"בבילון" בנטפליקס ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

"בבילון" עלה למסכים לפני שנתיים, והתאדה במהרה. השקעה האדירה, התקציב הענק, הציפיות הגדולות והשמות הנוצצים שעמדו מאחוריו לא עזרו לו אצל המבקרים ובעונת הפרסים, ובטח שלא סייעו לו בקופות, שם התרסק לחלוטין והפסיד סכומים אסטרונומיים. במונולוג הפתיחה של טקס האוסקר לאחר צאתו, ג'ימי קימל אף התבדח על חשבונו ואמר בהקשר שלו "עדיין יש דברים שסרטים יכולים לעשות וסדרות טלוויזיה לא - למשל, להפסיד מאה מיליון דולר". אאוץ'.

אפשר לצחוק על חשבון "בבילון", ואפשר גם להודות שכישלון בזמן אמת לא בהכרח מוכיח שום דבר. לדעתי מדובר בקלאסיקה מופתית ועל-זמנית. לאחרונה היא הצטרפה לקטלוג הישראלי של נטפליקס, ואולי שם היא תמצא את הקהל שלה, אם כי קשה להאמין שהמסך הקטן הוא המקום האידיאלי להתאהב בו באפוס מרהיב באורך שלוש שעות ותשע דקות.

את הסרט ביים דמיאן שאזל, שכבר הוכיח את כישרונו הנדיר ב"וויפלאש", "לה לה לנד" ו"האדם הראשון" שהצליחו יותר, וכאן מנציח את מעמדו כאחד הקולנוענים האמריקאים הווירטואוזים בימינו.

"האדם הראשון", גם כן סרט לא מוערך דיו, עקב אחר המרוץ לחלל ולכן מטבע הדברים עלילתו מתרחשת בשנות ה־60. "בבילון" הולך אחורה עוד יותר, לשנות ה־20 ולתקופה הרת גורל בהיסטוריה של הוליווד: המעבר מהסרט האילם לסרט המדבר.

המושג "סרט אילם" מטעה, כי הקולנוע מעולם לא היה אילם - הסרטים הוצגו בצד ליווי מוזיקלי, אפקטים קוליים וכיוצא בכך. מה שכן, הקהל לא היה יכול לשמוע את השחקנים מדברים. הטכנולוגיה עוד לא הייתה קיימת, ואף אחד לא היה צריך אותה. הקלאסיקות "האילמות" הצליחו לספר סיפור גם בלי לדבר, והתעשייה שגשגה.

אך אז הגיעה הטכנולוגיה שאפשרה לסרטים לפתוח את הפה. הקהל, שתמיד נוהה אחר טרנדים וגימיקים, יצא מגדרו. אנשים עמדו בתור כדי לשמוע את אל ג'ולסון מדבר ושר ב"זמר הג'אז", והוליווד הבינה את המסר והחליטה שמעתה והלאה כל ההפקות שלה יהיו כאלה.

המעבר הזה היה טרגדיה מבחינה אומנותית ומבחינה אנושית. לקח לקולנוע זמן להסתגל לטכניקה החדשה, ורוב הסרטים המדברים הראשונים היו בינוניים ומטה. חמור מכך: כוכבים רבים שכבשו את הקהל בזכות הבעות פנים ומחוות גוף, איבדו את קסמם ברגע שפתחו את הפה, וירדו מתהילתם.

"בבילון" מציג את הסיפור האמיתי הזה דרך שלוש דמויות פיקטיביות, אך כפי שציינו במדריך המקיף והמאלף של ה"ניו יורק טיימס" לפיצוח הסרט, הן מבוססות על אנשים שהיו באמת. בראד פיט מגלם אליל בד בשם ג'ק קונרד, המבוסס על דמותם של ג'ון גילברט, רודולף ולנטינו ודאגלס פיירבנקס, שלושה מהכוכבים הגדולים והנאים של עידן הסרט האילם, שלא צלחו את המעבר לסרט המדבר, ומתו בטרם עת.

מרגו רובי, שכבר כיכבה לצד פיט ב"היו זמנים בהוליווד", מגלמת את נלי לרוי, צעירה מרקע כלכלי נמוך עם יכולת פלאית לזייף בכי, שהופכת לכוכבת בן לילה, והיא נשענת על דמותה של קלרה באו, שהיה לה סיפור דומה.

את הטריו משלים צעיר מקסיקאי בשם מני טורס, בגילומו של דייגו קלבה, שמתחיל כעובד זוטר - התפקיד הראשון שלו הוא לסייע בהובלת פיל למסיבה של כל המי ומי, אך עם הזמן עולה בסולם הדרגות והופך לבכיר הוליוודי. במקרה שלו מקור ההשראה פחות מובן מאליו, אבל כנראה שדמותו מבוססת לפחות חלקית על אושיות לטיניות־הוליוודיות כמו האחים חוזליטו ורוברטו רודריגז, שתרמו לפיתוח הסאונד בקולנוע.

"בבילון" נקרא כך בהשראת "Hollywood Babylon", ספרו השנוי במחלוקת של קנת אנגר שתיאר את הסדום והעמורה שהיו לכאורה בהוליווד במה שנחשב לתור הזהב שלה. ברוחו, וכנראה שגם בהשראת סרטיו של פליני, שאזל מתאר את הנהנתנות, הדקדנטיות, הרהב והזוהמה של התעשייה באותה תקופה. הבמאי לא חוסך בפרטים גרפיים כדי להמחיש כמה הכל היה חסר גבולות. הפיל שהזכרנו מטיל גללים על אדם אומלל, ובהמשך מגיעות גם הקאות ומעדנים אחרים.

מבחינתם של ג'ק ונלי, אלה ימי פומפיי האחרונים, ו"בבילון" מתאר את עלייתן ואת נפילתן של שתי הדמויות, ואת הצורה הנואשת שבה מנסה מני להציל אחת מהן. בצד שלושת אלה חגה גלריה עשירה של דמויות משנה, ובה שחקנים בעלי שם שמגיחים לכמה דקות בלבד - למשל טובי מגווייר כגנגסטר חובב קולנוע. אם לא די בכך, יש בסרט גם כמה בעלי חיים. הוא מתחיל בפיל ומסתיים בקרוקודיל, במה שהוא אחת הסיומות המשונות והמופרעות שראינו לאחרונה בתוצר הוליוודי בפרופיל כזה.

סיומת כזו הייתה אמורה להוציא את "בבילון" משליטה, אבל דווקא מכיוון שיוצרו לא מהסס ללחוץ על הדוושה בכל הכוח, היא מצליחה להביא אותו לשיא מסויט, מיוחד ובלתי נשכח.

"בבילון" נמשך לא פחות משלוש שעות ותשע דקות, אבל הוא לא מאבד גובה לרגע, ומגיע לשיאים ברגעים הנכונים. שאזל הוא מאסטרו עם שליטה מוחלטת באמצעי המבע, שהיה מוצא בנחת את מקומו גם בתור הזהב של הוליווד. אך חשוב מכך, הוא מיטיב להבין את הסיפורים שיש בידיו. זה היה נכון בסרטיו הקודמים, וזה נכון גם פה.

מעבר לכל הרכילות ההוליוודית, האנקדוטות והניים דרופינג, שאזל מבין כי לב הסיפור פה הוא הטרגדיה שיצר המעבר לקולנוע המדבר, ובונה סביבה את התסריט כולו. לכן, למרות אורכו, "בבילון" נותר ממוקד. במסגרת הזו, הפיל, הקרוקודיל, ההקאות ושאר המפגנים הקיצוניים הם לא סתם פרובוקציות סרות טעם, אלא המחשות הכרחיות לצורה שבה הוליווד הרימה אנשים לאיגרא רמא והפילה אותם לבירא עמיקתא.

כדרכו, שאזל גם מיטיב ללהק ולביים תצוגות משחק. פיט ורובי מצליחים לבנות דמויות אנושיות ופגיעות כשם שהן נוצצות ופוטוגניות, אך את ההצגה גונב דייגו קלבה האלמוני למדי, שדמותו משכילה להכיל בתוכה את כל המלנכוליה על העולם שהיה ואבד.

זאת הפעם הראשונה שהבמאי משתף פעולה עם כל השמות האלה, אך למוזיקה אחראי השותף הקבוע שלו עוד מימי הקולג' - המלחין ג'סטין הורביץ. חברו משכבר הימים כתב ל"בבילון" מוזיקה מסחררת, שמכתיבה את הקצב ואת הטון שלו. גם בזכותו, מה שהיה עלול להיות בלגן אחד גדול הופך לכאוס מבוקר וליצירת מחול, שבה הכל חוזר לנקודת ההתחלה וההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים - פעם כפארסה ופעם כטרגדיה.

רוב הזמן המוזיקה שמחה, והעליזות הזו מתנגשת באופי העגום של הסיפור, מה שיוצר אפקט אירוני שמגדיל עוד יותר את עוצמת הדרמה.

לכאורה, המסר של הסרט אופטימי - אם הקולנוע כאומנות למד בסופו של דבר להתמודד עם המשבר הקודם, הוא ילמד גם איך להתמודד עם האתגרים העכשוויים. למעשה, הוא אומר משהו אחר. "בבילון" מזכיר לנו שגם אם המעבר לסרט המדבר התגלה בסופו של דבר כסיפור הצלחה, הוא הותיר מאחוריו לא מעט קורבנות. ככה זה: טרנדים באים וחולפים, הקולנוע ממציא את עצמו מחדש והמהפכה מתמדת, אבל בכל פעם שזה קורה, יש אנשים שנשארים מאחור.

פדרו אלמודובר הוא מזה עשרות שנים אחד הקולנוענים האהובים על הקהל הישראלי. באופן פרופורציונלי, הוא זכה אצלנו להצלחה גדולה יותר מאשר בכל מקום אחר, כולל מולדתו ספרד. בשנה האחרונה הוא ענה לאהבה הזו באפס אמפטיה כלפי הקורבנות של השבעה לאוקטובר ואף בתמיכה בחרם על ישראל, אבל זה כמובן כבר לא מפתיע אף אחד.

כך או כך, להיט חדש של אלמודובר הוא תמיד חגיגה, והפעם מדובר בחגיגה מיוחדת. "החדר הסמוך", סרטו הטרי שעולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע, הוא הסרט הארוך הראשון שביים בשפה האנגלית (קדם לכך מערבון קצר ונשכח למדי שביים לפני שנתיים בכיכובם של אית'ן הוק ופדרו פסקל). נוסף לכך, הוא גם זיכה אותו לראשונה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, אחרי שכבר היו ברשותו דקל זהב, אוסקרים ומה לא.

כמובן שכל שחקן ושחקנית בתעשייה דוברת האנגלית היו שמחים לעבוד עם אלמודובר, וכך התאפשר לו ליצור כאן מפגש פסגה בין ג'וליאן מור וטילדה סווינטון. גם ג'ון טורטורו מופיע בצידם בתפקיד מביך למדי, וגם אלסנדרו ניבולה שמככב השנה אף ב"הברוטליסט".

בכל מקרה, "החדר הסמוך" מתבסס על ספרה של סיגריד נונז, שנקרא בשם אחר: What Are You Going Through. ג'וליאן מור וטילדה סווינטון מגלמות בו שתי חברות משכבר הימים, שהקשר בהן ניתק. הוא מתחדש כשאחת מהן לוקה בסרטן סופני, ומבקשת מן האחרת להיות בצידה בזמן התמודדותה ודעיכתה.

לשם הסרט משמעות מילולית וסמלית. מילולית - כשם החדר שבו נמצאת אחת החברות, בסמוך לחברתה הגוססת. סמלית: המרחב הזה הוא סמל לכך שהיכן שלא נהיה, תמיד תתרחש טרגדיה כלשהי מעבר לקיר, וזו בחירה שלנו אם להיות מודעים לה, ואם להושיט יד למי שנמצאים בחדר השני. אחרי הקרנת הבכורה בניו יורק, טילדה סווינטון קישרה כמובן בין האלגוריה הזו למתרחש בעזה. בחירה שלכם אם לקבל את המשל או לא.

"החדר הסמוך" הוא בוודאי לא אחד מסרטיו הטובים של אלמודובר. לא פלא שאחרי הזכייה בוונציה, הוא התחיל לדעוך בעונת הפרסים וגם לא תמצאו אותו ביותר מדי רשימות של מצעדי השנה. זו דרמה מינורית וקורקטית למדי, בלי יותר מדי פיתולים או ריגושים. ובכל זאת: היא במה לתצוגות משחק של שתיים מן השחקניות הטובות בדורנו; חלק מן הדימויים בה יפים כמו ציורים של אדוארד הופר; והיא הולכת ונבנית לקראת שיא רגשי יפה ומספק. כמעט כל סרט של הבמאי הספרדי היה להיט במחוזותינו. אין סיבה שזה ישתנה הפעם.

סרטו של ג'ייסון רייטמן מתרחש אי שם ב-1975 ומלווה את ליל הבכורה של התוכנית "Saturday Night", שמאוחר יותר תהפוך ל"Saturday Night Live" ולאחת התוכניות המצליחות והמשפיעות בתולדות הטלוויזיה. הסרט אמנם זכה לביקורות מעולות וגם למועמדות לגלובוס הזהב, אבל נכשל בקופות ולכן נגנז מסחרית בישראל. כעת, הוא זמין אצלנו ב-VOD וכדאי לבדוק אותו. הוא מספק חווית צפייה כיפית ומשעשעת, וחשוב מכך - כמה שיעורים מאירי עיניים בתולדות הבידור אמריקאי.

השיעור החשוב ביותר רלוונטי לכולנו: מצפייה בסרט אנו לומדים שאם כולם אומרים לך שאתה עושה משהו לא נכון ואין לך סיכוי, כנראה שאתה בדרך לשנות את העולם. זה מה שקרה לתוכנית הזו, שאף אחד לא האמין בה והכל הלך הפוך בדרך לשידור הבכורה שלה - והנה, תראו מה יצא ממנה.

"סטרדי נייט" מציג גלריה גדולה של שחקנים, רובם דומים להפליא לדמויות האמיתיות שהם משחקים, וכולם מצוינים. גבריאל לה-בל, שגילם את בן דמותו של סטיבן ספילברג הצעיר ב"הפייבלמנים", הוא היוצר לורן מייקלס; רייצ'ל סנוט הגויה מגלמת את זוגתו, התסריטאית רוזי שוסטר, וכמו ב"שבעה בייבי", מוכיחה שהיא מושלמת בתפקידים של יהודיות, ואפילו מספרת בדיחה על אנה פרנק; קורי מייקל סמית' החתיך להפליא הוא צ'בי צייס החתיך להפליא, שבשלב מסוים בסרט מכריז "רוצים לראות שחורים - לכו להארלם; רוצים לראות יהודים - תפגשו את התסריטאים שלנו"; ועוד בקלחת: קאיה גרבר, הבת של סידני קרופורד, שהפכה בשנים האחרונות לכוכבת בזכות עצמה, וניקולס בראון שגונב את ההצגה בתפקיד כפול כג'ים הנסון ואנדי קאופמן.

המלצת צפייה: צפו בסרט ואז תחפשו ביוטיוב את המערכונים שהוא מתאר את הפקתם. תענוג מובטח.

בעולם הוגן, אולפני וורנר היו מוקירים לקלינט איסטווד תודה נצחית, מנשקים לו את הרגליים מדי בוקר ופורשים שטיח אדום בפני כל פרויקט חדש שלו. אחרי הכל, הבמאי העניק להם והוליווד בכלל שורה ארוכה של סרטים איקוניים, כולל שני זוכי אוסקר - "הבלתי נסלח" ו"מיליון דולר בייבי". בעולם שבו הכסף מדבר, הוא גם הוכיח את עצמו מבחינה מסחרית, ואפילו סידר לאולפנים לפני כעשור את "צלף אמריקאי", שהכניס 547 מיליון דולר ונרשם כאחד מן הסרטים האחרונים שהפכו לבלוקבסטרים למרות שלא היו עיבודים לקומיקס, המשכונים או להיטי אנימציה לילדים.

רק שבעולם הזה, ובטח בתעשייה הזו, אין סנטימנטים. בגילו הלא צעיר, 94, איסטווד בטח יודע זאת טוב מכולנו. המחשה לכך היא היחס של אולפני וורנר לסרטו החדש ואולי האחרון של הקולנוען, "מושבע מספר 2" ("Juror #2"). למרות איכותו של המוצר ולמרות מעמדו של הבמאי, האולפנים השליכו אותו לעת זקנה. הם מלכתחילה ייעדו אותו לסטרימינג בלבד ובסופו של דבר התרצו והסכימו להוציא אותו מסחרית, אבל בכמות מצומצמת בלבד של בתי קולנוע בארצות הברית, וגם לא טרחו לעדכן על ביצועיו הקופתיים, או להרים לו קמפיין לאוסקר. באשר לקמפיין ההפצה הבינלאומי שלו, הם הורו לדלג על המסך הגדול ברוב מדינות העולם, כולל בישראל, בה המותחן המשפטי הזה עלה ישירות ב-VOD בסוף השבוע (כלומר, תחפשו אותו בHOT, yes וכל השאר - אך תמורת תשלום נוסף, ולא בסטרימינג).

החדשות הטובות הן שהקהל שומר אמונים לאיסטווד. וכך, מעבר לביקורות המצוינות, הסרט נהיה להיט ב-VOD האמריקאי והפך לשיחת היום בתקשורת. הוא גם מכר 1.5 מיליון כרטיסים בצרפת. נכון, אני לא מנכ"ל מעונב, אבל מבטיח לכם שאם היו מפיצים אותו בישראל, הוא היה עושה כאן מספרים יפים, לפחות בשלישי בשלייקעס. עכשיו נותר לקוות שימצא אצלנו את הקהל שלו בצפייה הביתית. דבר אחד בטוח: "מושבע מספר 2" ראוי יותר וגם יהיה זכור יותר מכל מיני להיטים על שפנים מדברים, ולהבדיל מכל מיני סרטים איומים שזוכים לכותרות רק כדי שכמה פרוגרסיבים לבנים יוכלו להרגיש טוב עם עצמם כשהם מסכמים את השנה.

איסטווד מתבסס כאן על תסריט מצוין של ג'ונתן אברמס האלמוני (והיהודי, יש להניח). הסיפור מזכיר קלאסיקות כמו "12 המושבעים" ו"עד התביעה" וגם את המותחנים של ג'ון גרישם משנות התשעים, אבל יש בו טוויסט מקורי.

ניקולס הולט, שמככב השנה גם ב"נוספרטו", מציג כאן את אחד מתפקידיו הקולנועיים הטובים ביותר כדמות הראשית. הוא מגלם גבר מדרום ארצות הברית, שמזמנים אותו לשבת בחבר מושבעים. זוגתו בגילומה של זואי דויטש בהיריון מתקדם ומחכה לו בבית, וגם הוא מת לסיים במהירות האפשרית עם חובתו האזרחית ולחזור הביתה.

על פניו, נראה שכך יהיה. לכאורה, זה תיק קל: התביעה מאשימה בחור מפוקפק בכך שרצח את זוגתו לאחר ריב ביניהם. יש מניע, יש גופה ויש עדים, להגנה אין משאבים וכל המושבעים מסכימים. אלא שיש בעיה אחת: מתברר שלגיבורנו יש זיקה כלשהי לפרשה, והוא יודע משהו שמשנה את התמונה לחלוטין.

נכון, "מושבע מספר 2" לא ממציא מחדש את הנרטיב הקולנועי. גם אין בו תנועות מצלמה משוגעות או משהו שאפשר להעלות לאינסטגרם, אבל מה שיש בו זה ביצוע נטול דופי לסיפור מרתק. התסריט רהוט, מותח ועתיר פיתולים, הבימוי של איסטווד מהימן כתמיד ותצוגות המשחק מעולות כולם - הולט כגיבור; טוני קולט, שהופיעה איתו לפני כשני עשורים ב"רווק פלוס ילד", כתובעת; כריס מסינה כסניגור; וג'יי.קי סימונס וסדריק ירברו כשניים מן המושבעים הבולטים. גם קיפר סתרלנד מופיע בתפקיד קטן ולחובבי הטריוויה נציין כי פרנצ'סקה, בתו של הבמאי, מופיעה בתפקיד קטן עוד יותר. כך או כך, תקראו לי אולד-סקול או בומר, אבל ישבתי על הספה ונהניתי מכל שנייה, בלי למצמץ ובלי להסתכל בשעון.

מעבר לאיכות האמנותית, יש ב"מושבע מספר 2" גם ביקורת חברתית. הוא מצביע על השרירותיות והרשלנות של מערכת החוק והמשפט, שמובילה להרשעות שווא. כהרגלו, איסטווד שולח את החיצים שלו בלי להתלהם ובלי להאכיל בכפית. הוא מתייחס גם לסוגיות אחרות ועושה זאת במורכבות לא אופיינית לימינו. לראשונה אצלו, יש בסרט התייחסות לז'אנר הפשע האמיתי, והבמאי מראה הן את התוצאות השליליות והן את ההשפעות החיוביות של הסוגה. בגיל 94, הוא לא ממהר לשום מקום, בטח לא להסקת מסקנות.

מעל הכל, הדבר הראוי לציון בסרט הוא העמימות המוסרית שלו. כשחושבים על זה, אין כאן אף דמות רעה. גם היחידה שאולי עונה לתואר הזה מתגלה כשונה ממה שחשבנו. דמויות רבות עושות דברים שעלולים להזיק לאחרים, אך הן לא פועלות מכוונה רעה, אלא פשוט מדאגה לאינטרסים האישיים שלהן ומתוך יצר ההישרדות בג'ונגל של החיים המודרניים. גם אין כאן טובים. כל דמות בולטת אשמה בחטא מוסרי כלשהו.

והכי חשוב: התסריט מתוחכם מכדי להציע פתרונות טובים. מטבע הדברים, אנחנו כצופים מזדהים עם חלק מן הדמויות ורוצים בטובתן, אבל כשאנחנו חושבים על הפתרונות העלילתיים האפשריים - כל אחד מהם פגום מבחינה מוסרית וישאיר אחריו קורבנות, אז הבחירה שלנו היא בין שתי אופציות גרועות. ככה זה: כפי שאולפני וורנר הוכיחו עם אסטרטגיית ההפצה של הסרט, העולם לא הוגן.

המילה "טוב" רלוונטית כאן רק בהקשר לאיכות התוצאה. בגיל 94, איסטווד יצר את אחד הסרטים הטובים של השנה.

בקיץ 2019, רגע לפני הקורונה ושאר הצרות, הגיע לאקרנים העיבוד המחודש של "מלך האריות". הוא היה פרק נוסף בסדרת העיבודים של דיסני לקלאסיקות האנימציה שלהם, ולמרות שהוגדר כ"לייב-אקשן" לא היו בו למעשה שחקנים בשר ודם או פריימים מצולמים כלשהם. מדובר היה פשוט באנימציה חדשנית וריאליסטית במיוחד, שהציגה אותו סיפור כמו בסרט המקורי, אבל בצורה שגרמה לצופים להרגיש כאילו שהם נמצאים בספארי.

התוצאה היתה מחרידה, ולא רק שלא הוסיפה שום דבר למקור המופתי, אלא גרעה ממנו. זה לא מנע ממנה להפוך לבלוקבסטר עצום. בישראל, היא הצטרפה לרשימה מצומצמת של סרטים מן השנים האחרונות שחצו את רף מיליון הכרטיסים. כתוצאה מכך, מגיע עכשיו פרק נוסף ביקום ההולך ומתרחב של "מלך האריות", שוב על בסיס אותה טכנולוגיה פורצת דרך, שבינתיים עשתה עוד כמה צעדים קדימה. הוא עלה לאקרנים בשבוע שעבר, ומוקרן אצלנו בגרסה המקורית ובגרסה מדובבת לעברית.

הפעם, קוראים לסרט "מופאסה: מלך האריות". גם הוא רחוק מלהיות יצירת מופת, וגם במקרה שלו זה לא מפריע לו לרסק את הקופות. ההבדל היחיד לעומת הפעם שעברה: באותו קיץ 2019 שנראה כל כך רחוק, העיבוד הקודם הגיע לאקרנים עם הרבה דיבור סביבו, והיה תופעת תרבות ברמה של "ברבי" ו"מרשעת". הפעם, הסרט החדש מגיע לאקרנים בשקט-בשקט, רגע לפני שנגמרת השנה וסוגרים את הבסטה. ככה זה: התרגלנו כבר לכך שפרקים חדשים של "מלך האריות" יהיו חלק שגרתי מחיינו, כמו טילים מתימן באמצע הלילה.

"מלך האריות", כזכור, הציג לנו את דמותו של המלך המבוגר מופאסה, בדיבובו של ג'יימס ארל ג'ונס, שהלך לעולמו לפני כשלושה חודשים והסרט הזה מוקדש לו. ארון פייר, שפרץ השנה בלהיט "רבל רידג'" של נטפליקס, מחליף אותו. העלילה מתארת את צעירותו של מי שאנחנו מכירים כמלך בא בימים, ומנסה להבין מה עיצב את אישיותו ובנה את דמותו. התשובה לכך לא מעניינת במיוחד, וספק אם תשנה את מה שחשבתם על הדמות או על החיים בכלל.

נוסף לכך, התוצר החדש מסביר גם מה יצר את הקרע בין מופאסה לאריה אחר, אותו בסופו של דבר נכיר כסקאר. בין השאר, השניים מתחרים על לבה של אותה לביאה, סארבי, כאן בקולה של טיפני בון. ביונסה שוב חוזרת על תקן נלה, ובתה במציאות בלו אייבי קרטר תורמת את קולה לבתה בסרט. גלריית הדמויות כוללת עוד הרבה שמות מוכרים. האנרגטיים מכולם הם סת' רוגן ובילי אייכנר כאתנחתאות הקומיות, פומבה וטימון. התוספת המשמעותית היא דמותו של קירוס, מלך האריות הלבנים, שמתהדר ברעמה צחורה אך בנשמה אפלה, וניצב על תקן הארכי-נבל, אויבו של מופאסה. הוא מדבר בקולו של השחקן הדני מאס מיקלסן, שבדרך כלל מככב בסרטים מסחריים פחות.

גם במאי הסרט, בארי ג'נקינס, מוכר מעולמות הקולנוע האמנותי. הוא פרץ בזמנו עם "אור ירח" המוערך וזוכה האוסקר, והמשיך עם "סיפורו של רחוב ביל" והסדרה "מחתרת המסילה" שהיו גם כן מאתגרים יותר מאשר מסחריים. הליהוק שלו לפרויקט הממוסחר דיסני עורר סקרנות, תמיהה וביקורת, ובסופו של דבר התברר שההר הוליד עכבר - הקולנוען חלילה לא מביש את עצמו, אבל גם לא מותיר חותם, וקשה להרגיש בהבדל. הם היו אומרים לנו שמאחורי המצלמה עמד ג'ואי שמואי, היינו מאמינים.

באשר לקפיצת הדרך הטכנולוגית - במקרה זה מרגישים בהבדל. ועוד איך! דבר כזה עוד לא ראינו: האריות, החיות האחרות והעולם שלהם נראים מוחשיים באופן מדהים, מפעים וכל שם תואר אחר שרק תרצו. כל תנועה, כל הבעת פנים, כל משב רוח - הכל נראה כל כך אמיתי, כאילו באנו לקולנוע ומצאנו את עצמנו בסוואנה.

השאלה היא, מה בעצם הטעם בכל זה - אז מה אם זה נראה אמיתי? גם סרטי טבע נראים ככה, בטח אם יש לכם טלוויזיה ברזולוציה מספיק גבוהה, רק שהם מלכתחילה הדבר האמיתי. מה הטעם להשקיע כל כך הרבה משאבים, כסף ואפקטים בשביל להציג חיקוי למשהו שממילא קיים באמת? בשביל זה המציאו ופיתחו את הקולנוע - בשביל להתחרות בנשיונל ג'יאוגרפיק? בשביל להציע פתרון למי שרוצים לקחת את המשפחה לספארי וידם אינם משגת לממן את הטיול? לא ברור אם מקומו של "מופאסה: מלך האריות" באולמות הקולנוע, או בחדר תצוגה במוזיאון הטבע.

העימותים בין האריות מתפתחים בסופו של דבר לקרבות אלימים וקטלניים למדי, ולא ברור מה הקשר בין זה ל-DNA של הסרט המקורי. מה בין הקלאסיקה ההיא למוטציה הזו, שברגעי השיא שלה נראית כמו גרסת המבוגרים בלבד של נשיונל ג'יאוגרפיק. ולמה שהורים ירצו לקחת את ילדיהם לראות מחזות מבהילים כאלה? מספיק אנשים ינהגו כך כדי להפוך את "מופאסה: מלך האריות" לשובר קופות ענקי, אבל מה לעשות שאני פשוט לא מסוגל להבין אותם? אני לא מתווכח עם ההצלחה, היא פשוט נשגבת מבינתי.