לפני 52 שנה כתב המחזאי האירי הנודע סמואל בקט מחזה בשם "לא אני". זה היה מחזה יוצא דופן גם במכלול כתיבתו של המחזאי והסופר, זוכה פרס נובל.
במרכז הבמה יושבת דמות נשית, ורק פיה מואר (לחובבי הפיקנטריה, או האזוטריה, או שניהם יחד - הפה הזה, הגדול, האקספרסיבי, הצבוע בשפתון אדום בוהק ומודגש, סיפק אחר כך השראה לכרזה של המחזמר, ואחר כך הסרט, "מופע הקולנוע של רוקי"). מתוך הפה הזה כמעט ניתזים החוצה שברי זיכרונות וקטעי מחשבות דחוסים, מקוטעים, לא תמיד קשורים קשר הדוק זה לזה. אבל מה שהיה חזק ונוכח כל הזמן היה התלות המוחלטת של הדמות בדיבור שלה. כלומר, כל עוד היא מדברת וממלאת במילים ועוד מילים ועוד מילים את חלל האוויר ההולך ומתמעט סביבה, עם היחלשות האור, היא מצליחה איכשהו לאושש את תחושת הקיום והחיות שלה.
ואיכשהו המחשבה הזאת, על תפקידן של המילים, הכתיבה והיצירה, אפפה את מחשבותיי בזמן הקריאה של "שמרי נפשך", ספר הביכורים המרשים והמרגש שכתבה קמה ורדי טהרלב.
זה סיפור על שתי נערות צעירות: תמר, בת שש־עשרה, שעוזבת את ביתה בגליל בניסיון להימלט מהאפלה שאוחזת בה אחרי מות אביה. באופן מקרי (ומתוכנן היטב על ידי הכותבת) היא פוגשת בתחנת האוטובוס את הולי, נערה אנגלייה צעירה שמחפשת את מי שאמור להיות אביה בקיבוץ השכן.
יחד הן יוצאות למסע ארוך ומפותל - מסע שבחלקו הוא גם ניסיון להימלט מהאצבעות הממאירות ששולח לעברן עולם המבוגרים. הן חיות תקופה קצרה בזולה קטנה על גדות נחל הבניאס בגליל, מוקפות חבורה נוגעת ללב של אנשים שכמוהן מתקשים למצוא את מקומם: איש מבוגר יחסית בשם נוח שחי שם, על גדת הנחל, כבר כמה קיצים וכמה חורפים; אישה בת שלושים בשם יסמין, שהניסיון למצוא אהבה וחיבור חורך את נשמתה; וחייל שנמלט מאיזה קרב והוא מעין מת־חי שמסתתר רוב הזמן בשיחים ליד ורק מציץ בהן בהיחבא, כאילו חשיפה מלאה לקיום אנושי ולחיבור עם אנשים אחרים עלולה לפצוע אותו שוב באורח אנוש וחסר תקנה.
זהו, אם כן, סיפור על אובדן - בעיקר אובדן אב, אבל לא רק. אובדן, או היעדר, של נפש קרובה ששומט את הוודאות ואת הבסיס מתחת לעולמן של הדמויות, והופך את החיים למסע מלא כאב ועצב שלפעמים לא ניתן להכיל אותו.
בשלב כלשהו הולי עוזבת וחוזרת למקום בשם דורסט באנגליה, ואחרי זמן־מה תמר מצטרפת אליה, כי זה חלק מהמפתחות לספר היפה הזה: עולם שמכיל כל כך הרבה עצב וכאב הוא עולם שקשה להישאר חשוף אליו הרבה זמן, ולכן, במחזוריות מסוימת, צריך לנטוש אותו, בעיקר על ידי הולי, הנערה האנגלייה, אולי מתוך איזה שחזור לא תמיד מודע של הנטישה שאותה חוו שתי הדמויות המרכזיות, הולי ותמר.
במובן הזה ורדי טהרלב עוקבת אחרי מודל נפשי מובהק שתואר בזמנו על ידי פרויד (בעיקר בפרק השני של ספרו "מעבר לעקרון העונג") - מודל שיש בו חוויה טרגית מובנית. כלומר, כשהנפש חשה את בערת הנטישה הולכת ומתקרבת (מוקד הכאב והקיבעון), היא ממהרת לנטוש בעצמה בניסיון להימלט מתוך אותה חוויה שצרובה עמוק בזיכרונה, אבל ההימלטות הזאת רק מחריפה ומעמיקה את חווית הריקנות והנטישה.
ואולי אפשר להתבונן בספר החכם והרגיש הזה מעוד זווית: לקראת סוף הספר תמר מספרת על כלבת פינצ'ר ננסית שמשתעשעת יום אחד עם כלב רועים ענקי בביתם במצפה בגליל, והתוצאה של אותה השתעשעות היא, למרבה בעתה, שמונה גורים עצומים ומתים שנפלטים מתוכה ומבט תושש ונואש "בוהק מאבל" של הכלבה, אבל למרבה המזל (או שוב - למרבה תבונת הכותבת) גור אחד היא בכל זאת מצליחה להציל.
ואולי זה מה שורדי טהרלב מנסה לעשות בספר הזה - לגונן על הדמויות שהיא עצמה יצרה מפני העצב, האפלה ותחושת הנטישה שאיתה הן הוטלו, "בילט אין", לחלל העולם.
המשוררת דליה רביקוביץ כתבה פעם בשירה "הבגד" את השורה הבלתי נשכחת: "הרי זו אני הבוערת באש", ודומה שגם הדמויות של ורדי טהרלב, בעיקר הולי, הנערה האנגלייה הצעירה, מתהלכות בעולם בתחושה שנפשן רגישה ועורן חשוף, ואין עליהן שום בגד שיכול לגונן עליהן מפני אימת העולם, או הזיכרון שמאיים לשוב ולהשתלט עליהן.
ובנקודה הזאת אנחנו חוזרים לסמואל בקט - כלומר לא מבחינת התכנים שעליהם הוא כותב, אלא מבחינת המחשבה על המשמעות של הכתיבה והיצירה. הדמות של תמר, שהיא הדמות המתבוננת, ואולי בדרך כלשהי בת דמותה של הסופרת עצמה, יכולה ליצור באמצעות הכתיבה חציצה בין הנפש לבין הכאב והעצב שמאיימים לסגור עליה, ובעיקר לקיים את הדיבור הזה, הקדחתני. ליצור "אוויר חם" של מילים. כמו הבל פה החם שנושפת הכלבה על הגור המעולף כדי לשמור ולגונן עליו, גם אם נדרשת לה תושייה גדולה כדי להמשיך ולסחוב אותו ממקום למקום.
ויש כאן גם תבונה גדולה להציע תמיד עוד אפשרות במהלך הכתיבה. מעין "שיחי ורדים בריאים וגדולים שצומחים זה לתוך זה בסבך החשוך, שואפים יחד אל אור השמש שמעל לגדה...", ובלשוני - הולכים ומשתרגים ונאחזים בתוך לבו של הקורא, וגורמים לכך שרישומו של ספר הביכורים הזה ממשיך להדהד עוד זמן רב אחרי סיומה של הקריאה.
"שמרי נפשך" / קמה ורדי טהרלב. הוצאת עם עובד. 256 עמודים.