לפני קצת יותר משנה, בנובמבר 2023, בעיצומו של ההלם הציבורי, "ארץ נהדרת" חיפשה את הדרך שלה להאיר את המציאות השחורה. היא העלתה אז מערכון חכם בשם "אימהות ברזל". שתי אימהות (ליאת הרלב וגיתית פישר), חברות לגן השעשועים הסמוך, מתחרות זו בזו מי מגוננת על הילדים שלה יותר מהחדשות. "אל תגידי אזעקה, זה מטרגר. אני אומרת להם שזה אוטו גלידה", אומרת אחת מהן. "ברור", משיבה השנייה, "אני אומרת שזה הקומקום של אלוהים שורק".
בעוד שתי האימהות יוצאות מגדרן במערכון להמציא מציאות אלטרנטיבית כדי לא לערער את הבועה של ילדיהן - וגם להתנשא אחת על השנייה - דווקא הילדים המפוכחים מבינים מצוין מה מתרחש: אלה המבוגרים שתחושת הביטחון שלהם קרסה עד כדי טנטרום. החיבור בין שתי הקומיקאיות מבריקות, טקסט שהולך ומסלים וקליעה בול לחוסר האונים וטירוף הדעת של מדינה שלמה, לכד היטב במערכון את המורכבויות של הרגע.
מאז עלה המערכון הזה בעוד וריאציה אחת לפחות, ואמש, במהדורה אופטימית יחסית של "ארץ נהדרת" לרגל השלב הראשון של עסקת החטופים, הוא עלה בשלישית. שוב פישר והרלב עם הילדים, הפעם מול רגע נדיר של הקלה: שחרור ארבע התצפיתניות אחרי כמעט 500 יום בשבי. ושוב: השתיים מנסות להבין איך לתווך את המציאות לילדות שממילא משחקות בטלפון, ובעצם בעיקר לעצמן.
הפעם, שתי האימהות לא מתחרות מי אדוקה יותר, אלא מציגות שתי גישות שונות. אחת (פישר), משחררת. היא רוצה לצפות ולהתרגש מסופו של הסיוט, ולשקם את האמונות שהתנפצו. השנייה (הרלב), ממשיכה להסתיר מהילדים. בפועל: שתיהן ממשיכות להציג מציאות אלטרנטיבית, לשכנע את עצמן שיש היגיון בשיגעון, שלא הכול מופרך בסיטואציה - אבל המשפטים שיוצאים להן מהפה מתחברים ויוצרים כאוס משולב: "החטופות - שלא נחטפו משום מקום - חזרו מהמקום הנורא - והבסדר גמור הזה - עומדות כמו גיבורות - שלא עברו כלום - זה אומר שהמלחמה - שלא הייתה - נגמרה".
זה נגמר בעצב. "למה את בוכה אמא", שואלת אחת הילדות. "אני בוכה מאושר", זו משיבה, "כי יש לנו מדינה שדואגת לאזרחים שלה". הילדות מזהות מיד את השקר, ושוב מוכיחות שהן רואות את המציאות הרבה יותר ישר מההורים: "אחרי שהפקירה אותם שם, שנה וחצי בעזה".
בפאנץ' הקטן הזה, במערכון הלכאורה קטן הזה, מסתתרת סאטירה יותר נוקבת מאשר ברוב המערכונים של התכנית. הקריסה של הקרקע מתחת לרגליים, אז והיום, מחקה כל אתוס של שפיות ונורמליות. שתי האימהות נכשלות מפני שאין שום דרך להסביר באופן הגיוני למה חטופים נמצאים כמעט 500 יום בשבי, למה הן הגיעו לשם ולמה הן חזרו רק עכשיו. שום היגיון לא מסביר את ההפקרה ולא מבטיח שמשהו יהיה אחר בעולם שאילו הן מגדלות את הזאטוטים שלהם, והילדים מבינים את זה בקלות. ולא רק שהם מבינים את הבלוף, הם חושפים בפני האימהות שההסתרה לא עבדה באמת אף פעם. אנחנו יודעים מצוין שזה לא הקומקום של אלוהים שורק. זה שבאמת משתינים עלינו מהמקפצה.
בקטנה
כאמור, המערכון המבריק הזה היה רגע חד במיוחד במהדורה קלילה יחסית של ארץ נהדרת. אמנם עם הרבה פוליטיקאים, אבל גם באווירה קצת פחות מתוחה. בשבועות כל כך מתוחים ומרגשים, ניכר הרצון לצרוב פחות - לצד שאיפה לתאר צד מטורף אחר של הדברים.
בין החזרה החגיגית של אסי כהן כסוכן מוסד בעל אלף זהויות ליונית ודבורי שיוצאים מגדרם, בלטה הופעת אורח של יובל רפאל, נציגתנו האמיתית לאירוויזיון, שעשתה מחרוזת להיטים מהשנה והחצי האחרונה, מ"לצאת מדיכאון" ועד "גחלת נעורים". מאחוריה "יונית" ו"דבורי" השתוללו בריקודים, ומפה לשם עלה רגש שלא עולה לעתים קרובות ב"ארץ נהדרת" אבל מייצג היטב את השבוע: תחושת הקלה.