המהפך שעבר עדן חסון העונה הוא הדבר הכי טוב שקרה ל"כוכב הבא"

1. נשים את זה על השולחן: לא היה אף ביצוע יוצא מן הכלל באמת בפרק האחרון של "הכוכב הבא לאירוויזיון". ארשה לעצמי להמר שלא נראה גם אף אחד מהמתמודדים שהרימו אמש את המסך בעוד חצי שנה בבאזל. לא זמרים מעניינים מדי, וגם לא דמויות מסעירות מדי (עם כל הכבוד לזמר המוכר, כבודו במקומו מונח, שהובטח בפרומואים כאילו לא היה מדובר בדמות חביבה אך נשכחת). זה כנראה היה הפרק הכי משעמם בעונה עד כה.

האם זה דבר רע? אולי דווקא לא. אולי אפשר וצריך לברך על כך. הפרקים הראשונים של העונה הנוכחית היו מטורפים, כפי שנכתב כאן בפתח העונה. טירוף על אמת, רכבת הרים של להיטי פופ מעורבבים בבכי ואבל, שסחטה רגשית את הצופים. זה תבשיל לא בריא, שבצדו סחרחורת. דווקא הפרק האחרון, המשעמם, הסתמי, המפוהק, שלא היו בו נאומים לאומיים והמתמודדים בו היו אנשים רגילים למדי, הראה אופציה עדיפה, שבה "הכוכב הבא" יכולה להיות פשוט אסקפיזם משמח, הגון ונטול רגשות אשם לכל המשפחה, ללא הרהורים על מצב האומה. רק מכונה משומנת ומנוסה, לא נבזית, לא מנקרת עיניים, לא אלימה, בלי שום התיימרות לדרמה אדירה שאף אחד לא באמת צריך עכשיו.

אני חושב שיש טעם בקשר של "הכוכב הבא" למצב, עד שהטראש והקטסטרופה מתערבבים בגסות. לכן, במקום להלך שוב ושוב בין הטיפות, טוב שהתכנית שחררה קצת את עצמה. כשזה ככה, פתאום זה רק ריאליטי, רק תחרות מוזיקה, רק אסי ורותם יורדים לחייו של איתי לוי (כמעט בכל אודישן אמש. לא קצת מוגזם?). בלי להתחייב לשום דבר מעבר. כמעט כמו בערוץ נורמלי במדינה נורמלית בערב יום שלישי נורמלי. איזה שיעמום מבורך.

2. מהפך בשולחן השופטים: בזמן שכל הוותיקים כבר לכודים באיזו דמות, כמה מרענן לצפות בעדן חסון מתעלה בעונתו השנייה בתכנית. מנומק, אמפתי, נטול מניירות, עם הערות ענייניות - ולא פחות חשוב: לאו דווקא צפויות (הרי רוב הזמן אפשר לנחש את יתר הכחולים עוד לפני הפזמון). אם ירצה בכך, הוא יכול להיות עוגן בתכנית הזאת לשנים קדימה.

3. בפינת הפרומו המופרך זוכה, כאמור, האודישן של בני אלבז, שהובטח כזמר המוכר שהשיר שלו הפך מדינה שלמה, קליקבייט טלוויזיוני מנופח בבחינת "לא תאמינו מה קרה אחר כך". הביצוע שלו ללהיט הצרפתי מהאירוויזיון האחרון אמנם היה בעל נפח מרשים, אם כי, כפי שחסון העיר בצדק, גם מעט שחצני. אחסוך לכם את המתח: מה ששלו שלו, ונאחל לו שההשתתפות תעורר מחדש את העניין בקריירה שלו, אבל מישהו אחר ייצג אותנו באירוויזיון במאי 2025.

אבל גם אם כולם ידברו על אלבז, מעניינת יותר הגרסה החביבה של הראל קורש ל"יום רודף יום", משיריו האחרונים של שמוליק קראוס. כשהוא מלווה את עצמו בפסנתר ושר בגוון הקול המיוחד שלו, קורש אולי לא הציג ביצוע אולטימטיבי, בטח לא ביחס לאפלה הפשוטה והמטלטלת של המקור. אבל יש נחמה רבה בעצם הבחירה בשיר, בטח בהתחשב בעובדה ששירים של הדור הזה כמעט ולא מבוצעים על הבמה הזאת. הקלאסיקה שכתב יענקל'ה רוטבליט, שכולה זיקוק של תהליך התמודדות עם אובדן, אולי הוקלטה בתחילת המילניום, אבל הולמת היטב את ישראל 2024. כי כשכל המילים ריקות וכל המעשים תפלים, מה עוד אפשר לעשות חוץ מלכתוב ולשיר שירים?

ההכרזה הבלתי נתפסת על ממשל צבאי בקוריאה הדרומית הותירה את כל העולם מבולבל ומנסה להבין מה קרה לאחת הכלכלות הגדולות בעולם ולאחד ממוקדי התרבות החשובים של זמננו. למרות זאת, במהדורות החדשות בישראל, מדינה קטנה שבטוחה שהיא מרכז העולם גם ביום בלי חדשות מרעישות, ההפיכה שנבלמה בסופו של דבר,זכתה בסך הכול לדיווחים קצרים וצנועים, בדרך כלל בשלהי המהדורות הארוכות. מעבר להחמצת מאורע כה משמעותי, אפשר היה לחשוב שחברות החדשות יזהו שקריסה מהירה של דמוקרטיה היא דבר שעשוי לעניין את הצופים בישראל. אולי הציפייה מוגזמת.