כשהשחקן ידין גלמן הוקפץ בשבת השחורה עם הצוות שלו מסיירת מטכ"ל להילחם במחבלים ולחלץ תושבים ובני ערובה בקיבוץ בארי ובכפר עזה, הוא וחבריו היו משוכנעים שמדובר בקרב מול כמה מחבלים בודדים שחדרו לישראל. "חשבנו שבמקרה הכי קיצוני חדרו 10-20 מחבלים לישראל. אפילו התכוננו למצבי קיצון נוספים שיש גם חטוף בעזה ואפילו משפחה שמחבלים מחזיקים אותה בני ערובה באחד הקיבוצים".
ואז צפיתם בסרטונים.
"נכון. הגענו לבסיס וראינו סרטונים והבנו שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. רק כשהגענו לשטח הבנו שעוד יותר אין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. מה שראינו שם תלוש מהמציאות. זה משהו שאף אחד לא התכונן אליו. המשימה הראשונה שלנו הייתה קודם כל לטפל בפצועים בכפר עזה. אחרי זה נסענו לבארי כדי לחלץ בני ערובה שהיו בבית של פסי, מה שכונה אז בטעות 'חדר האוכל'. רק מאוחר יותר הבנו שזה לא חדר אוכל אלא בית של אישה בשם פסי כהן ז"ל, שכולם הוחזקו בבית שלה".
ומה ראיתם בדרך לשם?
"בדרך לשם עברנו קרבות, עברנו לחימה, חילצנו משפחות ובני ערובה, ובעיקר ראינו המון גופות מפוזרות בכל מקום. כשעברנו בכביש 232 ראינו המון גופות, רכבים שרופים, מחבלים ואזרחים, וכל הזמן הזה נופלים טילים, והבנו שאנחנו בארמגדון. ככה זה הרגיש. ואז הגענו לבית של פסי בבארי, רצנו לכיוון הדלת, חטפתי צרור שהוריד לי חלק מהאצבע, חיסלנו את המחבל, המשכנו שוב לכיוון הדלת, היו שם חמש מדרגות, וברגע שהתחלתי לעלות עליהן - מחבל מוציא את הנשק שלו ויורה מטווח אפס צרור עליי ועל דוד (מאיר, שנהרג באותו קרב - נ"י). אני ממש זוכר את הנשק שלו מול העיניים שלי".
צפו למעלה בריאיון המלא עם ידין גלמן
אפשר גם להאזין לו בספוטיפיי
להאזנה לריאיון עם ידין גלמן:
באותה נקודה שהוא נורה מטווח אפס בקיבוץ בארי, קרסו ידין גלמן ודוד מאיר. גלמן דחף את דוד מתחת לגרם מדרגות והתחבא לצדו גם כן. למזלו, חבריו של גלמן לצוות הצליחו להרוג את המחבל שירה בו לפני שזה הספיק לירות בו שוב ולהרוג אותו. "שכבתי שם על הרצפה מתחת למדרגות והבית היה מוקף במחבלים. הלוחמים ניסו להגיע אלינו באיזשהו איגוף, נפצעו בדרך, המשיכו להילחם - שזה הדבר הכי מדהים בעיניי".
כמה זמן שכבת שם?
"בערך שעה. זו לפחות הייתה התחושה".
מה המחשבות שרצו לך שם בראש?
"דבר ראשון דיווחתי בקשר שאני ודוד נפצענו. תפסתי אקדח וכיוונתי אותו אחורה. כלומר, השלב הראשון היה לנהל לחימה. בשלב השני הייתי צריך לבדוק את מצב הפציעות שלי. הגעתי למסקנה שאין לי יד שמאל. שמתי יד על הכתף, איבדתי דם, לא הרגשתי את היד ולא הצלחתי להזיז אותה. הייתי בטוח שהלכה היד. השלב השלישי היה שלב הפרידות".
ממי?
"יש לי חבר בצוות שקוראים לו יהודה. הוא מכיר 15 שנה את בת זוגי אדווה (דדון - נ"י). עליתי מולו בקשר וביקשתי ממנו למסור לה דברי פרידה".
וואו.
"והוא עלה מולי בקשר ואמר לי בגדול - סתום את הפה".
פחדת שם?
"לא. לא פחדתי מהמוות. כולנו הבנו שיש אופציה שנמות שם, ומנגד הבנו גם על מה אנחנו מתים, אם חס וחלילה נמות. והבנו שאנחנו לא מתים בשבילנו, אנחנו מתים פה בשביל המשפחות שסביבנו וזה בסדר, זה החוזה שלי בתור חייל עם המשפחות האלה. כך שמהמוות לא פחדתי. ממה כן פחדתי? חששתי מלחיות בצורה שאני לא יודע איך היא. לא ידעתי עם אילו בעיות אני אתמודד".
כלומר פחדת יותר מהנכות מאשר מהמוות?
"כן, הפחד היה לחזור כמישהו שאני לא מכיר, כן".
מדהים אותי שאתה אומר שלא פחדת מהמוות.
"לא פחדתי מהמוות בכלל. להפך, דווקא כשהבנתי שאני הולך למות היה לי רגע מאוד שלו, כי הבנתי על מה אני מת, ואני חושב שגם כל מי שהיה שם ב-7 באוקטובר ובכלל ב'חרבות ברזל' וראה את הדברים האלה בעיניים, מבין את המשמעות של 'טוב למות בעד ארצנו'".
לאחר קרב קשה שניהלו לוחמי הצוות של ידין גלמן, הם הצליחו להגיע לגלמן ולהציל את חייו. "הם היו קרי רוח. אריות. משכו אותי החוצה והרימו אותי על כל הציוד שלי, שזה 130 קילו".
ואיך היה המפגש עם זוגתך אדווה דדון אחרי הפציעה?
"נפגשנו בסורוקה והיא הייתה פשוט מדהימה, וזה עוד אחרי כל מה שהיא עצמה עברה באותו יום. היא הרי ראתה שם זוועות וחילצה אנשים. סיפרתי לאדווה את כל הסיפור שקרה לי. חוץ מזה אני כמעט לא זוכר שום דבר מבית החולים".
איך אתה מתמודד עם מה שראית שם?
"אני נלחמתי יום אחד. כל מי שמסביבי נלחם עד היום ורבים מהם ראו דברים הרבה יותר נוראיים ממני וחוו דברים יותר נוראיים ממני. איך אני חי עם זה? הפכתי את החיים שלי אחרי זה למשימה, והמשימה שלי זה לגייס כספים לחיילים שצריכים ציוד מבצעי, המשימה שלי זה להסביר לעולם מי אנחנו ומה אנחנו, וברגע שהפכתי את הסיפור שלי ושל הצוות שלי ושל דוד למשימה, זה עשה לי סדר בראש. מאוד עזר לי לשתף את הסיפור שלי בצורה הזאת".
מה מצבך הפיזי היום?
"יש לי עדיין מוגבלות בכתף, בזרוע ובחזה. שריר נקרע, אבל עיקר הבעיה שלי זה העצבים. יש עצב אחד שקטוע לגמרי ועוד שלושה עצבים פגועים. אני לא מרגיש שום דבר בחלק הפנימי של יד שמאל. בחלק הפנימי, העצם, יש כאבים כל הזמן ויש לי מוגבלות בתנועה".
ידין גלמן נולד לפני 31 שנים למשפחה דתית-לאומית מירושלים. במהלך שירותו הצבאי כמפקד בסיירת מטכ"ל הוא יצא בשאלה, עבר לאחר מכן לתל אביב ולמד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. גלמן השתתף בסדרות רבות ("פלמ"ח", "נעלמים", "רוח צפונית") אך התפרסם בעיקר בזכות תפקידו הנהדר בסרטו של אבי נשר "תמונת הניצחון". בימים אלו הוא מככב בסרט "ארוגם ביי" של הבמאי מרקו כרמל, המספר על שלושה חברים מחיפה - מאור שוויצר, ג'וי ריגר וידין גלמן - שיוצאים למסע גלישה בחוף בסרי לנקה כחלק מההגשמת צוואה של חבר שלהם, יובל, שנהרג בשירות הצבאי.
הסרט צולם לפני 7 באוקטובר אך רוחו שורה מעליו כל הזמן. "הסרט מתחיל במלחמת לבנון השנייה ב-2006, צילמנו את זה ב-2022 ועכשיו ב-2024 הוא כל כך רלוונטי ומציאותי. זה כאילו אנחנו מדברים על היום, על אותן בעיות, על אותם קשיים והתמודדויות של חיילים שצריכים להמשיך את החיים שלהם עם כל הטראומות והקושי שהם סוחבים איתם".
גם בסרט הזה וגם במציאות של חיינו הפוסט-טראומה מאוד נוכחת.
"נכון, בסרט אנחנו מדברים הרבה על הדחקה, על הבריחה מפוסט-טראומה, מהתמודדות. אם אני מסתכל על היום, אנחנו כמדינה צריכים לראות איך אנחנו מאפשרים לגל הזה להתקבל. אנחנו יודעים הרי שהוא יגיע. אנחנו צריכים לדעת איך להכיל אותו ולהתמודד איתו בצורה הכי נכונה. יהיו פה כמויות אדירות של אנשים עם פוסט טראומה, גל אדיר".
אתם גולשים הרבה בסרט הזה. כמה ידעת לגלוש לפני הסרט?
"שמע סיפור: אמרו לי מהסוכנות 'תקשיב, יש אודישן, צריך לדעת לגלוש, אתה יודע בכלל לגלוש?'. אתה מכיר את הפרק ב'חברים' שג'ואי צריך לדעת צרפתית והוא משקר ואומר שהוא יודע? אז גם אני עשיתי את זה. אמרתי לסוכן שלי 'ברור שאני יודע לגלוש, מה זאת אומרת'. לפני שהגעתי לאודישן ביקשתי מחבר שלי שייתן לי קצת מידע, מושגים. בסוף האודישן הבמאי מרקו שואל אותי אם אני יודע לגלוש. אני עונה לו 'ברור'. הוא אומר לי 'וואלה, איזה גלשן יש לך?', אני אומר לו 'יש לי גלשן 7S, 6.2, בכחול-לבן כזה, יפה ממש', והוא אומר לי 'אחלה'. ואז הגעתי לעוד אודישן וקיבלתי את התפקיד. נכנסתי ללחץ כי אני מבין שאני צריך עכשיו לדעת לגלוש. מרקו אמר לי 'עוד שבועיים אנחנו הולכים כולם לגלוש'. מאז קמתי כל בוקר בחמש וחצי, עשיתי שיעור פרטי מחמש וחצי עד שמונה וחצי. ככה כל יום במשך שבועיים. טחנתי את הים".
והשתפרת?
"הגעתי למצב סביר. באתי לגלוש עם כולם, נתנו לי מטעם ההפקה עוד קצת שיעורים פרטיים, הגעתי לרמה סבירה וגם בסרי לנקה לפני הצילומים גלשתי בלי הפסקה. שבועיים לתוך הצילומים ישבתי על הגלשן באמצע המים והסתכלתי על מרקו שביים מתוך סירה. אמרתי לו 'מרקו, אתה יודע ששיקרתי לך באודישן?'. הוא אומר לי, 'מה?!'. עניתי לו 'לא ידעתי לגלוש. כלום. לא היה לי גלשן בבית, הלכתי לחבר שילמד אותי מה לעשות'. שם הוא גילה באמצע הצילומים שלא ידעתי לגלוש".
ואיך מרקו הגיב?
"צחק מזה, אמר לי 'ככה מקבלים תפקידים'".
איך זה לצפות בסרט על שכול מנקודת מבט של אחרי 7 באוקטובר?
"זה לא פשוט. למאור יש שם סצנה מאוד עוצמתית, הוא גם שיחק את זה פשוט מדהים, שהוא מדמיין צלפים שיורים במים ויש זיקוקים באוויר. מרקו הצליח לדבר בסרט הזה על הדברים הכל כך כואבים האלה. חובה בעיניי ללכת לצפות בסרט ולו כדי להבין העל מה חברים שלו מדברים ומה הם חווים. הסרט ממחיש בצורה הכי טובה את העניין הזה".
אפרופו הסרט החדש, בשנה האחרונה סרטים ישראליים זוכים לכתף קרה בפסטיבלים בינלאומיים. איך מתמודדים עם זה?
"אני חושב שהדרך היחידה זה להמשיך לעשות את הקולנוע הכי טוב שאנחנו מצליחים לעשות. קח לדוגמה את תום נשר, אני חושב שזו דוגמה מצוינת. חד משמעית אנחנו מקבלים כתף קרה, לגיא נתיב לדוגמה השליכו דם על המדרגות בפסטיבל ברלין. הדרך לנצח את זה היא לעשות מה שמרקו עשה בסרט הזה, מה שתום נשר עשתה ב'קרוב אליי', כלומר לעשות סרט על הסיפור הישראלי, האמיתי. הסיפור היהודי מוצג היום בעולם גם בדרכים אחרות. פעם זה היה רק 'המורדת', 'שטיסל', שרואים בו רק צד אחד. היום רואים את כל הצדדים של הסיפור של העם היהודי, של ישראל".
ועדיין מאוד מדאיג היחס לתרבות ישראלית בעולם.
"נכון, זה מדאיג. אני עובד עכשיו עם אלירן פלד על איזה פרויקט בחו"ל ואני רואה כמה קשה בכלל לגייס אנשים שירצו להיות חלק מזה. הם לא רוצים להיות מזוהים עם משהו ישראלי".
אתה משרת בסיירת מטכ"ל, ואני רוצה לצטט לך מה שעירית לינור אמרה בשבוע שעבר בערוץ 14 על סיירת מטכ"ל. היא אמרה שסיירת מטכ"ל וחיל האוויר היו "שני הראשים המרכזיים שהובילו את הסרבנות לפני 7 באוקטובר" ואז הוסיפה: "צריך לפרק את הצורה לסיירת מטכ"ל ולפזר את הלוחמים ליחידות אחרות, כבר אמרתי לפני כמה חודשים שבן גוריון פירק את הפלמ"ח כשהוא ראה שיש לו מפלגה בתוך הצבא, מפלגה לעומתית, שחצנית, מוכשרת, תורמת, נלחמת, אבל שלא מקבלת עליה את עולה של הדמוקרטיה". מה דעתך?
"מדהים, זה מדהים איך אנשים יכולים ללכת לסכן את החיים שלהם ואנשים יכולים לשבת באולפן ולבקר אותם. אז יש פה שני דברים שהם נפרדים לגמרי, יש את המחאה ויש את הלחימה. אני חושב שסיירת מטכ"ל, כיחידה, לא הייתה קשורה למחאה. יותר מזה, אני עשיתי מילואים בזמן המחאה ואני זוכר את השיחה של מפקד היחידה שלנו. הוא אמר לנו שהיחידה לא לוקחת חלק והיא לא קשורה למחאה נגד המהפכה המשפטית, אז מה שהיא אומרת הוא לא קשור. יש אנשים ביחיד שעושים מילואים ושזכותם המלאה למחות כי זו דמוקרטיה. אפשר לצאת לרחוב ולמחות. לדעתי לא היה צריך לערב את הצבא במחאה נגד המהפכה המשפטית. אני חושב שלסרב מילואים בשבילי היה הגבול, כי שוב, החוזה שלי עם המדינה, עם האזרחים, זה שאני בא ואני מגן, גם אם אני לא מסכים עם הממשלה שלי. ביום הדין כולם הוכיחו שאכן אין קשר בין המחאה לבין ללכת ולהילחם".
נכון.
"היה אחוז התייצבות של 300 אחוז מקרב המילואימניקים ביחידה, גם כל הטייסים התייצבו ואתה רואה מה חיל האוויר עושה היום באיראן ובלבנון ובעזה, ואתה רואה מה סיירת מטכ"ל עושים בכל גזרות הלחימה. זה מדהים בעיניי שהיא יכולה לעמוד ולקחת את עצמה ברצינות ובכללי שערוץ 14 נותנים יד לדבר הזה בכלל. העיקר הם מדברים כל היום על פילוג ופילוג".
נזכיר שגם השר שלמה קרעי אמר שהטייסים יכולים ללכת לעזאזל ושנתניהו אמר שאפשר להסתדר בלי טייסת.
"בדיוק, ראינו כמה החזיקה האמירה הזו, ראינו כמה אנחנו מצליחים להסתדר. גם בערוץ 14 וגם בממשלה רואים שאם מישהו לא מסכים איתם - אז צריך למחוק אותו. רואים את זה גם לפי מה שהם רוצים לעשות לתאגיד. אנחנו צריכים ללמוד שאנחנו חיים בדמוקרטיה. אפשר לא להסכים, אפשר למחות ברחובות ואז להתייצב למילואים. אפשר לעשות את שניהם".
אתה עצמך מגיע להפגנות בשבתות מדי פעם?
"אני לא מגיע להפגנות, אני מגיע למטה החטופים לתמוך בהם. יותר חשוב עכשיו להיות מאוחדים מאשר להילחם על הדעות הפוליטיות. אני חושב שזו טעות להחליף את הממשלה עכשיו כמו שאני חושב שזו טעות לפטר את שר הביטחון בזמן המלחמה".
עשית הסברה רבה לישראל בעיקר בקמפוסים בחו"ל. ספר על רגע שהיה לך קשה במיוחד בשנה הזאת.
"הייתי באוניברסיטת פיטסבורג והצמידו לי עשרה מאבטחים. בחוץ הייתה הפגנה מטורפת של פרו-פלסטינים והייתה סטודנטית אחת שהייתה בדרך להרצאה שלי ורדפו אחריה ברחוב מפגינים פרו-פלסטינים, הרביצו לה עם דגלים והיא הגיעה להרצאה פצועה, בוכה והיסטרית. זה היה רגע מאוד קשה. ראיתי שם את חוסר האונים של הסטודנטים היהודים שלמרות כל האש הזו, אותה סטודנטית התעקשה להגיע להרצאה שלי. בשבילי זה היה רגע של חוסר אונים כי לא ידעתי איך להתקדם מפה, איך לעזור לה, מה לעשות".
מה למדת בשנה הזאת על ההסברה הישראלית?
"למדתי שיש לנו אנשי הסברה מדהימים שעושים עבודה עם אפס תמיכה. אם אין גב של ממשלה, של מדינה, שרואה את החשיבות של הזירה הזאת, לא נגיע לשום שינוי".
היו גם רגעים שמצאת את עצמך מתקשה להגן על ישראל?
"כן, בטח. הייתי בארה"ב בזמן שבישראל היה כנס התיישבות בעזה. אז קודם כל ניסיתי להסביר שאני חי במדינה דמוקרטית ואני לא חייב לייצג את הממשלה ולא חייב להסכים עם כל מה שהם אומרים. ניסיתי להסביר בהיגיון מה האופציות. אני גם לא חושב שאפילו בן גביר וסמוטריץ' מאמינים שאפשר למחוק את כל עזה וללכת להתיישב שם. אולי הם רוצים, אבל לא מאמינים שזה אפשרי. ניסיתי להסביר את זה בדרכים שמאפשרות שיח".
באוגוסט האחרון נולד לך ולאדווה דדון תינוק בשם יונתן לביא. מה השתנה בך בחודשים האלה?
"נראה לי שמשמעות החיים השתנתה בי. אתה מבין קודם כל שאתה כבר לא הדבר הכי חשוב, יש משהו שהוא יותר חשוב לך. ברור שבזוגיות יש את זה גם, אבל יש משהו בילד שזה אחר, זה בא לפני הכול. וגם המעבר הזה בין 'הכי קשה בעולם' לבין 'הכי מדהים לי בעולם', או בין 'אני לא ישן ובא לי למות' לבין 'איזה חמוד הוא, אני יכול להישאר איתו ער כל הלילה'".
זה מאזן אותך.
"כן, ממש. אני חי בקיצוניות שמאזנת".
איך בעצם הכרת את אדווה דדון?
"בפרימיירה של 'תמונת הניצחון'. היא באה כחברה של תום נשר. פגשתי אותה שם והיא לא הסכימה לתת לי את המספר שלה".
אז מה עשית?
"רדפתי אחריה תקופה ארוכה".
דווקא היא בדרך כלל בעמדה של לרדוף, אבל אחרי נוכלים.
"החלפנו תפקידים, כן".
שניכם אנשים מפורסמים. איך זה לנהל זוגיות באור הזרקורים?
"זה לא פשוט בעיקר לה, כי היא מבחינתה רוצה להיות עיתונאית ושישחררו אותה מכל השאר".
מה זאת אומרת "כל השאר"?
"הכניסה לחיים האישיים. אני, בגלל שאני שחקן, זה מביא הרבה עיסוק בצהוב. אז לה יש התמודדות קשה עם זה. היא עושה את הוויתורים האלו בשבילי, אבל הלוואי שהיו מתעסקים רק בעיתונות שלה ובעבודה".
איפה אתה רואה אותה עוד כמה שנים, בכיסא של יונית לוי או אילנה דיין?
"קודם כל, אני רואה אותה בכיסא של אדווה דדון, אבל תשמע, תחקירי העומק שהיא עושה וההתמודדות עם הסכנה, עם אנשים קשים, אני מקווה שהיא תמשיך בדרך שהיא עושה. אני גם רואה את ההתפתחות של התחקירים שלה, לאילו עומקים היא מצליחה להגיע. אם זה או יונית או אילנה, נראה לי שזה בכיוון של אילנה".
מציק לך לפעמים שתקשורתית העיסוק בך הוא יותר כסלב ופחות כשחקן?
"כן, כן, הייתי מאוד שמח שההתעסקות תהיה רק ביצירות שאני חלק מהן, אבל ברור לי שזה המחיר. זה העולם, אני חי בסדר עם זה".
אתה מגלם הרבה פעמים דמות של גבר מחוספס ומאצ'ו. מתחשק לך לעשות משהו אחר לגמרי?
"כן, מתחשק לי לעשות דמויות שוליים. ללכת לקיצון, קצת כמו מה שכריסטיאן בייל עושה. הוא גם משנה את הפיזיות שלו מקצה לקצה בכל דמות שהוא מגלם".
כתיבה ובימוי מעניינים אותך גם?
"בטח. בימוי נראה לי שזה הקצה. אני לא חושב שאני שם עדיין. לגבי יצירה, אני ממש כותב משהו עכשיו. אני ומשה קפטן כותבים משהו ביחד, ואני גם עובד עם אלירן פלד על משהו יחד. אני ממש בתוך זה. נכנסתי לעולם המשחק כי הרגשתי שמתחשק לי לספר סיפורים, אז עכשיו אני גם כותב אותם".
אתה בקשר עם אבי נשר?
"בטח. הוא היה בין הראשונים שהגיעו לבקר אותי בבית חולים, ואני מאוד מקווה שאני אעשה איתו עוד דברים".
אז מה החלום האישי, הלאומי והמקצועי?
"החלום האישי והמקצועי זה להיות איפשהו על הקו בין ישראל לאירופה או לארה"ב. אני מאוד רוצה לשחק, לכתוב ולביים בחו"ל. החלום הלאומי שלי זה שנמשיך להיות עם מחלוקות, אבל שסוף סוף נדע גם לדבר עליהן ולא לעמוד בהפגנה מול הפגנה ולקלל אחד את השני ולרדת לאלימות, אלא שבאמת נצליח להגיע למקום ש'יחד ננצח' הוא לא סלוגן, אלא הוא אמיתי, עם המחלוקות ועם הקשיים ועם השנאה לפעמים, להצליח לעשות את זה ביחד".