אמש נחשפו זוכי התחרויות השונות של פסטיבל הסרטים בחיפה, כשאת תואר הסרט הישראלי הטוב ביותר קטף "נדל"ן - סיפור אהבה", סרט הביכורים המצוין של ענת מלץ. זכייה שהיא לא רק ראויה אלא גם בלתי צפויה למדי - בין סרטים על נושאים חשובים וגדולים הרבה יותר, סיפור קטן על זוג שמחפש דירה יכול בקלות ליפול בין הכיסאות. זה גם סרט שמתרחש ברובו בעיר חיפה, ותמיד כיף לראות את נופי העיר הפוטוגנית הזו באולם שנמצא מרחק נסיעה קצר (או ירידה מייגעת במדרגות) מאותם לוקיישנים.
אנחנו רגילים לחשוב על סוג מסוים מאוד של סרטים בתור "קומדיות רומנטיות", אבל יש המון סרטים שהם טכנית קומדיות וטכנית מתמקדים במערכת יחסים זוגית בלי שיענו למאפייני הז'אנר המוכרים. "נדל"ן" הוא כזה - סרט מצחיק מאוד שגיבוריו הם בני זוג, כשבמרכז עומדת לא רק השאלה איפה הם יגורו יחד אלא גם האם הזוגיות בכלל תשרוד את החיפוש. תמרה (ויקטוריה רוסובסקי) נמצאת לקראת סיומו של הריון ראשון, אך בתזמון מצער הבית שבו היא מתגורר עם בן זוגה אדם (לב לייב לוין) אוטוטו נהרס לצרכי פינוי-בינוי. הקשר בין השניים רעוע למדי בימים אלה וגם כסף אין בשפע, אז תמרה מחליטה על מעבר לחיפה מטעמים כלכליים.
חמושים ברכב מתפרק, מחברת עם כתובות ומספרי טלפון וקופסה קטנה של וויד שמציתה את הריב הראשון של הבוקר, השניים נודדים בין תחנה לתחנה, כל אחת מוזרה יותר מזו שקדמה לה. בדירה אחת מחכה להם זוג שרב בקולי קולות, באחרת הם מקבלים הדרכה מפורטת כיצד לטפל ברהיט מונומנטלי שעומד במרכזה. אדם נרתע מהמעבר כיוון שאמו (שרה וינו-אלעד) מתגוררת בעיר, ואל החששות שמעוררת בו האבהות הצפויה מצטרפות גם צלקות עבר מהעיר הצפונית. לוין מגלם כאן בפעם השלישית לפחות, אחרי "המשלחת" ו"הצבי", דמות של גבר מתוסבך שהנכות הרגשית והפזיזות שלו מענה את הנשים בחייו. טייפקאסט מבאס משהו, אבל אדם הוא בו זמנית כל כך מתוק, מחריד ומגוחך שאנחנו מתאהבים בו ומייחלים שיחליק אל מותו במורד הר הכרמל גם יחד.
מלץ זכתה אתמול גם בפרס התסריט, ובצדק מוחלט - הסיפור שכתבה משלב בצורה מבריקה בין המכשולים בהווה לקונפליקטים שמציף העתיד לבוא, בין ההיכרות שלו עם הדמויות לבין מה שהן מגלות לפתע על עצמן. הדיאלוגים בסרט פשוט מבריקים, כשכל דמות מקבלת קול מעט שונה אבל כולן מצחיקות, נוגעות ללב ומרגישות אמיתיות לחלוטין. המצטיינת בהגשת משפטי מפתח מבין המשתתפים הרבים היא וינו-אלעד, שעוברת בין עצה מנחמת לכלתה ועקיצה כואבת לבנה בלי למצמץ ומצטיינת בשתי החזיתות.
מלבד טקס הפרסים, יום חמישי כלל עוד אירוע משמעותי בדמות הקרנת הסרט "סחורה יקרה מכול" בהשתתפות הבמאי מישל הזנוויציוס. הבמאי זוכה האוסקר מוכר במיוחד בזכות "הארטיסט" אך התנסה לאורך השנים במגוון ז'אנרים וסגנונות: דרמת מלחמה ב"החיפוש", קומדיית זומבים מופרעת ב"קאט!", ביוגרפיה תקופתית ב"יוצא מן הכלל" וגם פרודיה על סרטי מרגלים ובעיקר ג'יימס בונד בסרטי "סוכן חשאי 117" המצחיקים להפליא. "סחורה יקרה מכול" הוא התנסות ראשונה עבורו באנימציה - שאיננו מיועד לילדים. נחזור שנית - הוא לא סרט לילדים, הציורים אולי נראים תמימים וחמודים אבל יש לו פוטנציאל לצלק ילד ולאפשר לפסיכולוג מאושר לבנות פרגולה.
הסרט מבוסס על ספר מאת ז'אן קלוד גרומברג, שחוזר לזוועות השואה במסגור של מעשייה אירופאית טיפוסית. המעשייה מתחילה כמקובל בזוג שחי ללא ילדים ביער מזרח אירופאי כלשהו. חוטב עצים שתקן ואשתו טובת הלב איבדו את בנם שנים קודם לכן, והחיים הקשים גם ככה נעשים מרים אף יותר על רקע מלחמת העולם השנייה. בסמוך לבית עוברת מסילת רכבת והאישה עוברת באזור מפעם לפעם, כשהיא מתפללת למתנה מ"אלי הרכבת" בדמות מזון או סחורה אחרת שתיפול מקרון. יום אחד היא מקבלת מהאלים מתנה שמתעלה על כל ציפיותיה - תינוקת חיה, עטופה בבד שהצופים היהודים יוכלו לזהות כטלית. חוטב העצים זועם שהביאה תינוקת מגזע "ערלי הלב" הביתה, אבל במהרה גם הוא נשבה בקסמיה ומבין שיעשה הכל כדי להשאירה בחיים.
זה כמובן לא באמת סיפור אגדה אלא מעין פרשנות פוסט מודרנית לקונספט הזה, שהיא אפלה לא פחות מסיפור של האחים גרים בגרסאות המקוריות. בהתאם, הסיפור עובר מדי פעם לסצנות קשות מאוד לצפייה במחנה ההשמדה אושוויץ. גם העלילה הקלילה לכאורה לא חוסכת כאב לב מהצופים, אך מפצה על זה ברגעים מתוקים ומשעשעים או בדרכים היצירתיות שבהן הזנוויציוס מתאר אהבה, אושר ושותפות גורל. האיורים הדו-מימדיים מוסיף חמימות לסיפור גם בשיאה של סופת שלגים, ואותו הסגנון בדיוק הוא גם זה שיוצר אימה מוחלטת ברגעים אחרים.
הזנוויציוס הוא צאצא לניצולי שואה ובשיחה לאחר ההקרנה הוא סיפר שנמנע בעבר מעיסוק בנושא במחשבה שהוא שייך לסבו וסבתו ולהוריו יותר מאשר לו עצמו. הוא מציין כגורם נוסף את ההתנגדות של קלוד לנצמן, האיש מאחורי הפרויקט התיעודי המשפיע והמונומטלי "שואה", לשחזור אירועי התקופה בסרטי קולנוע. הרעיון לעבד באנימציה ספר שכתב חבר טוב מילדות של הוריו שיכנע אותו לנסות בכל זאת, כמו גם העובדה שהסיפור מתמקד באנשים שפעלו כדי להציל חיים ולא רק בזוועות השואה.
הבחירה להגיע לישראל כעת היא איננה טריוויאלית בלשון המעטה, ובכל זאת לקח זמן מה עד שצופה בקהל התייחס לפיל בחדר ושאל על הצגת הסרטים בתקופה כזו. "עבדתי על הסרט שש שנים, אז כשהתחילה העבודה הסיטואציה הייתה שונה כמובן", הוא השיב ומיד חידד: "אבל אני שמח שהסרט יוצא עכשיו. זה סרט שיש בו משהו שקט יחסית לנושא, סרט שאין בו נקמה או תקיפה. זה סיפור אגדה שעוסק בארכיטיפים יותר מאשר בדמויות - לדמויות אין שמות ואנחנו גם לא לגמרי יודעים איפה רובו מתרחש. בסופו של דבר זה סרט על הבחירות שאנשים עושים, על ההחלטה שלהם מי הם רוצים להיות, שהם מעדיפים להיות אנשים טובים ולהציל אחרים".
הוא נשאל גם האם עלו טענות שקשרו בין הסרט והעיסוק בשואה לבין פעולות ישראל בעזה, וסיפר על מקרה נדיר למדי שבו הנושא הוזכר בשיחה סביב הסרט: "צופה בקהל סיפרה שהיה רגע בסרט שגרם לה לחשוב על ילדים בעזה, ואמרתי לה שאני מבין את זה. ילדים ותינוקות שנפגעים במלחמה זה דבר נורא בכל מקום. אבל ברגע שמישהו ניסה לדבר על זה ש'האנשים שעברו דבר כזה עכשיו עושים את אותו הדבר' מיד קטעתי את ההשוואה. בסופו של דבר זה סרטים שאנשים מכל מיני רקעים, דתות ומוצאים התחברו אליו ולמדו ממנו עד כמה הסיפורים של כולנו יכולים להיות דומים. מבחינתי החשיבות של סרט היא ההומניסטיות שלו, כי האופוזיציה לכעס לא יכולה להיות עוד כעס, אלא רק אהבה".
בין שי אביבי וריצ'רד גיר
הקרנות שבסיומן שיחה עם היוצרים הן חלק מהותי מהחוויה של פסטיבל קולנוע. הרי פסטיבל הוא יותר מאוסף סרטים - הוא חוויה תרבותית גדולה יותר, מרחב שאפשר לפגוש אוהבי ויוצרי קולנוע ולצלול לעומקה של האמנות השביעית. וחלק מהותי לא פחות מהחוויה של פסטיבל קולנוע הוא ההבנה שרוב שואלי השאלות בשיחות האלה נהנים בעיקר לשמוע את הקול של עצמם. לא פעם ולא פעמיים נכחתי בסשן שאלות-תשובות שכמעט ולא נשאלה בו אף שאלה, במקום זה ננאמו נאומים ושותפו תובנות מדויקות יותר ופחות על הסרט או נזרקו לחלל אנקדוטות לא קשורות בעליל.
בשיחה שאחרי הקרנת הסרט "געגוע", למשל, ננזף הבמאי-תסריטאי שבי גביזון על ידי צופה מהקהל על כך שסרטו "לא הומוריסטי" ולא מצחיק, כי איך ייתכן שהוא מנסה שסרט על נושא כמו מוות של ילד בן 19 יהיה מצחיק. צופה אחרת בקהל צעקה בתגובה שהסרט "דווקא היה מאוד הומוריסטי" והרוחות התלהטו באולם עד כדי כך שגביזון נאלץ לקטוע את המהומה באומרו שהשיחה הופכת לאסיפת בחירות. הכאוס עלה מחדש כשמספר צופים הביעו תרעומת על החלטה מסוימת הנוגעת לסיום הסיפור או כשבקהל החל דיון האם ריצ'רד גיר מתעלה או נופל מההופעה של שי אביבי בגרסה הישראלית המקורית.
הבמאי התמודד עם המצב באופן מעורר הערכה ושיתף אנקדוטות מעניינות ומצחיקות על ההפקה המפתיעה למדי הזו - חידוש לסרטו משנת 2017 באותו שם, שהסיפור בו כמעט ולא השתנה במעבר מעכו לעיר קטנה בקנדה. אריאל, התעשיין האמיד שגילם אביבי בסרט המקורי, הפך לדניאל בלוך (גיר) - איש עסקים ניו יורקי שנראה כי חייו די שגרתיים ונטולי רגש. חייו מתהפכים כשהוא מגלה כי אהובתו לשעבר רייצ'ל (סוזן קלמנט) ילדה לו בן בשם אלן, שנהרג שבועיים קודם לכן. דניאל עוזב הכל וממריא לעיר המילטון בקנדה כדי להתחקות אחר דמותו של הבן שלא הכיר, והמסע שמתחיל כהתעניינות סבירה הולך ונעשה קיצוני יותר ויותר.
מלבד השמות, הלוקיישן וכמה פרטים קטנים, הסיפור בשני הסרטים זהה. ועדיין, משהו מרגיש שונה. בין אם בגלל החלטות בימוי שונות או בגלל ההיכרות של הקהל הישראלי עם ההומור של גביזון והפרסונה הקומית של שי אביבי, "געגוע" הישראלי היה קל יותר לעיכול כקומדיה. בגרסה דוברת האנגלית, לעומת זאת, גם הקהל הישראלי בחיפה נזקק להסתגלות מסוימת לפני שהתחיל לצחוק בקולי קולות. ובניגוד להאשמה המדוברת, "געגוע" הוא בהחלט גם קומדיה, גם אם שחורה ואבסורדית. אפשר לקרוא את הסרט גם כסאטירה על השקרים שאנשים מוכנים לספר לעצמם כדי להתגבר על הדיסוננס בין האהבה לילדיהם לדברים קשים או בעייתים שאותם ילדים מסוגלים לעשות - ואלן עושה כמה וכמה דברים כאלה.
ברגעיו המטרידים ביותר, זה סרט שמציג את האבל כמעין התחרפנות קולקטיבית, שגורמת לאבלים לשוב ולשכתב את סיפור חייהם של יקירם או יקירתם גם לאחר סיומו. בדרכי ההנצחה המוזרת האלה יש גם משהו מקסים. אם לצטט תובנה של צופה מהשיחה הנ"ל, אנו חוזים במבוגרים שכמעט חוזרים לילדות, ומשחקים בזכר ילדיהם כמו בבובות. הם מוכנים להתמסר לדימיון כדי לשמח את עצמם וזה את זה, אבל הבעיות מתחילות כשהדימיון זולג למציאות חייהם של מי שעודם בחייהם. בפרט, לחייהן של שתי נשים שאלן שינה את חייהם ולא בהכרח לטובה. הכל יחד יוצר סרט שהוא בו זמנית עצוב, מצחיק ולפעמים גם מטריד מאוד.
אם בגרסה המקורית הרבה אלמנטים דרמטיים היו רק אמצעי בשירות הקומדיה, ההופעה של ריצ'רד גיר בגרסה החדשה כל כך משכנעת שהיא כמעט גורמת לקומדיה להרגיש מקרית. הוא מחויב לנראטיב של דניאל בצורה מוחלטת. גם כשהוא מתנהג בצורה שחוצה את גבולות ההיגיון והטעם הטוב הוא כמעט משכנע בצדקת דרכו.
ומסמל ניינטיז אחד לאחר - אחד הסרטים הבינלאומיים הבולטים בפסטיבל השנה היה "המופע האחרון", שזיכה את פמלה אנדרסון למועמדות ראשונה לפרס גלובוס הזהב. בכלל, הסרט הזה הוא הפעם הראשונה שאנדרסון הופכת לשם בולט בעונת הפרסים - מלבד מועמדויות וזכיות שונות על הופעתה בסרט הזה, רשימת הפרסים והתארים בויקיפדיה שלה כוללת רק את תואר "הקנדית החשובה בהוליווד" וכוכב ב-Walk of Fame הקנדי. אנדרסון נראית אחרת היום מכפי שרבים זוכרים אותה - ללא אייליינר מודגש או תוחם שפתיים, ובכלל, כמעט ללא איפור. היא מתלבשת ומתאפרת בצורה נינוחה וקלילה וגם לא חוששת להראות פנים נקיות וטבעיות יחסית. מהלך הגיוני לקראת גיל 60 במקומות שאינם הוליווד, שיש בה תקן רק לקשישה תורנית אחת שתזכה להזדקן כמו אישה רגילה (פעם זו הייתה בטי ווייט, היום התואר שייך לג'ון סקוויב).
בסרטה של ג'יה קופולה - נכדה לפרנסיס, אחיינית לסופיה - מגלמת אנדרסון את שלי, רקדנית שמאבדת את עבודתה לאחר שהעבירה חצי יובל באותו המופע בלאס וגאס. בשנים שחלפו סוג המופעים שמועלים על הבמה בווגאס השתנו, אבל במועדון הקבוע של שלי הזמן קפא. הרקדניות עדיין מבצעות את אותו מופע ברולסק בסגנון שגם הפך לשחוק ומצועצע, כשהן עוטות עליהן מערכות לבוש מוגזמות עם פאייטים, נוצות ואבנים זוהרות. יש לה חברה מבוגרת אחת שכבר (זוכת האוסקר ג'יימי לי קרטיס) עזבה את המופע וגם את המקצוע, ושלי חוששת שגם היא תאלץ לוותר על הדבר היחיד שעושה לה טוב - הבמה.
התפקיד הזה משתלב בצורה מושלמת עם המהפך שאנדרסון עובר בעין הציבורית, גם אם "המופע האחרון" איננו "סרט העצמה נשית" משום בחינה. הגיבורה שלו איננה מודל לחיקוי, היא דמות מורכבת ומחוספסת שלעיתים עשויה אפילו לעורר דאגה לשלומה בצופים. בתה האנה (בילי לורד) אומרת לה באיזשהו שלב שהיא שכחה שהיא לא אדם שחושב בהיגיון, ויש לה את כל הסיבות לנטור טינה לאם שהזניחה אותה כדי לבצע שוב ושוב את אותו המופע. שלי לא בחרה בווגאס מחוסר ברירה, היא באמת משוכנעת שזו הייתה עבודת חלומות שאיפשרה לה לחיות חיים של זוהר, אלגנטיות וחן, גם אם היא היחידה בעולם שרואה את הדברים בצורה כזו. היא לא מסוגלת להכיל את הדיסוננס בין ההקרבות שעשתה והתוצאות הבינוניות שההקרבות האלה השיגו, וכשהיא צריכה להתמודד איתו יוצאים ממנה צדדים מכוערים למדי.
אנדרסון מגלמת את שלי בעדינות הראויה, והיא מבדלת היטב את הצדדים השונים שבדמותה - אישה ילדותית ונאיבית שמופיעה מדי ערב בחזה חשוף, רומנטיקנית מושבעת שכל קשר שלה נמשך משהו כמו שבועיים, אם חלופית לחברות הצעירות מהמופע שהזניחה רגשית ופיזית את בתה הביולוגית. ההופעה שלה מזכירה קצת את הקאמבק של סילבסטר סטאלון ב"קריד" - בלי להפחית מהיכולת של שניהם, התפקידים האלה עובדים במידה רבה בגלל ההתכתבות עם הדמות הציבורית שלהם. זאת הופעה טובה ונוגעת ללב, אבל שחקנים אחרים בצוות ראויים לציון לא פחות ממנה - ספציפית קרטיס, דייב באטיסטה, קירנן שיפקה ("מד מן" אבל גם "סברינה") וגם כוכבת ערוץ דיסני לשעבר ברנדה סונג.
הסרט סובב כולו סביב הגיבורה שלו - סרט קטן ומקורקע על אישה שחולמת על תהילה וזוהר אבל החיים תמיד חוזרים ומקרקעים אותה. הוא עשוי היטב, אבל יש בו משהו קצת מינורי ועדין מדי. יש בו שתי סצנות שבאמת נחקקות בזיכרון - רגע הסיום וסצנה אגבית שבה קרטיס מתפרעת לצלילי "Total Eclipse of the Heart". זה עדיף מאפס סצנות זכירות, כמובן, ועדיין מסמן את הסרט כיותר "אפשר לראות" מאשר חובת צפייה של ממש.
ברגעים שבהם שלי מנסה להיתפס כזוהרת או מצליחה יותר, היא מתחילה לדבר בקול גבוה ושברירי שמזכיר את זה שבו השתמשה מרילין מונרו כחלק מהפרסונה שלה. הטריק הזה יוצר מיד חיבור בין אנדרסון לדורות של כוכבות שרודדו לכדי סטריאוטיפ של "הבלונדינית הסקסית", דמות שנדרשת להיראות, להישמע או להתנהג בצורה מסוימת, נשפטת בחומרה על אותן תכונות בדיוק וסופגת זלזול והקטנה כשהיא מנסה לשאוף למשהו מעבר אליו. בדומה לתהליך שעברו בשנים האחרונות בריטני ספירס ופאריס הילטון, גם אנדרסון זוכה כעת להציג דמות מורכבת ואנושית יותר, ויש מי שמצטערים על היחס שקיבלה מהם בשיא תהילתה.
כשהיא נשאלה על כך השבוע בראיון לפורבס, אנדרסון השיבה שהיא לא מחפשת התנצלויות אלא את הזדמנויות חדשות כשחקנית. התפקיד שלה ב"מופע האחרון" הוא אולי לא הופעה ברמה של אוסקר, אבל הוא ממצב אותה כשחקנית מסקרנת שבהופעותיה הבאות איש לא ישאל אם הליהוק שלה הוא רק גימיק.