תמר אדרי בת ה-75 מיעטה לצאת מביתה בנהריה, מכיוון שחששה שאזעקה תתפוס אותה ברחוב. לבסוף, ב-25 בנובמבר, יממה לפני שנכנסה לתוקפה הפסקת האש עם לבנון, היא נפגעה מהדף רקטה שפגעה בבית הסמוך. היא אושפזה במשך חודשיים - אתמול נקבע מותה. היא הותירה אחריה את בעלה יוסי ואת ארבעת ילדיה - ירדן, שגית, אושרת ולירון, כמו גם תשעה נכדים.
זו דרך מוזרה לפתוח ביקורת טלוויזיה, שבקרוב מאוד תדבר על ריאיון מצחיק עם "גברת שווארמה" שבשיאו היא תאכל גפילטע פיש, אבל ברשותכם אני מעוניין להקדיש ממש עוד כמה רגעים לתמר אדרי. בעיתון "הארץ" דיברו עם נחום רוזנברג, חתנה של אדרי, שסיפר כי חמותו נולדה במרוקו, עלתה לארץ, וחיה בנהריה במשך 40 שנים. "לאורך כל המלחמה היא נשארה בממ"ד בבית", הוא סיפר, "אך בכל זאת, שם זה קרה".
איזו טרגדיה נוראית. תמר היא ההרוגה הישראלית ה-1,838 במלחמה, וההרוגה ה-132 בחזית הצפונית. מבין האזרחים: היא ההרוגה ה-42 בסבב הלחימה האחרון מול חיזבאללה. בזמן ששרנו "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב" התרגלנו כל כך לחיות עם המוות סביבנו שאישה בת 75 שמתה מפגיעת טיל בזמן ששהתה בביתה, ולא הספיקה להגיע בזמן למרחב המוגן - זה כמעט לא חדשות.
רק כמעט. במהדורה המרכזית של חדשות 12, כלי התקשורת הגדול והמשפיע בישראל, דווקא התייחסו למותה של אדרי. אחרי דיווח על נפילתם של עוד ארבעה חיילים בעזה, קרן מרציאנו הביטה למצלמה וסיפרה כי הותר לפרסום כי תמר אדרי מתה מפצעיה, ואף הוסיפה "יהי זכרה ברוך". 18 מילים הקדישו בערוץ 12 למותה של אזרחית. עשר שניות שלמות במהדורה. לצורך השוואה, כתבה שמקדמת את סרטם החדש של ליאור רז ורותם סלע (במקרה כוכבת התכנית שמתחילה מיד אחרי החדשות) קיבלה חמש דקות, שהם 300 שניות. היו שם קצת יותר מ-18 מילים.
זו לא ביקורת אישית כלפי ערוץ 12 או קרן מרציאנו ובטח לא כלפי רותם סלע (הסרט, אגב, נראה מעולה) - בעיקר כי הם ממש לא לבד. במהדורה המקבילה של חדשות 13 נזכרו לדווח על מותה של אדרי בערך עשרים דקות לתוך המהדורה. אודי סגל הקדיש לה זמן כפול, שהם 20 שניות שלמות. ככה זה כשמוות הוא דבר כל כך נורמלי כאן. לזכותו של ינון מגל בערוץ 14, הוא פתח את תכנית "הפטריוטים" עם אמירת יזכור על מותה של אדרי.
בכל המהדורות סיקרו באריכות את ההלוויות של ארבעת החיילים שנפלו והביאו את סיפוריהם. כל אחד מהסיפורים קורע את הלב. יהב בן 19 ממודיעין היה צריך לצאת לחופשה בשבוע הבא. דנילה בן ה-21 עלה עם משפחתו ארצה לפני חמש שנים. גם אלכסנדר פדורנקו בן ה-36 הגיע ממשפחת עולים, הוא הותיר אחריו אישה ושני ילדים. אליאב אסטיוקאר בן ה-19 היה בן ראשון אחרי שלוש בנות. אמו ליאת ספדה לו: "פחדתי מהיום הזה, שזה יגיע ואני אצטער שאני הבאתי לך את מה שרצית... כל כך חיכיתי לך, חיכיתי לבן, איך אהבתי אותך, אני לא יודעת איך להמשיך מפה". באמת איך אפשר? 400 חללים. 400 ילדים מתים. 400 משפחות שכבר לעולם לא יהיו אותו דבר.
בזמן שהמוות נורמל כאן, ואחרי עוד דיווחים בגוון אופטימי על עסקת חטופים (מוריה אסרף פוצצה את הבלון העיתונאי בערוץ 13 והזכירה שעצם הטיסה של ראשי המוסד והשב"כ לדוחה אינו המטרה, אלא האמצעי) חזרנו לחיים האמיתיים. בערוץ 12 חזרו לשיר עם כוכבים, ובערוץ 14 חזרו להסית נגד "הקפלניסטים", ותודה לשר לשעבר יזהר שי שרק במאי האחרון עוד נאם בהפגנה בקפלן, ואיכשהו זרם בקלילות אל לב מכונת הרעל נגד חבריו למחאה במופע של פתחי וגולדשטיין. עד עכשיו אני מחכה שהוא יענה לשאלה של פתחי: "אתה רואה שהצד שלך, אמרנו את זה תמיד, לא משחרר את החונטה?".
בתוך כל הדיכאון הגדול שנקרא "הטלוויזיה המסחרית בישראל" הושקה אמש בערוץ 14 תכנית חדשה בשם "סטורי לילה" בכיכובו של יהודה שלזינגר. אני משתמש במילה "בכיכובו" במקום ב"הגשתו" כי שלזינגר הוא אכן כוכב. מי שבמשך שנים מתגאה בטייטל "הכתב הפוליטי של ישראל היום" הוא מזמן כוכב טלוויזיה, ולא רק בגלל הלוק הכתום.
באוגוסט האחרון שלזינגר ליהג כפאנליסט בערוץ 12 על כך שהוא בעד שתהיה "מדיניות מוסדרת של המדינה להתעלל בעצירים". כתבתי אז בטור ביקורת שזו זכותו לחשוב ככה. אני עומד מאחורי הדברים. מותר עדיין לאנשים שיהיו להם דעות, קיצוניות ככל שיהיו. הביקורת שלי לא הייתה נגד שלז, אלא נגד הניסיון של תכנית הבוקר של קשת ליצור דיון בעד ונגד אינוס עצירים. סערה קטנה התעוררה, ובסופה הודיעו מהפקת התכנית על השעייתו. שלזינגר עצמו הוציא הודעת התנצלות, ארוכה, מפורטת והאמת - אותנטית. ייתכן שזה קשור להיותו כותב מוכשר, אבל זה היה לגמרי מקרה של "מודה ועוזב ירוחם".
ערוץ 14 הוא הבית הטבעי של שלזינגר בכל המובנים, והוא נוחת בלב המשבצת הכי קשוחה של הערוץ - זו שמשדרת כמעט לאף אחד. זה לא סוד שהרייטינג של "הפטריוטים" נמצא בנסיגה מתמדת, כאשר אפילו תכנית הספיישל מבנייני האומה התייצבה על אזור ה-6.8% המאכזב. גם תכנית "הבידור" של שי גולדשטיין ונעם פתחי כנראה לא מצליחה לבדר את הקהל - ואל חדשות הלילה כבר הגיעו פחות צופים מלפסטיבל מספרי סיפורים.
שלזינגר מוכשר מדי מכדי להיזרק לאי המתים הזה של 23:00 בלילה. יש לי איתו מחלוקות מכאן ועד ציר נצרים, אבל אני לא יכול להכחיש שמדובר בעיתונאי רהוט, שנון וחריף. לכל הפחות הוא מעניין ורלוונטי יותר מהצמד שמשדר לפניו. הפוטנציאל של שי גולדשטיין להחזיק תכנית סאטירה קיים, ע"ע הדמות של ברוריה הקפלניסטית שמציגה את הגוון המועדף עליה לשופטי עליון על פלטת צבעים של טמבור - אבל הכתיבה הקומית של התכנית עדיין לוקה בחסר (ואני עדין פה) והשילוב עם נועם פתחי פשוט לא מוכיח את עצמו (ושוב, אני מאוד עדין).
ומצד שני, גם אם המשבצת קטנה על שלז, אין לו מה להפסיד, להפך. תכנית מוקלטת על ענייני היום הויראליים זה בדיוק המקום להתנסות להתפרע ולצאת מהשטנץ הקבוע של ערוץ 14. זה התחיל קצת מקרטע, כשהפתיחה הזכירה קצת יותר מדי את "צינור לילה" של גיא לרר, בגרסה הביביסטית. מדובר במתכון לאסון, בעיקר כי לרר עצמו מקפיד לתת ביטוי (יש שיאמרו מוגזם) בתכנית שלו לכל הצדדים ולכן אין סיבה לאלטרנטיבה ביביסטית שמציגה לצופי ערוץ 14 ציוצים של יותם זמרי.
אלא שמהר מאוד עבר שלז למנה העיקרית של התכנית - ריאיון עם "גברת שווארמה". זה בדיוק מה שתכנית מהסוג הזה צריכה להבליט. אגם נבא, בסך הכל נערה בת 19, היא כוכבת רשת אמיתית שבתוך עולם ההגזמות של הרשת לגמרי יכולה כבר להחזיק בתארים כמו "אגדית" או "מיתולוגית". שלז, שרגיל להתחכך בשרי ממשלה במזנון הבשרי של הכנסת, לא הרגיש פחיתות כבוד לראיין את מי שהתפרסמה בזכות סרטונים ויראליים שלה מזמינה ואוכלת לאפות עם בשר עגל, ואפילו להפך.
הריאיון אמנם היה עם דמות לא חשובה, אבל שלז נתן לה את הכבוד כאילו מדובר בשגרירת ישראל הבאה בלונדון, וזה היה מקסים ומכבד, והוציא מאגם עצמה אותנטיות שלא רואים בטיקטוק. מאחורי הדמות המפורסמת יש אישה צעירה עם מסר מורכב, ובערוץ שדוגל ברתיעה מפרוגרסיביות היה מפתיע לראות את המסר הזה עובר בלי טהרנות או פופוליזם. ואולי בעצם זה לא מפתיע.
מצד אחד נבא גאה בגוף שלה, מצד שני עשתה ניתוח קיצור קיבה בגלל שהעיקר הבריאות. מצד אחד גאה במזרחיות שלה, מצד שני לא חוששת לעשות דמות שמנציחה סטריאוטיפים. יש דבר יותר יפה מאדם שיודע לצחוק על עצמו? השיא הגיע כששלזינגר הפתיע את מרת שווארמה עם צלחת של גפילטע פיש, וכך הבדיחה כבר הייתה על כולם. אפשר היה לקצר את הריאיון, שהיה ארוך גם בסטנדרטים של ריאיונות על נושאים חשובים יותר. אבל האמת? הלוואי שהייתי יכול לכתוב שסבלתי מכל רגע, אבל וואלה היה כיף - זה מה שצריך להיות בטלוויזיה בשעות האלה.
גם הריאיון עם עופר ברקן, איש ערוץ הקניות לשעבר שהפך לכוכב רשת מפתיע, היה מצוין. ואולם, החן הטבעי של שלזינגר בא לידי ביטוי לאורך התכנית לא רק בריאיונות. הפינה של יששכר זלמנוביץ' ומויישי ריינר - יועצי התקשורת של בן גביר וסמוטריץ', בנפרד כמובן - הפתיעה לטובה. מדובר במין גרסת הימין הקיצוני של מנדי גרוזמן ואלי ביתאן, ובכל זאת השלושה הצליחו להימנע מלהכניס פוליטיקה לכימיה המשעשעת שנוצרה ביניהם. ככל שהשלושה יצליחו לפתח קצת יותר הומור עצמי גם כלפי המחנה של עצמם (וברוך השם יש מה לצחוק על כל המחנות הפוליטיים בישראל) הפינה הזאת תהפוך ליותר ויותר פופולרית, גם אם אנשים לא יצפו בה באמצע הלילה, היא עשויה להפוך לוויראלית בקרב הקהלים הרלוונטיים.
לא הכל חיובי כמובן, יש לא מעט ביקורות, טכניות בעיקר. במאי התכנית משום מה התעקש להראות לנו את רוב הריאיונות על מסך חלונות מפוצל, וכך ניתן היה לראות בקלות את שלזינגר מקשיב לדברים שנאמרים לו באוזניה, או קורא דברים מתוך מסך הטלפון שלו, במקום להקשיב למרואיינים - לא משהו שלא קורה אצל כל מראיין טלוויזיוני - אבל בדיוק בשביל זה הקב"ה ברא את האפשרות לעבור למסך מלא של הצד השני. זה מוזר בעיקר כשזה קורה בריאיון מוקלט שניתן היה לערוך בקלות. בתוך כך, יחסית לתכנית בכורה, אפשר לחלוטין לסכם את התכנית כהצלחה. עכשיו רק נותר לקוות שהפוליטיקה לא תזלוג לאולפן, ותהרוס כהרגלה את הכל.
בקטנה
אני בספק אם דעתי נחשבת בערוץ 14, אולי אפילו להפך, אבל הדבר הראשון שהייתי נפטר ממנו בתכנית החדשה זו פינת ה-AI בה שלזינגר, האיש הכתום ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית, מנהל שיחה עם דמות ג'ינג'ית יפת תואר שנוצרה בבינה מלאכותית. ראיתי משחקים של בני יהודה בשכונת התקווה עם פחות כתום בעיניים.
הפינה אולי הרגישה נחמדה בחדר הכותבים, אבל לא תמיד מה שעובד על הנייר עובד במציאות. בכלל, כמו אצל "פתחי את שי", כישרון וכריזמה לא מספיקים כדי לחפות על כתיבה מרושלת. הדמות של "גולדי" מציגה אישה מאוד יפה, אבל במקום להפוך לפינה סקסית בשעת לילה מאוחרת - בפועל מדובר בפיסת קרינג' בומרית, שמנסה להיראות חדשנית, אבל בעצם נלעסה מזמן עד מוות. חוץ מזה, בערוץ שמתגאה במגישה עם כריזמה טבעית כמו מגי טביבי, אין צורך בדמויות מלאכותיות.