אלה ימים משונים לפסטיבלי קולנוע ולאירועי תרבות בכלל. מצד אחד מלחמה שעדיין נמשכת ומציבה סימן שאלה לפני ואחרי כל פעולה "נורמלית", מצד שני ממשלה שכל שבוע-שבועיים בודקת דרך חדשה להרתיע יוצרים, גופים וצופים מיצירה ביקורתית או אפילו סתם כזו שלא תואמת את ערכי הממשלה הנוכחית. מהדבר הראשון אי אפשר לשכוח בשום רגע, ולו רק כי מתחם הפסטיבל מלא בסרטים צהובים וכל סרט נפתח בשקופית שמזכירה מה צריך לקרות בשביל סוף טוב אמיתי. מהשני אולי היה אפשר, אם לא היה את העניין עם שר התרבות בטקס הפתיחה.
אפשר לא להסכים עם קריאות הבוז שנשמעו עם עלייתו לבמה של מיקי זוהר, אבל הן בטח לא הפתיעו אף אחד, בטח לא אותו. הוא אמנם נזף בקוראים שלטענתו מנעו ממנו לדבר ולהתבטא, אבל כל נאומו סבב סביבם. עיקרי הדברים - מס שפתיים על המחויבות להשבת החטופים, אישור ש"הכאב של עם ישראל הוא מוצדק", האשמה בפילוג העם ופגיעה באחדות, כל הנוהל הרגיל, אבל גם "אני אוהב אתכם". אוהב, מכבד, מעריך ומחבק.
לתרבות יש הרבה תפקידים. היא דרך להתבטא שגם אנשים שאין להם מיקרופון או כיסא בממשלה יכולים להשתמש בה כדי להעביר מסרים. היא יכולה לקרב בין אנשים וקבוצות מקצוות שונים סביב חוויות או רעיונות משותפים. למשל, צופי קולנוע ישראלים ומשפחה איראנית שלומדת שדיבורים על "אהבה" יכולים להיות גם מניפולציה, או הצדקה למעשים קשים שנעשים לכאורה בשם ביטחונם, אך בפועל משמשים כדי לשלוט בהם ביתר קלות. כזה הוא סרט הפתיחה של הפסטיבל, "זרע התאנה הקדושה" - דרמה שזכתה לתשואות (ולפרס מיוחד של חבר השופטים) בפסטיבל קאן האחרון.
במרכז הסרט משפחה אחת שבראשה עומד אימאן, שעובד בבית המשפט של משמרות המהפכה, וכוללת גם את אשתו נג'מה ושתי בנותיהם. אימאן זוכה לקידום בעבודה והופך לשופט-חוקר בנסיבות לא לגמרי משמחות, אך הוא ואשתו מנסים להסתכל על הצד החיובי - יותר השפעה וחשיבות וגם עלייה ברמת החיים. הבנות, שעד אז בכלל לא ידעו במה עובד אביהן, מגלות שעכשיו עליהן לעמוד בסטנדרטים גבוהים במיוחד של צניעות ומראית עין. הן צריכות גם לשמור על דיסקרטיות וזהירות מירבית, מפני שנפגעי פעולותיו של אביהן עלולים לרצות לפגוע בהן כנקמה.
כל העניין מטריד מאוד את רזבן הסטודנטית וסאנה המתבגרת, בעיקר כי השינוי בחייהן מגיע בתזמון מעניין. מחאת הנשים מבעירה את רחובות טהרן, והן עצמן, שמזדהות עם השאיפה לחופש ולעצמאות, מרותקות מהסרטונים שצפים ברשתות החברתיות (ואף משולבים בסרט עצמו). המחאה הולכת וזולגת אל תוך הבית המוגן ומערערת את יסודותיו, מה שמוביל את אימאן לנקוט צעדים יותר ויותר קיצוניים בשם האהבה למשפחתו, בטענה שכל החלטה מבהילה לכאורה נעשית כדי להגן על הנשים בחייו. אם לצטט את אלפבה מ"מרשעת", שהוקרן גם הוא במסגרת הפסטיבל השנה: "אם זאת אהבה, היא עולה מחיר יקר מדי".
לא צריך תואר בספרות השוואתית כדי להבין את מי מייצגת כל דמות במשפחה בתוך ההקשר הפוליטי הכללי של הסיפור, וכמשל פוליטי זה סרט דידקטי מאוד, לפעמים מדי. לכל זה אפשר להוסיף את סיפור ההימלטות של הבמאי מוחמד רסולוף ממולדתו לאחר שנגזרו עליו (בין היתר) שמונה שנות מאסר בעקבות המחאה הפוליטית ביצירתו. כמוהו נמלטו מהמדינה גם שתיים מהשחקניות בסרט. מעין סיפור סינדרלה קולנועי שקשה לעמוד בפניו, ומשתלב בצורה יפהפיה עם תוכן הסרט עצמו. "זרע התאנה הקדושה" הוא סרט עוצמתי, אבל הסיפור מאחורי לא רק מעצים אותו אלא גם קצת מאפיל עליו.
הרגעים הכי חזקים בו הם אלה שבו הוא מפסיק להתנהג כמו איך שאתם מדמיינים דרמה פוליטית על רקע מחאת הנשים באיראן, והופך להיות משהו קצת אחר. לרסולוף יש כמה הפתעות בשרוול - הוא מפגיש כמה ז'אנרים וטונים שונים, מכניס גורמים נוספים לסיפור ומתמקד יותר ופחות בדמויות מסוימות בו בחלקיו השונים. התוצאה לא תמיד מהודקת מספיק, אבל לכל הפחות מעניינת מספיק כדי להחזיק את הצופה מרוכז באורך המוגזם לחלוטין של 168 דקות.
המעניינת ביותר בין הדמויות היא זו של האם, בגילומה של סוהיילה גולסטאני עזת המבע. אם בעלה ובנותיה לא פעם מתנהגים בדיוק כפי שהייתם מצפים מדמויות כמו "האב הנוקשה והשמרן" ו"הצעירות המרדניות", האתגרים שהסרט מעמיד מולה מאלצים אותם להגיב ולהתנהג בדרכים שונות ומשתנות. היא מתחילה את הסיפור כרעייה התומכת האולטימטיבית, כמו סוכנת של האב ושל המדינה בתוך התא המשפחתי. ברגעים מסוימים יש בה משהו ליידי-מקבתי, באחרים היא מגלה נאמנויות שונות וחווה לבטים בנוגע לבחירות שעשתה. הסרט הולך ומתחזק ככל שהחזות המושלמת שלה נסדקת, כך שהחלקים החזקים מפצים במידת מה על אלה שפחות. נראה שהסרט הפך לאחד מלהיטי הפסטיבל ומסקרן לראות איך יתפוס אותו הקהל הרחב בישראל, שמתעניין מאוד בחייהם של מי שחיים "בצד השני", כשיגיע לאקרנים.
מכאן והלאה נמשיך לסרטים הישראליים שעשו את בכורתם בפסטיבל השנה, ונתחיל עם זה שהכי מזכיר את הסרט הפותח - "מופע טוטאל". גם הוא עוסק בחופש ביטוי ובחופש המחאה כפי שהם משתקפים בסיפור על משפחה אחת, אבל הוא מקורי יותר ומלא מודעות עצמית, בפרט בדמותו של אב המשפחה. אסי (רועי אסף, שגם ביים), שחקן ומורה לדרמה בעיירה דרומית נידחת, מוצא את עצמו במרכז שערורייה תקשורתית כשסרטון וידיאו דולף לרשת ומצייר אותו כמי שמעודד תלמידים להשתמט משירות צבאי. העובדה שאסי הוא לוחם שבדיוק חזר ממילואים, וכנראה גם מתמודד עם פוסט טראומה לא מטופלת משירותו הצבאי, לא מפריעה לטוקבקים לאחל לו וליקיריו כל זוועה אפשרית. משרד החינוך מזמין אותו לשימוע עם מפקח וכולם מעודדים אותו להוריד את הראש עד שהסערה תחלוף, "להיות בת יענה" מול ההתקרנפות.
אסי מזהה לא רק תהליכים אלא גם הזדמנות עסקית. הוא מעלה יחד עם קבוצת אמנים מקומית מופע קברט-קרקס שמתקשה למלא גם את אולם התרבות הזעיר הסמוך לביתו. תשומת הלב התקשורתית מעלה לפתע גם את הביקוש למופע, שפחות או יותר בוטל רגע קודם לכן. הוא כל כך מתאהב בצל הגדול שהוא מצליח להטיל בעזרת דמות המהפכן, שכל שאר הדברים בחייו נדחקים לשוליים. עם ההקצנה של הגיבור יצירתו גם הופכת לנשכנית יותר, גם אם לא תמיד באופן מאוד מתוחכם או עמוק, ומשנה את שמה מ"החיים הם קרקס" ל"קברט טוטאל", כשמו של המופע האמיתי שהעלה אסף עם נועה מורדוביץ' וטלי רגב.
"מופע טוטאל" ממריא באמת כשהוא מתחיל להראות לא רק איך האלימות מסכנת אדם תמים שנקלע לסיטואציה, אלא גם את הקוצים שהוא עצמו חושף במצב כזה. אסי הוא לא קורבן מושלם משום בחינה - יש בו צדדים נרקיסיסטיים ורודפי תהילה, והוא לחלוטין מרוכז בעצמו על חשבון אשתו (אורנלה בס), ילדיו וההורים שבביתם הוא גר. כשמישהו מעליב את בנו בבית הספר מתגלה גם האלימות העצורה והמאצ'ואיסטית שהוא כל כך השתדל להסתיר.
רגע השיא של "מופע טוטאל" בכלל לא קשור לכל הנושאים הגדולים והחשובים הנ"ל. זה אחד מכמה קטעי קברט שנלקחו מתוך היצירה בתוך היצירה, ובו אסף מאופר כליצן ומג'נגל בין כמה כדורים, כל אחד מהם מסמל משהו שגוזל ממנו משאבים פיזיים או רגשיים בניסיון להמשיך לתפקד בחברה. כשלא הרבה אחר כך אסי עולה לבמה בלבוש ואיפור שיותר ממזכיר את הג'וקר מסרטי באטמן, עולה התחושה שאנחנו לא רואים סרט על עלייה של גיבור פוליטי, אלא סיפור נפילה, התפרקות של אדם נורמטיבי וערכי לכאורה שמתחיל לערער על כל מה שהיה נראה לו נכון וראוי. זו אחת מהדרכים שבהן הסרט מבקר גם את הצדדים המכוערים של השמאל בישראל ולא רק התקרנפות ופופוליזם מהימין.
עוד לזכותו אפשר לציין את הצילום היפה של סער מזרחי ואת העיצוב, התלבושות והאיפור שעוזרים לבדל בין חיי היום יום - בורגניים ויבשים אבל גם חמימים - לבין הקיצוניות המפתה של התיאטרון. גם הבמה העלובה לגמרי שאסי כל כך נואש אליה מצליחים להפוך כאן לקולנועית וזוהרת, ויש גם שימוש חכם בצילומי רחפן כדי לתאר את מאחורי הקלעים של ההפקה ואת נקודות המבט השונות על אותה התרחשות.
החל מהשנה כוללת התחרות הישראלית של פסטיבל חיפה קולנוע עלילתי לצד תיעודי, ובמסגרתה הוקרן שם אמש גם הסרט "ימים טובים: סיפורו של זאב רווח". אלון גור אריה ועופר נעים עושים בו משהו דומה מאוד לסרטם הקודם יחד, "אנחנו לא ניפרד לעולם" על יהודה בארקן שהוקרן אף הוא בחיפה לפני כשנתיים. המטרה היא לתבוע את מקומו בקאנון התרבותי של אדם שחותמו ניכר על התרבות הישראלית, שהצחיק דורות של צופים אבל נחשב במשך שנים לדמות נמוכה או וולגרית גרידא. יש הומור בסרט הזה, אבל הוא מבודח הרבה פחות מ"אנחנו לא ניפרד לעולם", בין אם בגלל אופיו של רווח עצמו או בגלל שמדובר בדמות אפילו יותר מורכבת שמצריכה קצת יותר רצינות.
זאב רווח הוא הרבה דברים - הוא סמל ישראלי שאהב לתקשר עם הקהל, ובפרט עם קהל מרקע דומה לשלו, אבל גם שחקן דרמטי מחונן שנראה שמימש את הצד הזה ביכולותיו פחות ממה שהיה רוצה. הוא במאי שיצר קומדיות קלילות שלא נאמר מטופשות כמו "ספר נשים" או "תלווה לי את אשתך", אבל גם אדם שביקש לנצל את הכוח של הקולנוע כדי לתת קול לעולים ולשכונות חלשות - והתגאה כשהשוו בינו לבין במאי הניאו-ריאליזם ויטוריו דה סיקה. הוא מישהו שמתואר בסרט שוב ושוב כדמות אבהית קולקטיבית, אבל מחוץ לאולם היה אפשר למצוא גם פרטים של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית.
עם כל הרצון להתמסר לנראטיב המרגש של "ימים טובים" ולהנות ממנו כביוגרפיה מעניינת ורבת רבדים של אדם לא פשוט, יש משהו באספקט הזה של הסיפור שלא עובר חלק בגרון. חני נחמיאס מספרת בו שני סיפורים קשים וכואבים מאוד מההיסטוריה האישית של רווח ושלה - הראשון, שכבר פורסם בעבר, מתייחס לצילומים של סצנת אונס קשה בסרט "בובה", והשני נוגע להשתתפותה בהצגה "סאלח שבתי" לצידו של רווח ובתגובתו הקיצונית והאלימה להחלטתה לעזוב לטובת הצגה אחרת. דבריה של נחמיאס מתחברים לריאיונות אחרים בסרט, שמגלים דפוסים קשים מאוד באישיותו של מי שעד אז הוצג כאייקון שרק רוצה להצחיק ולשמח. זה לא משהו שהורס את הסרט לחלוטין, אבל הדיסוננס עדיין צורם. תלונות אחרות שעלו נגדו לאורך השנים על הטרדות או תקיפות מיניות לכאורה לא מופיעות או מצוינות בסרט, ובסופו של דבר הסוגייה הזו היא רק פרק אחד מתוך הסיפור הגדול.
כשרווח מדבר על הסרט שצילם בשכונת ואדי סאליח בחיפה, הסרט מעלה ריאיון ישן שבו אמר "עוני הוא דבר נורא. הוא מצטלם מדהים". הוא מציין שדרך המצלמה מתגלה בעוני איזשהו פיוט שאיננו קיים בתיעוד דומה של עושר ושפע. מוזר להיזכר בציטוט הזה כשצופים בסרט "בנות כמונו", שהוקרן בפסטיבל כמה שעות לאחר מכן, ומציג עוני בצורה לא פיוטית במופגן. הסרט היפה ושובר הלב שיצרו לי גילת ובת אל מוסרי מתמסר לתחושת המחנק של ההתבגרות בבית מפורק ועני. זהו סיפורה של שחר (היאלי יוסף זאדה) בת ה-17, שעקב חוסר התפקוד המוחלט של הוריה משמשת כמבוגר אחראי עבורם וגם עבור אחותה מורן בת ה-12. במקום תיכון רגיל שחר לומדת ב"בית גילה", מסגרת לנערות בסיכון שבה היא מרשה לעצמה להתנהג כמו נערה, וספציפית כמו "נערה בסיכון" על כל המתשמע מכך. היא דוחה כל סוג של סמכות או ניסיון למשמעת, מעליבה חברות ועושה בלאגן בשביל הצחוקים.
חייה משתנים כשמורה חיילת בשם פרי (הדר דרור), שמהרגע הראשון מסומנת על ידי הנערות כ"לא נראית כמו מורה חיילת". כלומר - היא דומה יותר להן מאשר לאשכנזיות פריוולגיות שמגיעות למקום בדרך כלל, עם פנטזיות להפוך למורה מעוררת השראה ברוח מישל פייפר ב"סיכון מחושב". שחר למודת אכזבות ונרתעת יותר מכולן, אבל פרי יודעת מה לעשות כדי לכבוש גם אותה, ובין השתיים מתפתח במהירות קשר מיוחד. מיוחד, כלומר לא לגמרי תקין ואפילו מסוכן. שחר למעשה נופלת לאותה "מלכודת" שהיא מזהה בקלות כשהיא מתרחשת בחייהן של נשים אחרות, תהיה זו אחת מחברותיה בבית גילה או אמה שמחפשת אישור בגברים מזדמנים.
כאמור, אין בסרט הזה איזו התרפקות על היופי המיוחד של השכונה הקשה בבת ים, ולמרות שהוא מאוד מצחיק גם לא תמצאו כאן תחושת שחרור קומית עם חוכמת חיים פשוטה וכובשת. כולן וכולם קשים, שבורים, אנשים פגועים שאין להם ברירה אלא לפגוע דווקא באנשים הכי קרובים אליהם. כל רגע שקט יכול להסלים מיד לאלימות, מאפס למאה. זה כמובן לא כל מה שיש בהם, והדמויות כה אנושיות ונוגעות שאי אפשר לא לייחל לעתיד אחר בשבילן. יש פה גם דיוקן של דמות מרתקת, שרוצה לחיות בסיפור התבגרות רגיל אבל פשוט אין לה זמן לזה. התסריט הנפלא קם לחיים בעזרת צוות שחקנים פנומנלי - בת אל מוסרי ויעקב זדה דניאל זכו בפרס אופיר על הופעתם בסרט כהוריה של הגיבורה, כמו גם חלי מונסונגו על הליהוק. אם הבחירה הייתה בידי כנראה שהייתי מעניקה עוד פרס או שניים, בראשם לשחקנית הראשית שאפילו לא הייתה מועמדת.
הכותבת לוקחת חלק בצוות הסושיאל של הפסטיבל. הביקורות הן על דעתה בלבד.