אורי גלר כבש את העולם בתחילת שנות ה-70, ובגדול. כשבאמתחתו כריזמה בלתי מתפשרת, ובלורית שיער חצופה הוא חצה את האוקיינוס ועשה לעצמו שם. בשיר "הבלדה על אורי גלר" כתב עליו יהונתן גפן שהוא "לקח מטוס ראשון ללונדון וזה היה מרגיז, איך שהוא הזיז להם שם את הביג בן לפריז". באופן טבעי הוא המשיך מאירופה לארה"ב, וניסה את מזלו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בספטמבר 1973 נקבעה לו הופעה בטאון הול בניו יורק. אולם היסטורי בן 1,500 מקומות. מסוג המקומות שפרנק סינטרה שר עליהם שאם תצליח שם - אתה תצליח בכל מקום. אלא שאז הוא החליט לעוף קצת קרוב מדי לשמש, והסכים לקדם את ההופעה בטונייט שואו של ג'וני קרסון, מגיש הטלוויזיה הפופולרי ביותר באמריקה באותם ימים. זו הייתה הבמה הגדולה ביותר שאמן יכול לקבל. ההזמנה הזאת כמעט גמרה לו את הקריירה.
מה שגלר לא ידע הוא שקרסון התייעץ עם ג'יימס רנדי, קוסם אגדי בעצמו, וחושף תרמיות מהולל שלקח על עצמו את אורי גלר כמשימה אישית. רנדי, כמו קרסון עצמו, דווקא אהב קוסמים - אבל הוא שנא אנשים מסוגו של אורי גלר, שטענו ש"יש להם כוחות מיוחדים". רנדי הסביר לקרסון כיצד גלר מבצע את הטריקים המפורסמים שלו, וייעץ לו כיצד למנוע מגלר להונות את הקהל שלו. כשגלר התיישב על הכורסה המפורסמת ביותר באמריקה הוא לא ידע שהוא בעצם נכנס לתוך אמבוש. במשך 20 דקות (נצח במונחים טלוויזיוניים) גלר התפתל מול קרסון. הוא הסביר שהוא לא חשב שהוא יצטרך להוכיח את "הכוחות שלו" בשידור, והוא לא רגיל לעבוד תחת לחץ. דבר די מפתיע מאמן שמוכר כרטיסים כדי לבצע את הטריקים האלה לפני אלפי אנשים באולמות מפוצצים בבני אדם. דמיינו זמר שמגיע להתארח בתכנית אירוח, ואז מופתע מכך שמצפים ממנו גם לשיר.
הסבלנות של קרסון, והג'נטלמניות שלו, הופכת את הקטע הארוך הזה לאפילו יותר מרתק לצפייה. בשלב מסוים גלר פונה לקרסון ואומר לו שהוא חשב שהוא הוזמן לתכנית בשביל לענות על שאלות. קרסון חד הלשון עקץ בפשטות: "אוקיי, אז מה עיר הבירה של דקוטה הדרומית?". הקהל צחק. הבדיחה הייתה על חשבונו של האיש שניסה להונות אותו. לבסוף גלר התרווח בכורסה והסביר שהוא לא מרגיש שהכוחות שלו עובדים היום, והוא זקוק למנוחה. הקטע הזה, שיש שטוענים שמנע מאורי גלר קריירה מצליחה בארה"ב (באירופה הוא נשאר כוכב למשך שנים רבות, וכמובן בישראל) הפך לאחד מהרגעים הבלתי נשכחים בתולדות הטלוויזיה האמריקנית. אם לצטט שוב מהשיר של יהונתן גפן: "היום הולך לו טוב, הכל לטובתו, אך יום אחד יפגוש כפית שתכופף אותו".
לא בכל יום חושפים מול המצלמות את הבלוף של אמן הונאה מדופלם, אבל כשזה קורה - זה תמיד מענג לצפייה. זה בדיוק מה שקרה אתמול בערב על המסך של כאן 11, הערוץ שעושה את הטלוויזיה הכי טובה בישראל - שזו סיבה מספיק טובה בשביל לגרום לממשלה לרצות לסגור אותו - אבל לא נעסוק בעניין (החשוב!) הזה במאמר הזה, אלא בד"ר אבישי בן חיים, שהגיע להתארח אצל רוני קובן - ועוד לפני שידור התכנית הספיק להתפייט ברשתות החברתיות ולהבהיר שהוא מתחרט שהוא הגיע לשם.
ואכן יש לו סיבה להתחרט. בן חיים יודע להתווכח עם אנשים ברמה אינטלקטואלית, והוא גם יודע להדוף ביקורת בקלות. זה בדרך כלל מלווה בחיוך שובב, ונימה נוטפת מתיקות צבועה. הוא יכנה את האויבים הכי גדולים שלו בתארים כמו "יהודים יקרים" ויבהיר שהוא אוהב את האנשים שבזים לו, בשם איזו אחדות מזויפת שהוא מבקש לקדם על ידי התיאוריה שלו, שמפלגת מעצם היותה.
קובן החליט לא ללכת עם בן חיים בנתיב המוכר הזה, אלא בחר לרדד את הוויכוח איתו דווקא לדרגה הפרקטית. בדיוק כפי שג'וני קרסון ביקש מאורי גלר לכופף מסמר או מפתח בשידור חי, רוני קובן ביקש מאבישי בן חיים לבצע סלקציה חיה בין ישראל הראשונה והשנייה, כביכול המומחיות הגדולה ביותר שלו. חטא היוהרה מעולם לא היה פוטוגני יותר.
קובן הציג תמונות של אישים מפורסמים בפני בן חיים, וביקש ממנו לשים את התמונה באחת משתי סלסלאות - האחת של ישראל השנייה, והשנייה של ישראל הראשונה. ספוילר: אף תמונה לא מצאה את עצמה בקופסה של ישראל הראשונה. לא בנימין נתניהו ולא עמית סגל. מצד שני בן חיים התקשה לא אחת להציב אנשים ברשימה של ישראל השנייה. כך למשל גדי אייזנקוט, גולנצ'יק מטבריה, בן להורים ממרוקו עם 8 אחים - לא מצא את עצמו באף סלסלה. גם השופט מני מזוז, יליד תוניסיה שגדל בשיכון פחונים בנתיבות בלי מים ובלי חשמל יחד עם שמונת אחיו, לא מתאים לרובריקה של ישראל השנייה. כדי להוסיף חטא על פשע, בן חיים הבהיר שלמרות ששניהם אינם חלק מישראל השניה, הם גם לא צריכים להיות באותה ערימה יחד. למה? בשלב הזה כבר די ברור שאפילו בן חיים עצמו לא יודע.
האירוניה הגיעה לשיאה כשבן חיים הציב, די בקלות, בסלסלה של ישראל השנייה שסובלת מ"דיכוי מר" את בנו של ראש הממשלה. יאיר נתניהו, בן למיליונרים מקיסריה שינק את פריבילגיית ההגמוניה מרגע לידתו, ומבלה את השנים האחרונות בכתיבת ציוצים ממיאמי, בזמן שבני גילו מישראל (הראשונה והשנייה) נלחמים בעזה ולבנון - הוא ישראל השנייה לצד נינט טייב ואיתמר בן גביר. מצד אחד, מסכנה נינט. מצד שני, מאז "קרובים קרובים" לא צחקתי ככה מול תכנית של השידור הציבורי.
כל ילד מכיר את הקטע המפורסם בלב "הקוסם מארץ עוץ" שבו הכלב טוטו מסיט את הווילון בהיכלו של הקוסם רב העוצמה, וחושף כי מדובר בעצם באדם מבוגר קטן, עם פנים מקומטות וקרחת לראשו. "בבקשה אל תספרו לאף אחד את הסוד שלי, זה יהרוס את השם שלי", הוא מתחנן, אבל יש בלופים שברגע שהם מתגלים אי אפשר לחזור ולהחביא מאחורי מסך עשן.
הגימיק המוצלח חשף בפעם המי יודע כמה כמה חלולה התיאוריה של ד"ר בן חיים על ישראל השנייה, שבמקום לעסוק בעוול האמיתי שנעשה לבני עדות המזרח במהלך השנים בישראל, פשוט משתמש בכל תורת הגזע המומצאת שלו ככתב הגנה עבור נתניהו. קובן לא עצר כאן, הוא זיהה שהשנה האחרונה שינתה משהו בבן חיים. הוא משרת במילואים במשך חודשים רבים, נעלם מהמסך של חדשות 13, וממעט לצייץ. בתקופה הזאת גם הוציא ספר חדש על העולם החרדי, שלהבדיל מספרו הקודם על "ישראל השנייה" ניסה לאחד במקום לפלג. אלא שקובן לא הסתפק בחזרה בתשובה השקטה של בן חיים, ורצה לשמוע ממנו איזושהי הכאה אקטיבית על חטא ונטילת אחריות מינימלית, כאדם שהיה חלק פעיל במכונת המלחמה הפנימית של בנימין נתניהו נגד הדמוקרטיה הישראלית.
"אם אני אבקש ממך לקחת משפט שמתחיל במילה 'טעיתי', במה טעית?", שואל קובן. שאלה פשוטה שעיתונאי ואינטלקטואל מסוגו של ד"ר בן חיים לא אמור להתקשות איתה. ראשית, הוא יכול היה להגיד שהוא חושב שהוא לא טעה בשום דבר, והשנה האחרונה דווקא הוכיחה כמה התיאוריה שלו נכונה ונחוצה מתמיד. מעבר לזה, תמיד אפשר לבחור איזו נקודה אחת לא קריטית ולהתייחס אליה. "טעיתי כשחשבתי שכולם אוהבים את ישראל כמוני" או "טעיתי כשחשבתי שאנשים מוכנים להתמסר לבשורה המתוקה של ישראל השנייה". איזה בולשיט מהסוג שהוא היה פולט באולפנים עשרות פעמים מדי שבוע. הוא גם יכול היה, בתיאוריה, להודות בטעות אמיתית. אלא שהתשובה של בן חיים הייתה הדבר שהכי מוזר לראות בטלוויזיה: שתיקה.
במשך חצי דקה בן חיים פשוט בהה באוויר, בלי ליצור קשר עין עם המראיין שלו. הוא גירד את אצבעות יד שמאל, כאילו מקווה שהיד שלו תהפוך למנורת הקסמים של אלאדין ומתוכה יפרוץ הג'יני העדתי שיגשים לו את המשאלה וימחוק את הריאיון הזה מההיסטוריה של הטלוויזיה. אלא שזה לא קרה, ולבסוף אחרי שתיקה ארוכה בן חיים שלף את החיוך המפורסם שלו ופלט: "לא רוצה לענות לך על זה" - ואמר הרבה יותר משהיה יכול להגיד.
זו לא הייתה השתיקה האחרונה של בן חיים בתכנית. השתיקה הבאה כבר תהיה רועמת יותר. שקובן יעשה לבן חיים איפכא מסתברא ויתקוף אותו על כך שאנשי ישראל השנייה לא קיבלו הזדמנות אמיתית דווקא בתקופת נתניהו. קובן ידע בדיוק מה הולך לקרות, כי התשובה של בן חיים על כך נאמרה כבר אלף פעמים באולפנים וגם בספריו: "ישראל השנייה משתמשת בנתניהו כי היא מעדיפה את האינטרס הלאומי והיהודי על פני האינטרס העדתי והמעמדי".
לרגע זה היה מוזר. למה שמראיין מנוסה כמו קובן ירים לבן חיים להנחתה בשאלה שאמורה ליפול כבר בשלב התחקיר. ואולם, אז התברר שקובן פשוט הוביל את בן חיים למלכודת שלו. רגע לפני שבן חיים גולש לנאום הדמגוגי הקבוע, קובן החליט להזכיר לו שיש אזרחים מישראל השניה, חלקם מצביעי ליכוד, שהמשפחה שלהם נמצאת בשבי חמאס כבר מעל לשנה, ונתניהו לא טרח אפילו לבוא ולבקר אותם.
אבישי שוב שתק. כמו דנטה החושב מול שערי הגיהנום, הוא נעץ את סנטרו בידו המאוגרפת ועצם את עיניו תוך כדי שהוא הוגה בעצם קיומו. הפעם קובן שבר את השתיקה ושאל את בן חיים: "זו שתיקה שבה אתה שואל את עצמך אם עשית טעות שבאת לפה?". בן חיים ממשיך לשתוק עוד כמה שניות, ולבסוף פולט, הפעם בלי החיוך המפורסם: "יש דברים שעדיף לא לענות. לא כל דבר אני חייב לענות". בשחמט קוראים לזה "כניעה".
כמו הריאיון של אורי גלר לג'וני קרסון, כנראה שהריאיון של אבישי בן חיים לא יעצור אותו מלחזור לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב - למכור בולשיט לציבור שרוצה לקנות את הבולשיט הזה. אנשים רוצים להאמין שיש אנשים שיודעים לכופף כפיות עם המחשבה, אנשים רוצים להאמין שאריה דרעי זכאי ואליטה מסתורית מנסה לשלוח את האזרח החלש בנימין נתניהו לכלא (אותה אליטה ששלחה את אולמרט לכלא, אבל עדיף לא להזכיר את זה כי זה לא מסתדר עם התיאוריה). לך תבין אנשים.
בן חיים קצת חלוד, אחרי שנה הרחק מהמסכים, אבל לקראת סוף הריאיון הוא הצליח לחזור מהקרשים ולתת את הפייט הקבוע. ביבי לא אחראי, אתם אחראים. אם היו מעירים את ביבי בבוקר לא היה טבח. אין עליו שום אחריות, עליכם דווקא יש. מי זה "עליכם"? אם אתם לא יודעים את התשובה זה כנראה אתם. ת'כלס, היה עדיף שהיה ממשיך לשתוק.
לצפייה בריאיון המלא.