נתחיל מהשורה התחתונה - כמו שקורה לא פעם במשדרי גמר של תוכניות ריאליטי, "הכוכב הבא" הגיעה לערב הגמר שלה מעט אחרי השיא, מה שהפך את משדר ההכתרה הארוך והצפוי של יובל רפאל לערב לוחץ, נמתח ומתיש. כפי שכבר כתבתי כאן בעבר, העונה הזאת הייתה כולה בסימן מאסון לתקומה, כך שבכל הפרקים האחרונים כבר נהיה צפוי למדי שאלה ארבעת המתמודדים (והבובה) שיתחרו על הזכות לקבל בוז מאירופה: יובל ודניאל בזכות הטרגדיה האישית, מורן בזכות הקול העצום והגימיק הסגלגל, ואלרי בזכות העובדה שהיא הכי מתאימה, ואולי יש כמה אנשים בבית שירצו להציג לאירופה תדמית פייסנית יותר ולוחמנית פחות.
בעצם, במשך העונה שמענו מכולם, החל מאסי ורותם, דרך פאנל השופטים ועד המתמודדים כמובן, את הרצון העז להראות לאירופה "מה זה". אבל בואו: גאווה לאומית זה חשוב לכל נציג, אבל במת האירוויזיון, עם כל הכבוד, היא לא באמת זירת מלחמה. הנה עוד חמש מחשבות על גמר "הכוכב הבא" ועל העונה כולה:
1. השופטים: כשהפוליטיקאים שלנו עובדים כל כך קשה כדי להילחם בשופטי בית המשפט העליון, אולי שווה שמישהו יפנה קצת זמן כדי לרענן את פאנל השופטים של "הכוכב הבא" ואפילו לא צריך לעבור בוועדות בכנסת. אולי אפשר לעשות פשוט חילופים - אסף אמדורסקי, קרן פלס, רן דנקר, שירי מימון, עדן חסון ואיתי לוי יהפכו לשופטי עליון (יש אפילו שוויון בין אשכנזים ומזרחים) ויצחק עמית, נעם סולברג, דפנה ברק-ארז, יעל וילנר ויוסף אלרון יתפסו את מקומם (אני כבר יכול לשמוע את עמית מכריז "וולקאם"). עם כל הזהירות הנדרשת, לא כל כך ברור על מה השמות הבולטים של הפופ הישראלי על גווניו מקבלים שכר עתק, וערב הגמר הוכיח את זה מצוין. מתוך עשר דקות מצטברות של ביקורת אפשר היה לסכם את כל מה שנאמר ב"וואו, וואו, וואו" ו"איזה מרגש/ת את/ה".
איתי לוי הוא כמובן נער הפוסטר של הפופוליזם הזה, וניתן ממש לראות אותו מחכה לתשואות הקהל בזמן שהוא אומר בדיוק אבל בדיוק את מה שהם רוצים לשמוע. אתמול זה בלט במיוחד כשהיה כבר ברור שאיש מהשופטים לא רוצה להתחרות בפייבוריטית של הקהל, וכמעט כולם בחרו לתת את הדוז פואה שלהם ליובל. שופטי עבר בתוכנית כמו ריקי גל (שאת "היי שקטה" הנהדר שלה ביצעו אתמול מורן ורד) ומרגלית צנעני כבר הראו שאפשר להגיד דברים עם משמעות וביקורת בונה גם מבלי להיות מרושעים.
2. הביצועים: זאת הייתה עונה טובה של "הכוכב הבא" כי הגיעו אליה הרבה כישרונות גדולים, וקיבלנו תמהיל מעניין בין שמות מוכרים ומנוסים (מורן אהרוני וואלרי חמאתי) לבין פרצופים חדשים ורעננים (דולב מנדלבאום, דניאל וייס ויובל רפאל). אבל האמת היא שמשהו בהפקה המוזיקלית של התוכנית לא עבד השנה. אחרי הרבה שנים שבהן הגרסאות שהושמעו בתוכנית השתלטו על מצעדי ההשמעות בסטרימינג כי הן היו כל כך טובות, דווקא העונה ששברה שיאי רייטינג לא הצליחה להביא ביצועים בלתי נשכחים באמת - כאלה שרק בא לשמוע שוב ושוב בדרך לעבודה (כמובן שהיו כמה חריגים, אבל אני מדבר על העונה בכללותה). מאכזב למדי.
3. אסי ורותם: מצד אחד, קשה לחשוב על צמד שיכול להחליף את שני המנחים. הם עושים אותו כל כך בקלילות, מרחפים להם בין אחורי הקלעים לבין קדמת הבמה בטבעיות ומצליחים לשמור על איזון בין עוקצנות כלפי השופטים והמון רוך כלפי המתמודדים; מצד שני, עייפנו. השטיקים והגימיקים, הבדיחות האישיות על הבעל שלו והבעל שלה, השיחות מקרובי המשפחה, הקליפים המטופשים - גם לכל דבר טוב יש סוף. אולי כדאי שמישהו יעשה שינוי בהרכב עכשיו, כשזה עוד רק מעט קרינג' ולא בעוד שלוש עונות, כשכולנו כבר נעביר את הטלוויזיה למיוט.
4. המפסידים: בגמר שבו שום ביצוע לא התעלה לרמת "שדות של אירוסים", "ים של דמעות" או "נר על החלון", דווקא דניאל ווייס, שהגיע למקום הרביעי, ומורן אהרוני ורד, שסיימו במקום השלישי, נתנו את הביצועים היותר חזקים. וייס, עם הקול שחודר מתחת לעור, הרגליים היחפות והשיער הפרוע, דייק כהרגלו בביצוע ל-"Let It Be" של הביטלס, אבל הבחירה בו כנציג לאירוויזיון מרגישה מנותקת מדי מהפורמט. מורן ורד, שהפליאו פעמיים גם עם "היי שקטה" וגם ב-"Purple Rain", היו יכולים לקחת את זה בקלות אבל בכל עונה אחרת.
כמו רבים וטובים, גם אני הייתי בעד הבחירה בוואלרי חמאתי לאורך מרבית העונה ואני עדיין עומד מאחורי הבחירה שלי. אתמול היה הערב הכי חלש שלה העונה ושני הביצועים שלה ("Imagine" ו"כשאת עצובה") לא התרוממו לפסגות אליהן היא מסוגלת, ובכל זאת היא הייתה בקלות המתמודדת הכי טובה בגמר. לצד כל זה, הניסיון שלה להדגיש שוב ושוב את הנאמנות שלה למדינת ישראל היה לא פשוט לצפייה. אולי צריך להזכיר שוב שהיותה ערבייה ישראלית היא לא משהו שהיא אמורה להתנצל עליו. בסופו של דבר בבחירה בין להציג לאירופה פנים אחרות של ישראל, לבין להוציא אצבע משולשת, להתעטף בדגל ולהגיד: ניסיתם לגמור אותנו אבל אנחנו עדיין כאן - הקהל בחר בהמוניו באופציה השנייה.
5. המנצחת: הצלחתה של יובל רפאל באירוויזיון היא הצלחתנו. אין בכלל מקום לוויכוח. למעשה, הסיפור שלה, על מי שרק הטבח הנורא ביותר שקרה כאן גרם לה להבין שהחיים קצרים מכדי לוותר על החלום הכי גדול שלה, היה כנראה זוכה בכל ריאליטי שירה בעולם. אתמול היא נתנה שני ביצועים שהיו לא פחות טובים מאלה של ואלרי (במיוחד "Dancing Queen"), אבל גם הוכיחו את הבוסריות המובנית שלה.
יותר מזה, בניגוד לוואלרי שמסוגלת לקחת כמעט כל שיר ולהפוך אותו לשלה, רפאל מרגישה בנוח רק בסוג מאוד מסוים של בלדות גדולות מהחיים, שמדגישות את הקול החזק והעמוק שלה. קשה להתעלם מהאירוניה בכך שדווקא רפאל, שהשירה שלה דומה הרבה יותר לזאת האמריקנית ונשענת על ז'אנרים כמו פופ, סול ו-R&B, נתפסת אצל הקהל בבית כבחירה הציונית יותר, בעוד ואלרי ששרה ומדברת כמו שרוב האנשים כאן מדברים והייתה יכול להביא קול מזרח תיכוני אותנטי שיבלוט מול הלבנבנות האירופאית, נפסלה על ידי הקהל כי היא לא מספיק "משלנו". בכל מקרה, תני בראש יובל - כולנו מאחוריך.
בקטנה:
הביצוע המשותף של פאנל השופטים ל"ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון לצלילי נגינת הכינור של התצפיתנית החטופה, אגם ברגר, היה מצמרר ומרגש. על אף כל הביקורת על הפקת התוכנית העונה, העמידה הבלתי מסויגת מאחורי מאבק משפחות החטופים ראויה לכל שבח. תחזירו את כולם הביתה, עכשיו.