"ארוגם ביי" של מרקו כרמל הוא סרט שבו הכל מתחיל ונגמר בים. שם אנחנו פוגשים את קים (ג'וי ריגר) ואת אהובה הגולש יובל, שבשיאו של דייט רומנטי מצהיר שהוא אוהב אותה יותר מהכול - גם יותר מהים. אזעקות לא עוצרות את יובל מלנסות ולתפוס עוד גל, רגע לפני שהוא עולה ללבנון ומוצא את מותו, כמובן בתוך המים. אובססיית הגלישה מוזכרת אפילו בהספד שנושאת עליו אמו. רק מתבקש שגם את האבל יחוו בת זוגו ושני חבריו הקרובים, מיכאל (מאור שוויצר) וגל (ידין גלמן), בחיקם המנחם של הגלים.
זמן מה לאחר הטרגדיה עולים השלושה על טיסה לסרי לנקה כדי להגשים את חלומו של יובל בלעדיו - להגיע לאחד מחופי הגלישה הנחשבים בעולם, ששמו כשם הסרט. הנסיעה גוררת איתה שלל הסתבכויות עם התרבות השונה והאנשים שהחבורה פוגשת שם, מקומיים לצד ישראלים ותיירים ממקומות אחרים. החוף מתואר כמעין גן עדן היפי מלא סמים פסיכדליים ומסיבות פרועות, אבל זה באמת לא מספיק כדי להרחיק את החבורה המצולקת מהבית. יותר מזה, נראה שהניסיונות להתמסר לבריחה מהמציאות רק מעצימים את הכאב.
כמו סרטים אחרים שנוצרו טרום 7 באוקטובר והופצו בקולנוע בשנה האחרונה, גם "ארוגם ביי" זיהה את הטרגדיה של הדור הזה (ואולי המדינה הזו) רגע לפני שהכול הפך לטריגר עצום. "קרוב אליי", "החייל הנעלם", "המנצחים" - כולם תיארו את הניסיון הנואש של צעירי ישראל לחיות חיים סקסיים וסוערים כמו בני גילם בשאר העולם, כשהמציאות חוזרת ומקרקעת אותם פעם אחר פעם. בשני האחרונים, כמו ב"ארוגם ביי", ההקשר הצבאי-מלחמתי הוא חלק מהותי מאותה מציאות. הניסיון לשלב קומדיית טעויות בארץ זרה עם דרמה שוברת לב הוא אולי נפיץ, אבל גם מלא פוטנציאל, בדיוק כפי שכמה וכמה המנוני דאנס מושלמים מתארים מסיבה שלא משכיחה את הצרות.
למרבה הצער, התחושה היא ש"ארוגם ביי" הוא יותר רעיון לסרט מאשר סרט של ממש. הוא מזגזג בין שני הז'אנרים שלו ולא מצליח למצות אף אחד מהם. הוא מבאס מדי בשביל להיות קומדיית גלישה או סרט טיול אחרי צבא, כשפעם אחר פעם הגיבורים לא מצליחים להשיג את מה שרצו. העיסוק באבל ובפוסט טראומה, לעומת זאת, הוא בעיקר על פני השטח. כולם עצובים וכואבים מאוד את לכתו של יובל, אבל חוץ ממבטים כואבים אנחנו לא לומדים כלום על ההתמודדות שלהם, עליהם עצמם או על החבר שאבד. הבעיה העיקרית היא עם הדמויות, שלא מצליחות בשום שלב להפוך לבני אדם של ממש. קים היא צעירה מסוכסכת עם עצמה ושבורת לב. מיכאל הוא גולש מתוסבך ומוכה רגשות אשם. גל הוא חייל מורעל שנפלט החוצה מהמערכת הצבאית ולא יודע מי הוא בלעדיה. זה הכול. יש לדמויות עוד מאפיינים, אבל הם לא באמת מעמיקים אותם ויוצרים דמויות מורכבות, אלא מבלבלים את הצופה עוד יותר.
נניח, מה בכלל מחבר בין גל, דמות שכולה לחץ, עצבים ופנטזיות על קצונה, לבין מיכאל הסטלן שרק רוצה להתפרק ולשכוח הכול? האם החבר המשותף המת היה זה שתיחזק את הקשר ביניהם ובלעדיו אין להם נקודת חיבור? אפשר רק לנחש, כי מהסרט אפשר ללמוד רק ששניהם אוהבים לגלוש. גם החיבור בין גל לבין הגלישה לא מרגיש טבעי, ותסריט מתוחכם יותר היה יכול להרוויח משהו מהניתוק הזה. למשל, אם במקום גולש מנוסה ששומע טראנס-מסיבות בזמנו הפנוי גל היה זר לחלוטין לעולם הזה, ונכנס אליו כמחווה לחבר שאהב כל כך. במקום קיבלנו דמות כמעט סאטירית של חייל-לשעבר אבוד ומוכה פאתוס, שמצדיע לגחליליות כשהוא מתמסטל ומתנהג כמעט באותה המידה של קפיצות תחת גם כשהוא סחי.
בהיעדר דמויות של ממש וכשהעלילה לוקח שוב ושוב תפניות מיותרות כדי לא להתחייב לסיפור אחד, לסרט לא נשאר הרבה חוץ מלחטט בחייהם של הגיבורים ולשפוט אותם על הבחירות והרצונות שלהם. השיפוטיות מתעצמת בכל מה שקשור למתח המיני והרומנטי בין מיכאל וקים. אף אחד בסרט לא מבין למה בכלל קים מצטרפת לטיול, והסרט מתייחס להחלטה הלגיטימית למדי שלה כמו תעלומה ענקית שצריך לפתור. התשובה המשתמעת היא שזה רק עוד סוג של הרס עצמי, לא חיפוש משמעות או התמודדות לגיטימית עם טראומה נוראית.
ומילא הטיול, חכו שתראו איך הסרט מגיב כשקים מעיזה להחזיק במיניות ולא רק לבכות את מותו של אהוב ליבה. המעניש הראשי הוא גל, שמאשים את מיכאל בשבירה של איזה קוד גברי מקודש ("זו החברה של המפקד שלך") בעודו מתנהג לקים כמו אבא קתולי שבתו יצאה לתרבות רעה. ומילא הוא - אותו יחס מגיע גם מברמנית שמוכרת סמים במסיבות, או מתיירים רנדומליים שבאו לחגוג על החוף. מה לשיפוטיות הזו ולמרחבים היפיים מלאים בסמים פסיכדליים? איפה זה ואיפה "מצור", שכבר ב-1969 הצליח לגעת באותו הנושא בצורה מורכבת ועמוקה - ובלי שנרגיש שהסרט מעדיף את החברים ששופטים את הגיבורה על רצונה להמשיך הלאה?
קו העלילה הכי אנושי בסרט הוא הקשר המוזר בין מיכאל לבין שוטר מקומי, שמזהה את האנושיות שבו דרך הכאוס. העלילה הזו רק מחדדת שסיפור כמו זה צריך לא רק חיבור אנושי אמיתי, אלא גם בלאגן של ממש: בסופו של דבר מיכאל, קים וגל הם שלושה ילדים טובים שקצת מסתבכים, קצת מתמסטלים והולכים מכות, אבל לא הרבה מעבר לזה, ואם כבר כולם מזהים בהם ילדי מסיבות משוגעים שרק עושים בעיות ורבים עם כולם - תנו להם לפגוע בתחתית עד הסוף, לא רק להביט עליה בעצב.