיבשה את החוויה. כזכור, האל מחליט, כדרכו, לשנות כיוון ברגע האחרון ובמקום לפנות למזכיר המדינה כפי שהיה אמור לעשות, הוא חושף את פארסת קנוניית המשחתת הבריטית בפני לא פחות מנשיא ארה"ב. אנחנו לא רואים את השיחה, אלא רק את תוצאותיה: האל רץ לעדכן את קייט שקרתה פאדיחה קטנה, הוא הרג את נשיא ארה"ב בשיחת וידאו.
הטוויסט הזה מדיף זלזול נוראי בצופים ותחושה שקאן והכותבים שלה כל כך התאהבו בו, עד שהיה שווה להקריב כל שמץ הגיון כדי להגשים אותו. אמנם נכון, בעונה הראשונה של "הדיפלומטית" למדנו שהצוות הקרוב לנשיא רייבורן מוטרד מאוד מהסיכוי שישתה קפה עם טרוברידג', מחשש לבריאותו. זה לכאורה הכיסוי התסריטאי לתוצאה שהגיעה עונה וחצי אחריו. אלא שגם אם נרמז לנו שרייבורן צריך להקפיד על תזונה נכונה, התרחיש הזה נראה כמו פתרון עצל לבעיה מורכבת (איך להישאר עם ג'אני וראסל בעונה הבאה).
נשיא ארה"ב מקבל עשרות החלטות דרמטיות ביום, הוא מקבל ידיעות ומידעים קשים, עוזריו מסתובבים לידו עם מזוודה שמחוברת לקודים הגרעיניים של הארסנל הגדול בעולם, הוא נדרש לפקח על מבצעים מיוחדים, להתמודד עם עולם כאוטי ומלא במשטרים מעורערים, יריבים פוליטיים, התחממות אקלים, מגפות, הפגנות, פייק ניוז וזאת באמת רק קצה הרשימה. בהתחשב בכל אלה, המחשבה שליבו לא יוכל לשאת את העובדה שהסגנית שלו פישלה בניסיון להגן על נכס גרעיני, כמו גם שההלם יהיה כל כך קשה עד שימות בו במקום - כל אלה מרגישים לא לרמה של סדרה כמו "הדיפלומטית".
צריך כמובן לשים הכל בפרופורציות. יש לא מעט קטעים והתפתחויות מופרכות לאורכה של הסדרה, וחלק מהכיף בה הוא גם לזרום איתן. אלא שישנם מקרים שבהם עובר גבול דק בין "נו, בסדר" לבין "נו באמת", והטוויסט הזה לגמרי חצה אותו. זה לא אומר שהעונה הבאה של "הדיפלומטית" לא תהיה שווה צפייה או שכל מעלותיה האחרות התנדפו כתוצאה מההחלטה התסריטאית הזאת, אבל מעכשיו היא תישא איתה תמיד את ההחלטה להעדיף טיפול מופרך בהלם על פני חשיבה תסריטאית קצת יותר אלגנטית, וזה בהחלט חבל.
כל פרקי "הדיפלומטית" זמינים בנטפליקס.