ליוצרי קולנוע שונים יש גישות שונות כלפי עיבוד ספרים למסך הגדול. חלקם דבקים במקור הספרותי באדיקות, מנסים לתרגם את המילה הכתובה למדיום אודיו-ויזואלי בלי לעוות את רוח הדברים. אחרים לוקחים את הטקסט המקורי למקומות שונים בתכלית. ויש גם את פדרו אלמודובר. בריאיון וידיאו עם מספר עיתונאים לכבוד סרטו החדש, "החדר הסמוך", הבמאי הספרדי האגדי, האהוב כל כך על הצופים הישראלים, מודה ש"כמעבד ספרים הייתי די בוגדני עד כה". הסרט החדש, הראשון באורך מלא שביים בשפה האנגלית, מבוסס על הרומן "What Are You Going Through" של הסופרת סיגריד נונז. עד כמה? הוא עצמו לא ממש זוכר: "מרגע שהתחלתי לכתוב את התסריט לא חזרתי שוב לרומן, אז אני אפילו לא יודע כמה התרחקתי. אני חושב שלפחות חצי מהסיפור מגיע ממני", הוא אומר בתשובה לשאלת וואלה בנושא.
"זה ספר שאי אפשר באמת לעבד באופן נאמן למקור - מין אוטו-פיקשן כזה שמורכב מהמון שיחות של המספרת עם כל מיני אנשים וזרם התודעה שלה כשהיא חושבת על המון דברים שונים. אבל אז הגיע רגע שממש תפס אותי והרשים אותי. הרעיון של חברה שמבקשת שמישהו יהיה איתה ברגעים האחרונים שלה, לא ממש לידה אלא רק יהיה בחדר הסמוך. זה מה שגרם לי לרצות להפוך את הסיפור הזה לסרט".
"החדר הסמוך" עוסק בשתי חברות ותיקות - אינגריד הסופרת (ג'וליאן מור) ומרתה צלמת העיתונות (טילדה סווינטון) - שהקשר ביניהן מתחדש אחרי שנים של נתק. מרתה סובלת מסרטן עיקש במיוחד ואחרי שכבר השלימה כמה סבבי טיפולים שלא צלחו, היא מחליטה למות בתנאים שלה - בזמן ובמקום שתבחר בעצמה. היא כבר השיגה גלולה ממיתה שתסייע לה לעשות זאת, אבל זקוקה לחברה שתלווה אותה בימיה האחרונים. כיאה לסרט של אלמודובר, היא עושה את זה בבית רחב ידיים ומעוצב בקלאסה, שכולו צבעים עזים ורהיטים יפים. מרתה מצהירה כי ברגע שתחליט לעזוב היא תשאיר את דלת חדרה סגורה. כך, מדי בוקר, אינגריד ממהרת לחדר המדרגות שמפריד בין חדרי השינה של השתיים בתקווה לראות דלת פתוחה.
"יש איזה רגע שבו אתה מתחיל לכתוב, ויש לך את הנושא שהביא אותך לשם בראש, אבל אתה חייב לשאול את עצמך - זה באמת מה שמעניין אותי? כשזה קורה אני מתחיל לעקוב אחריי מה שהנושא דורש ממני. רציתי להתעמק בהשלכות של העסקה שהן חותמות, רגשית אבל גם טכנית - איזה מכשולים יהיו להן, ואיך אינגריד, שמתחזקת מהחוויה, לומדת להתמודד איתם. היה לי חשוב גם להראות את הגישה של מרתה למוות בכלל ולמוות שלה עצמה בפרט. להראות כמה חשוב לה להיראות טוב דווקא ביום האחרון שלה".
המספרת המקורית מהספר נטולת מאפיינים במידת מה - אין לה שם. האתגר הראשון של אלמודובר היה למצוא את הגיבורה עצמה - והוא בורא אותה כאישה אופטימית, מלאת מרץ ואוהבת אדם שהפחד והקושי הגדול בחייה הוא הסופיות שלהם. בשונה ממרתה, צלמת מלחמות שכנראה כבר התרגלה לרעיון שהחיים מסתיימים מתוקף עבודתה, אינגריד מבועתת מהמוות ומשתדלת להתרחק מהנושא ככל האפשר. למרות זאת, הקשר האינטימי שנרקם ביניהן משכנע אותה לעשות זאת כהקרבה החברית האולטימטיבית - ואולי גם כדרך לנסות ולעכל את עובדת החיים הבלתי מעורערת הזו.
במובן הזה, אינגריד היא שיקוף של הבמאי עצמו. עד כדי כך שהוא מצטט משפט שהיא אומרת בסרט כשהוא נשאל על יחסיו שלו עם המוות: "אני לא מבין למה משהו חי צריך למות". הוא ממשיך ואומר: "אני לא מקבל את זה, זה ההיפך מטבעי מבחינתי. בנושא הזה אני לא מאוד בוגר, אני כמו ילד. זאת יותר תחושה מאשר מחשבה רציונלית, אבל זה משהו משותף לי ולדמות של אינגריד. היא בוחרת לעשות את זה בין היתר כדי לנסות ולהבין יותר את הדבר הזה שכל כך מפחיד אותה, וזו גם הסיבה שבחרתי לעשות את הסרט הזה. שנינו התקרבנו למציאות הזו יותר. לא במאה אחוז, אבל מעט".
"המוות, במיוחד בחצי השני של הסרט, מאוד נוכח. הוא כמעט הופך לדמות בפני עצמה, שהרגשנו שהייתה איתנו על הסט. מבחינתי הסרט עוסק לא רק במוות עצמו אלא גם בגלגול נשמות - זה לא משהו שאני מאמין בו פשוטו כמשמעו, כמשהו על-טבעי, אבל אני כן אדם רוחני ואני לא חושב שאנשים נעלמים לגמרי. הנשמה לא נעלמת יחד עם הגוף. ההורים שלי כבר הלכו לעולמם, אבל בדרך מסוימת הם עדיין בחיים דרכי ודרך המשפחה שנשארה אחריהם. באותו אופן, מרתה תישאר בחיים גם אחרי מותה דרך הבת שלה ודרך אינגריד, שמסיימת את הסרט אישה חזקה יותר ובמובן מסוים ממשיכה את הדרך של החברה שלה. היא מסוגלת לעשות דברים שמרתה עצמה לא הצליחה לעשות. העקבות והטביעות האצבעות שאנחנו משאירים על אנשים אחרים - גם זה סוג של גלגול נשמות עבורי".
אלמודובר מציין שהסימביוזה שנוצרת בין השתיים מהדהדת עבורו את "פרסונה" הקלאסי של אינגריד ברגמן, השראה שניכרת בעלילת הסרט, בצילום שלו ואפילו בפוסטר, לפחות בגרסתו הבינלאומית.
כאמור, הסרט הוא הפעם הראשונה שבה הבמאי הוותיק מוותר על שפת אמו ומביים סרט ארוך דובר אנגלית. קדמו לו מערבון רומנטי קצר בשם "דרך מוזרה לחיות" וסרט באורך כחצי שעה בשם "הקול האנושי", בו שיתף פעולה לראשונה עם טילדה סווינטון. כשהוא נשאל האם החלפת השפה השפיעה גם על אופיו, הוא מסכים שמדובר בסרט שונה למדי מיצירות קודמות שלו. "יש בו משהו רציני יותר, הטון פחות מלודרמטי, ניסיתי להתרחק ממאפיינים שמזוהים יותר עם סנטימנטליות. אני בדרך כלל משתמש בשירים והפעם ויתרתי על זה, למשל. זה סיפור מאוד דרמטי ורציתי להתמקד מהבחינה הזו בהופעות של השחקניות, שהפוקוס יהיה עליהן, כדי ליצור סרט יותר ממוקד".
אלמנט סנטימנטלי שדווקא כן שרד אל הסרט הסופי הוא השימוש בשלג - אלמודובר מנצל את מזג האוויר החורפי בניו יורק לא רק אסתטית אלא גם כדי להחצין את התחושות של הגיבורות: "יורד שלג שלוש פעמים בסרט, וזה קורה רק ברגעים שבהם הרגש מגיע לשיא. זו כמעט התגלות מבחינתן, זה נס. כשהן מתקרבות למוות הן גם הכי מחוברות לכוחות הטבע, וגם זה מתחבר בצורה מסוים לגלגול נשמות או ללידה מחדש".