ממש כמו דסי טולדנו, מפיקת החתונות שהולכת יחפה - כלומר, בלי טבעת נישואין עם יהלום של שמונה קראט על האצבע - והופכת בן לילה, או אולי בכישוף של סבתא מזרחית (כי הרי זה מה שהן עושות, לא?), לאישה הכי מחוזרת במדינה, גם "בקרוב אצלי", הסדרה בה היא מככבת, לא הייתה אמורה להפוך לסיפור ההצלחה שהיא.
הקומדיה הרומנטית של קשת 12, שמועד השידור המקורי שלה נדחה בכחודשיים בעקבות טרגדיה לאומית, עלתה לבסוף אחרי קמפיין קצר לרענון הזיכרון, והפכה לאחד הלהיטים הגדולים של השנה בטלוויזיה הישראלית. היא הצליחה לייצר באזז סביב משהו שאינו שידורי חדשות, ואפילו כבר חודשה לעונה שנייה (שבהיכרות עם תעשיית הטלוויזיה המקומית, יכולה להגיע בכל שנה מ-2025 ועד 2135).
בכתבה שפורסמה כאן לא מזמן, שעסקה בכישלון הקולוסאלי של העונה הנוכחית של "הישרדות" בערוץ המתחרה, ציינו רבים את העובדה שהציבור בישראל לא בשל לראות עכשיו בני משפחה מתחברים זה עם זה על אי בודד בעודם מנסים לזכות באוכל. אם מסכימים עם ההנחה הזאת, "בקרוב אצלי" היא בדיוק מסוג התכנים שאומה המחפשת לברוח מטראומה רוצה לראות בשעה תשע בערב: סיפור אגדה מתקתק שהאזכורים האקטואליים היחידים בו נוגעים לתרבות הפופ (היי, אפילו הזוגיות הקצרה של שלמור שטרוזמן ואסף גרניט זכתה לאזכור בפרק הסיום), ועוסק באחד הדברים שהכי חשובים לישראלים - הקמת משפחה.
מעבר לכך, דסי טולדנו, בגילומה של עדי חבשוש, עוברת במהלך הסדרה את המהפך המושלם מדמות הסייד-קיק לגיבורה הראשית, הנערצת והמחוזרת, שמשאירה אבק למאיה ברגר, בגילומה של שירה נאור, מלכת השכבה המרשעת והאגוצנטרית מהתיכון. אם תרצו, "בקרוב אצלי" נגעה בצורה עקיפה גם במתח העדתי שעדיין חי וקיים כאן - היא הראתה שהבחורה מהמוצא המזרחי, זו שבאה עם פחות כסף והון משפחתי אבל הצליחה לבנות את עצמה בעשר אצבעות, יכולה "לנצח" את יריבתה האשכנזייה הפריווילגית, שהכול תמיד הגיע אליה בקלות.
יותר מכל, ובמיוחד בפרק סיום העונה ששודר אמש וזכה לשם הכל כך הולם "ההחלטה", קשת 12 הצליחה להפוך גם את הסדרה המתוסרטת היחידה שיש לה על המסך לסוג של אירוע ריאליטי. למרות שלא היו כרוכות בעניין הצבעות צופים (וכולנו יודעים שמישהו שם כבר חושב איך לפתור את העניין בעונה הבאה), כל מי שהתיישב מול המסך חיכה לראות באיזה מהגברים שמחזרים אחריה תבחר דסי: האם זה יהיה אסי (תומר קאפון), הבחירה המתבקשת שכוללת גם סגירת מעגל עם העבר שלה וגם המקום אליו הלב שלה באמת מושך; פיטוסי המאצ'ו (אושרי כהן), בחירה שנועדה בעיקר ללטף את האגו של דסי מהעבר - שתוכל להגיד שלקחה את החתיך של השכבה; יוראי הדוש (תמיר בר), כדי להראות שאולי הכל היה באמת חלום והיא צריכה לחזור למוכר ולידוע גם אם הוא קצת מתעלל רגשית; או הנסיך אלכס (רוני הרמן), שירחיק אותה מהביצה בה היא חיה לעבר חיים טובים בהרבה ויהפוך אותה לקייט מידלטון מהלבנט.
מכאן ואילך ספוילרים לפרק הסיום
ההתנהלות של הפרק האחרון כמעין משדר הדחה הייתה חמודה ומעצבנת בו זמנית. מהסצנה שבה אנחנו רואים את דסי במונית, יושבת ובוהה מהחלון בעודה חושבת על העתיד, שנלקחה אחד לאחד מתוכניות סטייל "הרווקה", הכל הלך כמעט לפי הספר. בזה אחר זה, דסי עוברת בין המחזרים שלה לאורך העונה ומסבירה להם למה הם לא האחד.
מהפגישה עם אלכס בשדה התעופה, שבה היא נותנת מונולוג פטריוטי על כך שישראל היא הבית שהיא לא יכולה לעזוב, בעוד אנשים הולכים מכות מאחוריה, ועד הפרידה הסופית מיוראי, שגם כללה את תמיר בר בבוקסר (דבר שהיה צריך לקרות יותר במהלך העונה, אם תשאלו אותי), כל הבחירות של דסי היו צפויות אך מעצימות. אחרי שנים שבהן התרגלנו לנשים שמחכות שהגבר יבחר בהן, דסי היא זו שהכוח בידיה.
אחרי שהבינו יחד שהיא ופיטוסי לא נועדו להיות יותר מידידים, ואחרי שצירוף מקרים וכישלון צוות החתונה בהובלת ליאל (בן יוסיפוביץ' המקסים) הביא אותה לאירוע החתונה של מאיה ואסי, נותר רק לראות אם ואיך דסי תגלה שהמכתב שהיא חשבה שאסי שלח הוא לא המכתב הנכון, ושבעצם מאיה דפקה אותה (שוב). הווידוי של מאיה בסוף הפרק היה סוג של רגע גאולה גם בשבילה: היא הצליחה לעשות בקרת נזקים לאגו שלה, זכתה בגבר שבאמת רוצה אותה (פיטוסי), וגם כיפרה על השקר הגדול שלה.
האם "בקרוב אצלי" היא סדרה שמרנית או חתרנית? זה כמובן תלוי באג'נדה שלכם. מצד אחד, פרק הסיום הציג מפיקת חתונות שמפרידה בין זוג ולוקחת את החתן לעצמה, ואפילו לא מסיימת עם טבעת על האצבע. מצד שני, הוא עדיין השאיר את דסי כאישה שלא מרגישה שלמה בלי בן זוג ושואפת להקים משפחה בישראל.
בעיניי, מה שהכריע את הכף היה דווקא הסצנה שבה גם דסי וגם אסי, שני ישראלים שהצליחו להגשים את השאיפות המקצועיות שלהם (הוא בהייטק והיא בהקמת עסק), חוזרים לבקש את עצת הסבתות שלהן (נירה רבינוביץ' ושושה גורן) ברגע הבאמת חשוב בחייהם. רוצה לומר שבסופו של דבר, החוכמה האמיתית לא נמצאת בחוץ, בעולם הגדול, אלא ממש מתחת לאף, בבית של סבתא.