עמוס גיתאי הוא אחד הבמאים הישראליים המוערכים ביותר בעולם, אבל סרטיו מעולם לא היו לשוברי קופות בישראל. זה לא מפתיע אף אחד שממש ראה אותם. אלו סרטים אמנותיים, איטיים, בקצב כמעט מדיטטיבי, שלעיתים קרובות יתעדפו את ההצהרה האמנותית על פני העלילה והנגישות שלה לקהל הרחב. חלק מסרטיו הם כאלה שיש להקרין במוזיאונים, לא בסינמה סיטי, וזה נכון במיוחד לגבי סרטו החדש: "למה מלחמה". יכול להיות שאם היה מוצג מוזיאוני גם הייתי מכבד אותו הרבה יותר, מפני ש"למה מלחמה" אינו בדיוק סרט, אלא טקסט הגותי בתמונות נעות. יכול להיות שבזה הרגע איבדתי אתכם, וטוב שכך: אם מאמרים קולנועיים ופואטיים אינם הקטע שלכם, כנראה שכדאי שתוותרו על "למה מלחמה".
יש לציין שאני לא מכיר הרבה אנשים שיהיו קהל היעד של "למה מלחמה" מלכתחילה: אנחנו מתחילים בשוט ארוך, דינמי ועצוב שמצולם בכיכר החטופים שמול הקריה בתל אביב, בחודשיה הראשונים של מלחמת שבעה באוקטובר. אנחנו ממשיכים עם כמה סצנות שמתרחשות בימי כיבוש ישראל בידי האימפריה הרומית, ועוברים לשחקנית הצרפתייה אירן ז'קוב, שכותבת מכתב לעמוס גיתאי ובו היא מספרת איך הצפייה בחדשות אודות המלחמה משפיעה עליה אישית. אני מתאר לעצמי שכששהינו בממ"דים והתגוננו מפני הטילים והכטב"מים שהשליכו עלינו איראן, חמאס והחות'ים, כולנו תהינו לעצמנו - מה השחקנית הצרפתייה אירן ז'קוב מרגישה עכשיו? משם, אחרי הופעת אורח יפה, תמוהה ואילמת של יעל אבקסיס וקרן מור, אנחנו ממשיכים לחלק הארי של הסרט: שחזור בימתי של חליפת מכתבים שהתרחשה באמת, כשאלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד התכתבו ותהו אחד עם השני איך אפשר לשים קץ למלחמות באשר הן.
הסרט, כמובן, לא מנסה להפוך את ההתכתבות הזאת לקונפליקט דרמטי אמיתי, ואין כאן אפילו התחלה של יומרה לאמינות בתיאור של איינשטיין ופרויד (למעשה, סצנה ארוכה מציגה את המאפר שמדביק את השפם המזויף על פני השחקן שמגלם את איינשטיין). מדובר בבובות בתיאטרון של גיתאי הבובונאי, שמשתמש בהן ובשאר שחקניו ככלי להעביר מסר. אבל אני מודה: לא הבנתי מהו המסר. וזה בסדר, כי אין לי ספק שגיתאי לא מעוניין במסר חד-משמעי (למרות שייתכן ועובר כאן, כחוט השני, הרעיון לפיו מלחמה אינה דבר טוב - אבל אל תתפסו אותי במילה), אלא בדיון. הבעיה היא שאני לא חושב שזהו דיון מתוחכם במיוחד. הציטוטים של פרויד ואיינשטיין אכן מחכימים ומעניינים עבור מי שהגות פילוסופית-פסיכולוגית עושה לו את זה, אבל אני חושד שאם אשב ואקרא את המכתבים האלה במלואם זו תהיה חוויה אינטלקטואלית הרבה יותר מעשירה מסרטו של גיתאי.
למי הסרט הזה מיועד, בעצם? הבמאי וכמה מאנשי הצוות ישראלים, בסרט מופיעות לדקות ספורות האיקונות הישראליות יעל אבקסיס וקרן מור, ויכול מאוד להיות שההשראה לסרט היא אותה מלחמה שהורסת לכולנו פה בארץ את החיים כבר למעלה מ-400 ימים - אבל הסרט הזה אינו סרט ישראלי. רוב הדיאלוגים בו מתנהלים בצרפתית (אפילו אלה של זיגמונד פרויד האוסטרי ואלברט איינשטיין הגרמני), ואין בו אף דמות ישראלית אחת.
היית מצפה להרגיש שסרט שהוא "מאמר קולנועי" ינסה לנהל דיאלוג עם קהלו, אבל הקהל הישראלי לא חלק מהשיח פה. אין ניסיון להבין יותר טוב את הטראומה שעברנו באותה שבת נוראית או עיסוק כלשהו בנטייה הישראלית לצאת למלחמה אחת לכמה שנים. אין בסרט הזה ולו מיליגרם של ישראליות, ומלבד שוט הפתיחה (שהיה החלק הכי טוב - או שמא, החלק הטוב היחיד בסרט), לא נראה שאפשר לצאת ממנו עם איזשהו חומר למחשבה לגבי כל מה שמעסיק אותנו כבר למעלה משנה ארורה אחת.
כש"למה מלחמה" מתיימר לספר סיפור, הוא נראה כל כך חובבני ומגוחך שאין מנוס מלהסיק שכל זה בכוונה, שגיתאי לא מעוניין בעלילה. מצד שני, כשהסרט מנסה לנהל דיון אינטלקטואלי מעמיק התוצאה מרדימה - וזה לא שכל האירוע הזה אסתטי במיוחד. "למה מלחמה?" הוא סרט משעמם, גם אם זו לא בהכרח מילה גסה: הקולנוע כבר ראה כמה יצירות מופת שהיו גם סרטים די משעממים. אבל גם אלו הציעו לנו משהו, כלשהו: אסתטיקה, ויזואליה, חזון. ב"למה מלחמה?" המצלמה רוב הזמן פשוט... דולקת. כשהסרט מתעד זמרת אופרה ששרה תפילת קדיש בסופרן, אנחנו הצופים רואים אותה מופיעה בשוט ארוך וסטטי מנקודת המבט של הקהל. לא נראה שמישהו על הסט בכלל הקדיש מחשבה לכך שאנשים עומדים לצפות בסרט הזה עם העיניים שלהם.
אפשר באותה המידה לתת לגיתאי את הקרדיט ולשער שהבעיה היא בי, הצופה, ולא בו, הבמאי הישראלי היחיד שכמעט כל סרט שלו מוצג בפסטיבלי הקולנוע הנחשבים בעולם (גם "למה מלחמה" הוקרן בפסטיבל ונציה האחרון). אולי אני זה שמורגל לקולנוע נראטיבי, עם התחלה, אמצע, סוף, דמויות, קונפליקט, דרמה. אבל תאמינו לי, גם אם נחליט לוותר על הציפייה לכל אלה, גם אם נבוא לסרט במטרה להבין יותר טוב מדוע המין האנושי בוחר במלחמה ולא בשלום כבר עשרות אלפי שנים, גם אם נחליט שבתי קולנוע מסחריים הם אכן המקום לפואמות ויזואליות כמו זאת - הסרט הזה לא אומר הרבה, והקולנוע שאיתו הוא מנסה לומר את זה לא מרשים. לפרויד ולאיינשטיין מגיע יותר מזה, ולקהל הישראלי - שעדיין יורד למקלטים, מחכה לשובם של החטופים ודואג לחייליו - מגיע סרט שבאמת מנסה למצוא איזושהי תשובה לשאלה "למה מלחמה".