בשנת 2018 סיים את דרכו, אחרי 28 שנות פעילות, אולפן האנימציה Disneytoon. ספק אם מישהו התאבל או אפילו הצטער על סגירתו. בניכוי כמה יציאות מוצלחות (נניח, "גופי: הסרט"), היה מדובר במפעל של ג'אנק פוד קולנועי. 47 סרטים יצאו תחת ידיו - בעיקר סרטי המשך וספין-אופים זולים שברובם הופצו רק בווידיאו או ב-DVD. מעטים מהם אשכרה שרדו את מבחן הזמן (נניח, "גופי: הסרט"), אחרים יזכו למידה של חסד מטעמי נוסטלגיה (זוכרים את "שובו של ג'פאר"?), אבל עיקר התוצרים היה נחות בהרבה מהלהיט עליו התבססו. במקרים מפדחים במיוחד, "הסרט" הורכב מכמה פרקים של סדרת טלוויזיה שחוברו בדיעבד לכדי המשכון אחד. בכל זאת, חשוב למחזר.
היום דברים נראים קצת אחרת בתאגיד דיסני. סרטי המשך כבר לא מופקים באולפן צדדי עם תקציב מצומצם כדי למשוך ילדים בספריית הווידיאו השכונתית - האולפן מפיק אותם בעצמו. כך עושים כולם, ואם יש ביקוש - אז למה לא לספק אותו ברמת השקעה גבוהה יותר? ההמשכונים של "לשבור את הקרח" ו"ראלף ההורס" נוצרו במעורבות של היוצרים והמדבבים המקוריים ובתקציב נדיב, שהחזיר את ההשקעה בקופות. "מואנה 2" אמנם כולל את רוב המדבבים המקוריים וחלק מאנשי הצוות של הסרט הראשון, אבל המקרה שלו קצת שונה. הוא הופק במקור כמיני-סדרה לדיסני פלוס, אבל בפברואר השנה הוכרז בפתאומיות שחומרי הסדרה יעובדו מחדש ויהפכו לסרט קולנוע. אל תתבלבלו עם הרימייק המצולם לאותו להיט מ-2016, גם הוא בהשתתפות דוויין ג'ונסון בתפקיד מאווי, שיגיע לבתי הקולנוע בעוד כשנתיים.
הפרק החדש בסיפור מתחיל כמה שנים אחרי קודמו. מואנה ממשיכה במסעותיה ברחבי האוקיינוס השקט, נחושה לאתר שריד כלשהו של כפר או שבט אחר. בבית מחכים לה משפחתה וחבריה, שכוללים דמויות חדשות לרוב - בראשן אחותה הפעוטה סימאה. חיזיון מיסטי שולח אותה למסע אפילו-יותר-קשה בלב ים, כשהפעם היא מגייסת לצוות שלה את כל הדמויות (הבגירות) שזכינו להכיר בביקורה הקצר באי: מהנדסת כלי שיט פרפקציוניסטית (רוז מטפאו, "אבק כוכבים"), חקלאי מיזנתרופ ומעריץ נלהב יתר על המידה של מאווי. הצוות המוזר יוצא להפלגה רצופת הרפתקאות, כל אחת באווירה, טון ולרוב גם לוקיישן שונה, כי נו, זאת הייתה סדרה.
"מואנה 2" הוא לא הפקה ירודה ברמת סרט Disneytoon, אבל הוא מלמד את אותו הלקח - טלוויזיה היא לא קולנוע מחולק לחתיכות. הוא מוסיף גם נ.ב: טלוויזיה מושקעת היא לא בהכרח טלוויזיה טובה. האנימציה ועיצוב הדמויות מספיק מוצלחים כדי שהמעבר מהסרט הראשון לשני ייראה יחסית חלק. זה פחות מרהיב או אפילו יפה, וחסרה היצירתיות והדייקנות שאנחנו מצפים לקבל בסרט של דיסני, אבל נו, זה עדיין נראה נחמד. קשה לומר דברים דומים על התסריט. ההרפתקה הראשונה של "מואנה" הייתה בעצמה קצת אפיזודיאלית באופייה, אבל היה לה טון אחיד ומסע רגשי שחיברו יפה בין החלקים. זו הייתה מעין אגדה חדשה, עם נגיעה מיסטית-רוחנית ובדיחה מודעת לעצמה פה ושם.
זה עדיין בערך אותו המסלול ואותם חומרים, אבל עכשיו במבנה של סדרה שבה כל פרק כולל גילוי, צעד או פריט אחר שיוביל אותנו לצעד הבא במסע. למה הגענו לכאן? לאן אנחנו שטים? מה צריך לעשות עכשיו, או מה בעצם קרה הרגע? מה זה משנה, העיקר שיש מפלצות. רצוי כאלה שמפרישות חומרים מגעילים ברוח הג'לי הירוק של ניקולודיאון. אם זה לא נשמע לכם מספיק מרגיז, דעו שהתסריט מלא גם בבדיחות "עכשוויות" דלוחות במיוחד, ושמשפטים איקוניים מהסיבוב הקודם מצוטטים שוב ושוב ושוב.
כאמור, הסרט מציג הרבה דמויות חדשות, רובן זוכות לאיפיון בודד ודבקות בו. לוטו המהנדסת מדקלמת את המוטו (הלא קצר) של עצמה פעמיים בהפרש של דקות בודדות, החקלאי הקשיש קאלה ממלמל "אני שונא את זה" בניסוחים שונים וכן הלאה. דמות אחת שדווקא כן מעוררת עניין היא מטאנאגי - ספק נבלית ספק אנטי-גיבורה עם חיבור מיוחד לעטלפים. הסרט משתמש בה מעט מאוד והיא יותר טיזר להמשך מאשר דמות של ממש, אבל היא שונה לגמרי מכל דמות אחרת שמואנה פגשה עד כה ויש לה את כל מה שצריך כדי להפוך לחביבת המעריצים.
בזמן המסך המועט שלה מטאנאגי מספיקה גם לספק את השיר הכי קרוב למוצלח בסרט, וגם הוא רחוק מלהיות הברקה. האשף מברודוויי לין מנואל מירנדה, שהשירים שכתב ל"מואנה" הם כמה מהטובים ביותר שלו אי פעם, לא חזר לסרט השני. במקומו נשכרו אביגיל בארלו ואמילי בר, יוצרות מחזמר טיקטוק מצליח בהשראת הסדרה "ברידג'רטון", שככל הנראה קיבלו את ההנחייה "תעשו כמו קודם". חבל שהסגנון המסוים של מירנדה לא עובד בלעדיו. הוא מיומן מספיק במלאכה כדי להשתמש בטריקים לשוניים, לפתל את הלחנים והמשפטים לצרכיו או למסור מידע בזריזות בקטעי ראפ מגושמים. כשמנסים לחקות אותו התוצאה לא סתם גנרית, היא ממש מביכה - בטח כשאין תוכן אמיתי לצקת פנימה.
עבור קהל יעד צעיר מאוד כנראה שזו חוויה סבירה פלוס - מואנה עושה הרבה דברים מגניבים, יש בדיחות שבהן אנשים נופלים או חוטפים שפריץ לפרצוף ומאווי הופך לחיות תוך כדי שהוא צועק קאצ'פרייז קליט. אם לצטט את טימון מ"מלך האריות" - מלוכלך, אבל משביע. זה חבל, כי דיסני במיטבם מסוגלים לרצות גם את הצופה הבוגר שרוצה להתרגש מסיפור טוב בצבעים עזים, לא רק את שכבת הגיל שבשבילה מאווי עם ראש של כריש זה שיא הקומדיה.