"אבא שלי לא רצה שאהיה כמוהו זמר. אני עושה בדיוק ההפך ממנו עם הבן שלי"

"אהוב ליבי אתה יודע
כשסבא עזב פה
אתה עוד לא הגעת
אלינו לכאן

ואיך רואים לך בעיניים
נפגשתם כבר פעם
עברתם דרכי
מסע בזמן

ויום אחד יבוא
וגם אני אהיה מגדלור
שמאיר לך מבפנים
מסמן לך את השביל"

(מתוך השיר "מיזמור לדויד", מילים, לחן וביצוע: נועם בנאי)


כחצי שנה לאחר שנועם בנאי הוציא שיר המוקדש לבתו הקטנה, "אביגיל", מוציא היום (ראשון) המוזיקאי סינגל כפול עם שירים המוקדשים לבנו הבכור דויד ("מזמור לדויד") ולאישתו יעלי ("מי צריך מילים"). אלו שני שירים נוספים שהוא מוציא לקראת אלבום חדש, שנוהלו אמנותית על ידי רביד פלוטניק והופקו מוזיקלית על ידי נועם פוקס.

החיבור בין פלוטניק לבנאי החל כשזה האחרון קיבל הודעה בוואטסאפ ממספר לא מזוהה, ובה ההודעה הקולית: "היי נועם, מה שלומך? שמעתי עכשיו שיר שלך ברדיו, 'עץ אלון', ועף לי המוח. בוא נעשה איזה קפה. זה רביד פלוטניק". "איבדתי את הנשימה", אומר בנאי, "אני מעריך את הבן אדם הזה בטירוף על המוזיקה המדהימה שלו ולא פחות גם על הדרך המדהימה שהוא עבר. הוא פשוט השראה ענקית. כמובן שעשינו קפה והתקרבנו. השמעתי לו חומרים ובאיזשהו שלב הוא אמר לי: 'אם אתה רוצה ומסכים, אני מוכן לייעץ לך אמנותית לאלבום שלם, בלי שום דבר בתמורה, אבל תדע שהדרך איתי תהיה דרך של ביזיונות'. שאלתי אותו מה זאת אומרת, והוא אמר: 'אנחנו לא נחפש ביחד איך אנחנו מביאים להיט ואיך אנחנו גורפים את הקופה. אני לא מאמין בזה. אנחנו נביא מוזיקה, אנחנו נביא יצירה, אנחנו נביא אומנות. אם הדברים יצליחו או לא יצליחו, זה לא הולך להיות המצפן שלנו'. זה מאוד הדליק אותי שהוא דיבר ככה, ואמרתי וואו, אני בפנים".

"התחלנו מסע של משהו כמו שנתיים של עבודה. רביד הוא בן אדם מאוד כן, אתה יכול להשמיע לו שיר ואז הוא יגיד לך, 'תשמע, השיר מדהים. הפזמון חרא. לך הביתה לאמא שלך ותשנה את הפזמון הזה'. הוא מאוד הכווין אותי ולימד אותי כל הזמן איך נכנסים עוד לעומק ואיך אומרים את הדברים באמת כמו שנועם אומר אותם. הוא היה אומר דברים בסגנון: 'תשמע, זה שיר מאוד מאוד יפה, אבל שמעתי אלף כאלה. בוא רגע, תגיד לי שנייה את מה שאמרת בשיר הזה. תגיד לי, לרביד, בלי לנסות לעטוף את זה, בלי לאתגר את זה, בלי לא נעים. אל תפחד להיות מוזר. תגיד את זה בלי גיטרה. אחרי שתגיד לי את זה ככה, תנסה לכתוב את זה'. האלבום הזה הוא הכי אישי והכי חשוף שלי. יש שם שיר שלא יצא ונקרא 'אני מקנא' ומדבר על קנאה".

אחד משני השירים החדשים שיוצאים היום, "מזמור לדויד", נכתב על ידי בנאי לבנו הבכור דויד, ומתאר שרשרת דורות של סבא, אבא ובן. הקליפ לשיר כולל רגעים נדירים ומרגשים שבו רואים את נועם בילדותו עם אביו, המוזיקאי האגדי מאיר בנאי שהלך לעולמו לפני קרוב לשמונה שנים, וגם בבגרותו של נועם כהורה של דויד (צפו - מעל). "השיר 'מיזמור לדויד' פותח את הקרביים ומדבר על התחושה של להיות אבא צעיר, כשסבא לא כאן, עם כל המורכבות. עם הרצון להתקרב ליהדות אבל מצד שני גם נוסעים להודו ולמזרח", אומר בנאי.

עד כמה בתוך האבהות שלך, לדויד, ולאביגיל, אתה חושב על אבא מאיר? ומה אתה לוקח ממודל האבהות שלו?

"לפני שהילדים שלי נולדו ולפני שהכרתי את אשתי, אין ספק שזה שההורים שלי התגרשו זה משהו שבאופן מודע מגיל צעיר מכוון אותי לחפש בית ויציבות ואישה וילדים ומקום שבאמת יהיה כזה מאוד משעמם, אתה יודע, בלי דרמות. אני מאוד מקווה לא להיות מהזוגות שהתגרשו, אלא להיות באמת במקום השקט והבטוח שלי. אשתי לא מהתעשייה בכלל, היא אשת חינוך ואנחנו באמת שומרים על הפרטיות ועל איזה בית מאוד יציב. זה משהו שמאוד חשוב לי, זה קונטרה לגירושים של ההורים שלי. לגבי מודל האבהות - תראה, אהבתי מאוד את אבא שלי והיה לנו קשר מאוד קרוב אבל אני יכול לומר שככל שאני יותר זמן אבא, דויד כבר בן שלוש, אז אני מבין סופסוף שזה לא כל כך נמנע שיהיו לו לצערי שריטת שנשרוט אותו. כנראה ככה זה עובד. אני רוצה לתקן איזשהו עניין. אבא שלי דיבר על זה שהוא לא רוצה שאני אהיה זמר, על כמה המקצוע הזה קשה, לא מתגמל ולא יציב. כל הזמן הוא נורא הפחיד לגבי המקצוע. על פניו, כשאתה עומד מהצד, כשאבא מדבר ככה עם הילדים שלו אז ברור שהם לא יילכו למוזיקה, אבל הנה אני הלכתי למוזיקה.

"אני עושה דווקא הפוך. קניתי עכשיו לדויד ליומולדת שלוש איזו גיטרה קטנה. אולי אני אראה לו שהכל בסדר. אבל אני לא יודע איזה שריטות אני אשרוט אותו. אני רק מאוד משתדל לא להשליך עליו את הדברים שלי. אם אבא שלי אמר לי כמה המקצוע הזה לא טוב, וניסה במודע ולא במודע לא ללכת לשם, אז אני מאוד רוצה להגיד לדויד 'תעשה מה שאתה רוצה, החיים שלי ושלך הם לא אותו דבר'. החיים שלי הם שלי, ואני עשיתי את הבחירות שלי, ולפעמים בבחירות שלי טעיתי, ולפעמים צדקתי, ויכול להיות שבהמשך אני עוד אטעה ואצדק ואפול ואקום, אבל זה לא קשור אליך. אני לא רוצה שהדברים האלה ישליכו עליך כלום. זו התובנה העיקרית שלי בינתיים".

מאז שהבאת לעולם שני ילדים, באיזה רגעים איתם הרגשת באופן מיוחד בחסרונו של אבא מאיר?

"השיר 'מיזמור לדויד' מדבר על שורשים ועל בית. אני אומר בסוף השיר שגם אם תתרחק ותחפש מקום אחר, בסוף אני אהיה המגדלור שמראה לך את הבית. באמת מצאתי את עצמי השנה בחגים, מרגיש מאוד שאני אוחז בשני תפקידים. אני זוכר בתור ילד שסבא שלי יצחק, אבא של אבא, היה הדמות הזאת שכל החגים עטופה בטלית ולא זזה מהכיסא בבית כנסת, הוא דמות שמסמלת מבחינתי את הגזע של העץ. אבא שלי היה כמו הדלת הזאת שיודעת להעביר אותי משני העולמות. הוא היה מכניס אותי לבית כנסת ואז היינו יוצאים רגע אחד ועושים איזה טיול ואז היינו חוזרים והוא הושיב אותי ליד סבא שלי ואז הוציא אותי שוב וסיפר לי קצת על החג. אבא יכול היה להיות פחות הגזע של העץ ויותר כמו הענפים שיש להם איזה חופש. עכשיו הבן שלי דויד מתחיל לגדול. הוא בן שלוש. רציתי להביא אותו לבית כנסת, לתקיעת שופר. השנה פעם ראשונה שהרגשתי שאני קצת בשני כובעים. מצד אחד, אני לא רוצה להיות אבא שרק מכניס את הילד שלו לשנייה לבית כנסת, אומר לו תראה הנה שופר, ויוצאים וזהו. אני רוצה שבתוך בית הכנסת יראה שם את הסבא, שלא מוותר על תפילות. בגלל שאין לו את סבא מאיר, הרגשתי שזה מכריח אותי להיות קצת משניהם, להיות עם שני כובעים. אבא היה חסר לי מאוד בגלל זה, היה חסר לי שהוא שם בבית כנסת. שיהיה לי דמות כזאת, שהיא הסמל של הקבוצה".

המוזיקאי משה לוי, שהפיק שלושה אלבומים לאביך מאיר בנאי, אמר לי פעם משפט יפה על הורות: "כשאני בחברת ילדיי אני מנסה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי". איפה המילים האלה פוגשות אותך?

"אני מסכים עם המשפט הזה במיליון אחוז. זה באמת אחד הפלאים בלהביא ילדים לעולם. באיזשהו אופן, אם אתה באמת בן אדם עם מודעות עצמית ורצון להיות טוב, זה באמת לוקח אותך למקום שיש לך כל הזמן מראה קטנה ומתוקה מול הפנים. כשנסעתי בכביש, לפני שנולדו דויד ואביגיל, יכול להיות שהייתי מתעצבן על ההוא שחתך אותי, ופתאום יש לך איזו מראה כזאת שיושבת איתך באוטו וזה גורם לך בעל כורחך לתיקונים מופלאים".

לפני חצי שנה הוצאת את השיר המקסים "אביגיל", לבתך שבאה לעולם בזמן המלחמה. איך זה להבין שמביאים ילדים לעולם כל כך קשה?

"הקושי המרכזי היה לחוות את השמחה בתוך כל העצב. כמה שזה נורא לומר, הצלחנו באופן מעוות ללמוד לחיות עם העובדה ש-101 אחים שלנו נמצאים עכשיו בגיהנום, ואיכשהו אנחנו מצליחים לקום בבוקר וללכת לעבודה. אבל כשהשיר הזה נכתב, בחודש השלישי למלחמה, זה לא היה ככה. היינו, בטח בתעשיית המוזיקה אבל נראה לי שבכל התעשיות, אחרי נוקאאוט, במיטה ובקושי מצליחים לפתוח את העיניים. באמת הלב היה שבור. בתוך זה להרגיש פתאום איזו שמחה מאוד גדולה. נולדת בת והיה אושר עילאי. וזה היה קצת מוזר ותחושות לא נוחות, אני מודה, מצד אחד לחזור מבית חולים כל כך שמח ומאושר ומצד שני אתה פותח את החדשות ומגיע עוד אסון. היה דיסוננס הכי קיצוני שחוויתי בחיים. לגבי להביא ילדים לתוך המציאות הישראלית שלנו, אני מאלה שיש בהם אמונה בעם ישראל ובמדינת ישראל, ובסוף בסוף בתמונה הגדולה, עם כמה שזה כמעט בלתי אפשרי לראות אותה בגלל המלחמה והמצב החברתי והשסע בעם, אני באמת מחזיק באיזו אמונה עמוקה שבסוף נגיע למקום טוב. מבחינת אביגיל, אין לי לרגע תחושות של אולי צריך לגדל אותה במקום אחר. ממש לא. אני ממש מרגיש שאני שמח מאוד ושיש לי זכות ענקית לגדל אותה בארץ ישראל".

הסינגל השני שמוציא בנאי היום נקרא "מי צריך מילים". זה שיר אהבה שהוא כתב לאשתו יעלי עוד לפני המלחמה, אבל בקליפ שלו החליט לייחס אותו דווקא כשיר אהבה של חיילי המילואים לנשותיהם. "אני נפגש המון עם חיילים. אני חושב שנפגשתי כבר עם אלפי חיילים בשנה הזאת, בשטחי כינוס, בדרום, בצפון. חיתנתי זוג מילואימניקים על טנק בצפון. הכל מהכל. אני שומע המון על נושא שלא כל כך מדובר - על הקושי של המילואימניקים לחזור הביתה. החזרה היא נורא קשה. אני נתקל במילואימניקים שמספרים לי שהם הולכים על זה לטיפול זוגי או סתם חווים איזה קושי כי נשים מחזיקות פה עשרות אלפי בתים פה כבר שנה שלמה, וכשהגבר חוזר יש להם ציפייה 'תתאפס על עצמך ובוא תעזור, יש פה שני ילדים להאכיל'. זה קשה להם. הם לא מצליחים. לוקח להם הרבה זמן להיכנס חזרה לשגרה. כאילו יש לנו איזה קצר, שהוא נורא נורא קשה.

"אחרי ששמעתי את הסיפור הזה חוזר על עצמו, אמרתי לעצמי שאני חייב מהמקום שלי להרבות טוב בעולם. מצאנו פלוגת מילואים שממש באותו בוקר יצאה מלבנון, הגעתי להם, גייסנו תרומות מכמה חברים, הגענו אליהם עם מנגל, עשינו להם על האש ועשיתי להם הופעה. על הדרך צילמנו את הקליפ לשיר הזה. חששתי אם הם ירצו או לא ירצו, והם רצו את זה אולי יותר מהמנגלים וההופעה, למדו בשנייה את השיר ושרו איתי. הקדשנו את השיר לנשים שלהם בבית. כשקיפלנו את הציוד שלנו הם כבר נכנסו בחזרה ללבנון. אלה רגעים דרמטיים".

הריאיון הזה מתקיים ביום שבו מלאו לך 33. זה בדיוק הגיל שבו ישו מת וקם לתחייה. מה גווע בך ומה נולד בך מחדש בגיל 33?

"זו שאלה גדולה ועמוקה. המספר של הגיל שלי הוא פחות העניין, מה שיותר משמעותי זה הרגע הזה בשנה, כשהוא מבחינתי רגע לחשבון נפש ולריאליטי צ'ק, איפה אני עומד מול המציאות, מה עוד עשיתי השנה. בתאריך היומולדת העברי אני שואל את עצמי מה עשית בשביל החברה ובשביל העולם ולא מה קיבלת ואיך התקדמת. בתאריך היומולדת הלועזי יש וייבז של לקבל מתנות וזה מרגיש לי מקום פחות מגניב להיות בו.

"אני מאוד מקווה להיות מחובר לעצמי ולעשייה של טוב, ואני משתדל לעבוד בזה יום יום. הרבה אמנים יכולים להזדהות עם המקום הזה, שהוא מאוד מסוכן למקצוע הזה, מקום שפחות מודד את הכפיים ויותר מודד את מה שעשיתי לקהל. אני אהיה עוד יותר חשוף. פעם יכולתי לקבל איזו הודעה מאוד מרגשת ממישהו שכתב לי בפייסבוק: 'הוצאת שיר ואני חייב לשתף אותך, שאבא שלי נפטר ולא מצאתי מילים ופתאום השיר שלך הגיע ופתח לי את הלב ובכיתי אחרי שנה שאני לא מצליח לבכות'. הייתי מסתכל על זה, מצד אחד מאוד מתרגש, אבל מצד שני גם אומר, עכשיו אני רוצה אלף כאלה. היום זה לא רלוונטי לי אם קיבלתי הודעה אחת כזאת או אלפיים. מה שחשוב זה להיות נוכח על האמת, זה אפילו לא רק להתרגש מזה ששלחו הודעה כזאת, אלא זה כאילו להגיד, בואנ'ה, נגעתי פה במהות, כי עשיתי משהו ענק בעולם הזה. זה באמת להתחבר לאיזו נקודה פנימית כזאת של עשייה, של רצון לתת ולא רק הרצון לקבל ולהשפיע. זה משהו שמאוד מסמן לי את השנה ה-33 הזאת ואת המקום שאני נמצא בו היום".