"אלמוני מוחלט" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

סוף סוף, כמה שבועות אחרי שזכה להצלחה קופתית מרשימה באמריקה ולשלל מועמדויות לאוסקר - "אלמוני מוחלט" עולה אצלנו לאקרנים. הגעתו למסכים גם מסמנת רגע מרגש: עכשיו, כל סרטי האוסקר הגדולים של השנה זמינים אצלנו על המסך הגדול או הקטן, חוץ מ"הברוטליסט" ו"אני עדיין כאן" שיעלו בעוד שבועיים, ו"Sing Sing" ו"ניקל בויז" שכבר לא יזכו להפצה קולנועית ויסתפקו בסטרימינג. על כל השאר סימנו וי - "אנורה", "אמיליה פרז", "יופי מסוכן", "חולית 2", "עם הזרם", "מרשעת", "המתמחה", "כאב אמיתי" ו"עד שייצא עשן לבן" (ראו בהמשך).

"אלמוני מוחלט" מועמד לאוסקר בלא פחות משמונה קטגוריות: הסרט הטוב ביותר, הבימוי (ג'יימס מנגולד), שחקן ושחקנית המשנה (אד נורטון ומוניקה ברברו), הסאונד ועיצוב התלבושות, התסריט המעובד והשחקן הראשי - טימותי שאלאמה, אלא מי, שמגלם כאן את בוב דילן.

להגדיר את "אלמוני מוחלט" כ"סרט על בוב דילן" תהיה טעות. נכון יותר לומר שזו פיסת חיים, או למעשה פיסת היסטוריה, המתארת פרק זמן מסוים - התקופה שבה דילן הפך מאלמוני מוחלט לדמות שעושים עליה אינסוף סרטים.

מוטיב חוזר בסרט הוא סצינות בהן דילן מתוודע לאנשים בפעם הראשונה והם אליו, במפגשים שמן הסתם מפשטים ומעוותים את השתלשלות העניינים כפי שהיו באמת. פיט סיגר שומע את דילן בפעם הראשונה ונדהם; דילן שומע את ג'ואן באאז בפעם הראשונה ונדהם; ג'ואן באזז שומעת את דילן בפעם הראשונה ונדהמת - ואיך אפשר שלא?

כמו במבחן בתחילתו של "בלייד ראנר", גם בסרט הזה אפשר להשתמש כדי להכריע מי אנושי ומי לא. איך בן אנוש יכול לצפות בסצינה המשחזרת את הביצועים הראשונים בהיסטוריה של "בלואין אין דה ווינד" ו"לייק א רולינג סטון" - ולא להתרגש? זה סרט מרגש עד מאוד ואני מקווה לצפות בו שוב בהקדם.

זו לא ביוגרפיה שגרתית גם בשלושה מובנים נוספים. היא לא מנסה "להבין" את בוב דילן. למשנתה, אין מה להבין, או שאי אפשר להבין. בניגוד לנהוג בז'אנר הביוגרפיה המוזיקלית, אין פלאשבקים לילדותו של האליל, אין אזכורים למר וגברת צימרמן ובטח שאין פסיכולוגיה בגרוש.

הסרט מציג את דילן כאחד הווינרים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה, שעיצב מחדש את פניה ועשה זאת בדרכו שלו - כאדם היחיד שמסוגל לנצח בראש מורם גם כשראשו רכון. עם זאת, אין מדובר בפולחן אישיות. חלק מהזמן אנחנו נצמדים לנקודת המבט של הנשים בחייו - ג'ואן באזז וסילבי רוסו (השם הבדיוני שניתן למי שהיתה בת זוגו של דילן בזמנו, סוז רוטולו, כי הוא לא רצה שישתמשו בשמה האמיתי). הן רואות אותו כפי שהוא: גאון לוהט, אבל גם שמוק בלתי נסבל.

כאן טמון ייחוד נוסף של הסרט: לא פחות מאשר על דילן, הוא על באזז, בגילומה של מוניקה ברברו הנהדרת; ועל פיט סיגר, בגילומו של אד נורטון, שמתחיל כדמות אב של המוזיקאי הצעיר - עד שזה מבצע רצח אב רוחני ומוזיקלי, ומתנער ממנו ומכל מה שייצג.

ופה מבחינתי טמונות הבעיות של הסרט. הקונפליקט המרכזי בו, על רקע הפסטיבל המיתולוגי בניופורט, הוא סביב השאלה אם להמשיך לנגן מוזיקת פולק כפי שסיגר רוצה, או לנער אותה לחלוטין כפי שדילן מבקש. כמי שגדל על ברכיו של מעריץ גדול של פיט סיגר וסוגד לו כל חייו, קשה לי מאוד לקבל אותו כארכי-נבל של וגם עם התפיסה של מוזיקת פולק כמעצור הגדול בפני חייו של הגיבור. אלה צרות של עשירים כמובן, ועימות נישתי למדי.

בעיה נוספת היא הדמות של רוסו/רוטולו, בגילומה של אל פאנינג, מעריצה גדולה של דילן גם במציאות, שלא מגיע לה תפקיד כל כך עלוב ומגוחך.

ואיך אפשר לא לדבר על הפיל שבחדר, כלומר - על הטים שבחדר. יש לא מעט קהל שיבוא לסרט בגללו ולא בגלל דילן, אבל יש גם כאלה שיחרימו אותו בגלל הליהוק של שאלאמה. צר לי לנקוט עמדה, אבל שאלאמה פשוט נפלא, נכנס בצורה מושלמת לעורו של הדמות, מפגין כריזמה נדירה וגם מבצע את כל השירים בעצמו ללא רבב. יש סיבה למה ראינו אותו בשנה האחרונה גם כווילי וונקה, גם כפול אטריידיס וגם כדילן - הוא פשוט מן השחקנים הטובים בדורו.

מאחורי המצלמה עמד ג'יימס מנגולד, במאי לא מוערך מספיק שזכה בעבר להצלחה עם ביוגרפיה מוזיקלית אחרת, "הולך בדרכי" על ג'וני קאש. יש גם סיבה למה מפיקים כל כך הרבה ביוגרפיות שכאלה: אלה מסוג הסרטים הנדירים שעדיין מספקים חווית צפייה לשלוש דורות של אותה משפחה, ולא פלא שלמרות כריסמס/חנוכה, האולם בו ראיתי את הסרט היה מלא - ונרגש.

בסך הכל, מנגולד שוב עושה כאן עבודה אינטליגנטית, עם ערכי הפקה גבוהים ותצוגות משחק מעולות, עם כבוד לקהל ועם טוויסט מעניין לחוקי הז'אנר. "אלמוני מוחלט" הוא סרט יפה דווקא בגלל שאינו מתיימר להיות הסרט האולטימטיבי על דילן, אבל הוא גם לא הערת שוליים בחייו. הוא תוספת מוצלחת לקורפוס העצום גם כך של יצירות על אודותיו, והוא מוסיף קצת אור לחגי האורות, גם אם לא יזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, או בפרס נובל לקולנוע. גם ככה, אם היה זוכה, דילן לא היה מגיע לטקס.

דמיינו את המצב הבא: השכן שלכם שואל איזה מן הסרטים הגדולים של עונת האוסקר כדאי לו לראות השנה. הוא חובב קולנוע, אבל יש לו גבולות. על מה תמליצו לו? "אנורה"? סקס, עירום וצעקות זה לא בשבילו. "הברוטליסט"? אין לו כוח לאפוס יומרני של שלוש שעות וחצי. "מרשעת" או "אמיליה פרז"? הוא לא אוהב סרטים מוזיקליים. "אלמוני מוחלט?" הוא לא בקטע של בוב דילן. "יופי מסוכן" מגעיל מדי לטעמו.

הבנתם את הבעייתיות, אבל לכל בעיה יש פתרון. במקרה הזה, הפתרון הוא "עד שייצא עשן לבן" ("Concalve") שעולה בישראל אחרי שכבר הסתובב ברחבי העולם, וצבר הישגים, פרסים ומועמדויות - הוא מועמד לאוסקר בשמונה קטגוריות, כולל הסרט הטוב ביותר. בקצב הזה, שבו כל הפייבוריטים האחרים מסתבכים בסקנדלים למיניהם, הוא עוד עלול לזכות.

מה שבטוח, מבין כל המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, "עד שייצא עשן לבן" הוא היחיד שאפשר להגדיר אותו כקל לעיכול בידי הקהל הרחב. הוא מכבד את האינטליגנציה של הצופה ואין בו טיפה של ילדותיות, אבל הוא גם לא מאתגר במיוחד, ולוקח סיכונים מתונים. זה מסוג הסרטים העכשוויים שבקלות אפשר היה לעשות אותם לפני עשור, תקופה שבה זכייתם באוסקר לא היתה אפשרית, אלא ודאית.

בהתבסס על ספרו של רוברט האריס, "עד שייצא עשן לבן" מציג את הדרמות והתככים מאחורי הקלעים של בחירת אפיפיור חדש. כמה מבקרים מקומיים ציינו שהסרט מצליח לקחת את הסיפור ה"לא מעניין" הזה ולהפוך אותו למעניין - סליחה, למה בעצם זה "לא מעניין"? מה יכול להיות סוחף ומאלף יותר מאשר בחירתו של אחד האנשים החשובים והמשפיעים בעולם?

את התסריט כתב פיטר סטרוהן, מי שכתב בזמנו את העיבוד הבריטי לסרט המוסד הישראלי "החוב", ולדעתי נכון יהיה לומר כך על עבודתו - ב"עד שייצא עשן לבן", הוא לוקח את נקודת המוצא העלילתית הכי מרתקת שיכולה להיות, ויוצר ממנה את המינימום המתבקש: סרט מעניין למדי.

התסריט מציג בפנינו גלריה עשירה של דמויות: המועמדים לכס הקדוש הם קרדינל ליברלי בגילומו של סטנלי טוצ'י, קרדינל מתון בגילומו של ג'ון ליתג'ו וקרדינל פנאטי בגילומו של סרג'יו קסטליטו, שעם דעותיו החשוכות, זיפיו ומבטו מלא השנאה מזכיר לפעמים את איתמר בן גביר. בשלב מסוים מגיח גם מועמד מפתיע, שאת זהותו לא נגלה, וקשה להאמין שתצליחו לנחש מה הסוד שלו. את תהליך הבחירה מנהל מי שהוא למעשה גיבור הסרט - קרדינל בגילומו של ריף פיינס, איש דת אהוד שמבכר לא להתמודד בעצמו. אנחנו נצמדים לנקודת מבטו, והוא משמש לנו מעין מורה דרך בנבכי הוותיקן.

"עד שייצא עשן לבן" הוא גם מן המועמדים הבולטים היחידים השנה הנכשל במבחן בכדל, שכדי לעבור אותו סרט צריך להציג שתי דמויות של נשים שמדברות בהן על משהו שאינו גבר. כאן יש רק דמות דומיננטית אחת של אישה, וגם היא מינורית למדי: מנהלת משק הבית בגילומה של איזבלה רוסליני. עצוב להגיד, אבל חוסר האיזון המגדרי הזה כנראה לא הזיק להצלחה של הסרט בקרב קהלים מסוימים.

סיבה נוספת להצלחה: התסריט מצליח להיות ספציפי ואוניברסלי בו בזמן. מצד אחד, הדיונים סביב בחירת האפיפיור חושפים את הצומת שבו נמצאת הכנסייה הקתולית, ואת הקונפליקטים שיש בה סביב שאלות פרקטיות ותיאולוגיות. מצד אחר, זה סיפור על תככים, בחישות ודילים, שבאותה מידה גם היה יכול להתרחש בקרב יורשים של תאגיד הענק, בפריימריז של מפלגת העבודה או אפילו בוועד הבית.
את כל זה מציג הסרט בצורה רהוטה ומיומנת. תצוגות המשחק מעולות כולן והבימוי מיומן. מאחורי המצלמה עמד אדוארד ברגר, גרמני שעד לפני כמה שנים היה אלמוני למדי והקרדיט הבולט שלו היה בימוי הגרסה האמריקאית ל"כבודו" הישראלי, ואז הדהים את עולם הקולנוע עם "במערב אין כל חדש" שזכה באוסקר לסרט הבינלאומי והפך לשם לוהט. כאן הוא מיטיב לשתף פעולה עם הצלם סטפן פונטיין.

כפי שהבמאי והצלם התכוונו, אם תקפיאו את התמונה תוך כדי הצפייה, הרי שכל אחד מן הפריימים פה אסתטי, יפה ומחושב כמו הקפלה הסיסטינית. אבל קולנוע הוא תמונה נעה, ועם כל הכבוד, "עד שייצא עשן לבן" לא מצליח לצבור תנופה. הוא לא סוחף ולא מתעלה. ניגשתי לצפות בו אחרי שכבר התפרסמו עליו ביקורות מהללות, התפתח סביבו דיבור נלהב והוא סומן כמועמד מוביל לאוסקר, ולא הצלחתי להבין על מה המהומה. הפעם הראשונה היתה ב-VOD. שלושים דקות עברו, חשבתי שמדובר בסרט חביב אבל לא ביצירת המופת שהבטיחו לי, אז הנחתי שהבעיה בריכוז שלי והתחלתי אותה מהתחלה כדי לטעום את המנה מחדש.

למרבה הצער, הרושם לא השתנה עד תום הצפייה. הנחתי שהבעיה במסך הקטן אז אצתי לבית הקולנוע כדי לראות אותו על המסך הגדול - ושוב, הממדים שלו נותרו קטנים למדי. האם הייתי ממליץ עליו לשכן שלי? (אין לי שכן, אל דאגה) בטח! האם מגיע לו פסלון? אולי רק כברירת מחדל. לא פלא כי בצד כל המועמדויות, מקומו של הבמאי אדוארד ברגר נפקד מן המועמדים בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר. נזכיר כי מצעד הבושה של סרטים שזכו באוסקר מבלי מועמדות בקטגוריית הבמאי כולל שמות כמו "הנהג של מיס דייזי". זה בטח לא סימן טוב לגבי איכותו של "עד שייצא עשן לבן", שאם יזכה בפסלון, זה יהיה בעיקר כי הרוויח מן ההפקר.

כל הנ"ל עניין של תחושות ורגשות - מה לעשות, פשוט לא נהניתי במיוחד מהסרט. אך יש גם עניין אחר, עקרוני ומנומק יותר, והוא שמאחורי מסך העשן, "עד שייצא עשן לבן" לא באמת עוקצני וביקורתי כפי שהוא מתיימר להיות.

על פניו, הסרט מציע תפנית עלילתית נועזת למדי - אך מעבר לכך שהטוויסט הזה נדמה מעט מאולץ ומודבק, הוא נותר ברמת הדיאלוגים בלבד, מה שלא באמת מערער את הצופה או מאתגר אף אחד. זה פתרון נוח ובורגני מאוד. נוסף לכך, "עד שייצא עשן לבן" מתיימר לכאורה לחשוף את הניוון והשחיתות של הכנסייה הקתולית, מוסד שגרם עוולות מזוויעות, גם ובעיקר לעם היהודי. אך בסופו של דבר, הסרט די מלטף את הממסד הקתולי, ומציג אותו בצורה שתהיה נוחה לכולם.

"עד שייצא עשן לבן" הוא כמו טיול מאורגן לוותיקן, באוטובוס ממוזג, שבסופו מקנחים בארוחה במלכודת תיירים, ונשארים עם כמה תמונות יפות למזכרת. אם יש כרגע בעולם הקולנוע מיינסטרים, הסרט הזה נמצא במרכזו - לטוב ולרע, תחליטו לבד. כיוון שהוא עוסק במערכת בחירות, קשה שלא לחשוב - אם הסרט הזה היה מפלגה, איזו מפלגה הוא היה? התשובה כמובן היא יש עתיד.

אומרים שאם שני הצדדים נגדך כנראה שאתה עושה משהו הגון. אם זה נכון, הרי שמגיעות ל"5 בספטמבר" מחמאות.

הסרט המדובר עוסק ברצח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972. בניגוד לסרטים הקודמים בנושא, הוא עושה זאת מנקודת המבט של העיתונאים האמריקאים שסיקרו את הזוועה. המעניין הוא שכולם היו עיתונאי ספורט, שהגיעו לגרמניה כדי לסקר את האולימפיאדה, אבל במקום לדווח על קפיצות לגובה וקרבות סיף מצאו עצמם משדרים טבח של אחד עשר אתלטים, משהו כמובן שלא היו מוכנים לקראתו.

מצד אחד, יש המכנים את הסרט "פרופוגנדה ציונית" וטוענים שהוא יוצא לאקרנים דווקא עכשיו כדי להצדיק את מעשיה של ישראל. הם זועמים על כך שהוא מכנה "טרוריסטים" את חברי ספטמבר השחור שרצחו את האתלטים וכועסים על כך שלא משמיעים את קולם בסרט ולא מתייחסים להקשר שבו פעלו. הטענות הללו לא נפלו על אוזניים ערלות. בצעד חסר תקדים, עובדים של בית קולנוע מרכזי בניו יורק חתמו על עצומה שקראה להפסיק את הקרנותיו במקום - וכך אכן קרה. באופן כללי, "5 בספטמבר" בקושי מוקרן בארצות הברית. בלטרבוקס, הפלטפורמה הקולנועית החביבה על צעירים בימינו, הביקורות הפופולריות ביותר מצטרפות גם כן לגינויים שלו מסיבות פוליטיות, ואף שהיה מועמד לפרס גילדת המפיקים היוקרתי, הוא לא מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר והסתפק במועמדות אחת בקטגוריית התסריט. ובמילים אחרות: המחנה הפרוגרסיבי, שבמהותו הוא גם אנטי-ישראלי, הוציא חוזה על דרמת המתח הזו והצליח בקלילות למחוק אותה מן המפה.

בסוף השבוע, אחרי הקרנות בכורה בפסטיבל חיפה ובפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, "5 בספטמבר" עולה גם אצלנו, וגם פה כועסים עליו. זאת, מכיוון שהוא ממרכז את החוויות של העיתונאים האמריקאים, כאילו הם מרכז הסיפור של הטבח, ומתעלם לחלוטין מן הקורבנות, אותם בקושי רואים פה. דומה הדבר, אומרים המקטגרים, לסרט על השבעה באוקטובר שיתרחש אך ורק באולפן הממוזג של חדשות 12.

הרשו לי לנסות להתמודד עם הטענות משני הצדדים. נתחיל עם הקובלנות של מי שרוצחים וגם יורשים. לא מספיק להם ש-11 יהודים נטבחו בגלל שילוב בין הטרור הפלסטיני ואוזלת היד של הגרמנים, עכשיו הם גם חייבים לרקוד על הדם.

לטעון שהסרט הוא "תעמולה שנוצרה כדי להצדיק את רצח העם בעזה?" הרי אתם יודעים שעבודה על סרטים מתחילה שנים לפני הגעתם לאקרנים, וגם פה הצילומים הסתיימו הרבה לפני תחילת המלחמה הנוכחית. לזעום שלא מציגים כאן את המחבלים ובכך משאירים אותם כמפלצות חסרות פנים ועושים להם דה-הומניזיציה? הרי גם את הקורבנות שלהם לא מציגים! לקרוא לגנוז את הסרט כי הוא לא מספק "הקשר" לפיגוע? נראה אתכם מעיזים להגיד את זה על סרט שיעסוק בפיגועי ה-9/11. כולם תמיד חכמים כשמדובר בדם יהודי. נוסף לכל זה, הסרט דווקא כולל דיאלוג שבו מתווכחים האם יש להגדיר את "ספטמבר השחור" כארגון טרור, ודיאלוג נוסף בו מבהירים את המובן מאליו - שרוב מוחלט של הערבים והמוסלמים לא טרוריסטים ולא תומכים בטרור. גם זה כמובן לא מספק את הצדקנים והטהרנים, כי שום דבר לא יספק אותם. הם פה בשביל להתלונן. הם במסע צלב נגד "הנרטיב הישראלי" והם לא רואים בעיניים.

ולגבי הטענות מן הצד הישראלי: אפשר להבין אותן, אבל באקלים הנוכחי, אפשר גם להוקיר תודה על כך שמישהו לפחות מכיר בטרגדיה המתמשכת שלנו, גם אם הוא מציג אותה מזווית כזו. בכל מקרה, הטבח במינכן גם היה פיגוע הטרור הראשון אותו העבירו בשידור טלוויזיוני חי, ולכן לגיטימי בעיני להציג אותו מנקודת המבט של התקשורת. נכון, הרצח של הספורטאים הישראלים הוא רק הרקע - באותה מידה, אם הפיגוע הטלוויזיוני הראשון היה של נערים נורבגים, גם הם היו ברקע. זה לא אישי.

נוסף לכך, "5 בספטמבר" לא מציג את העיתונאים כקדושים. הוא מתאר כיצד הם נעים על הקו שבין לסקר אירוע ולהיות חלק ממנו, ולא פעם חוצים את הגבולות, כפי שאנשי תקשורת עושים עד ימינו. הסרט לא מסתיר את העובדה שרוב הזמן, גיבוריו קיבלו את הבחירות הלא נכונות, ומבצע השידורים שלהם הסתכם בפאשלה גדולה. זה לא יהיה ספוילר להגיד כי בשלב מסוים הם פרצו עם הידיעה שכל בני הערובה הישראלים הצליחו להימלט. יש להניח שאת הדרמה הזו ילמדו בבתי ספר לתקשורת בשיעורים על הסכנה שבלהיטות לפרסם ראשונים ועל חשיבות הצלבת המקורות.

מעבר לכל הוויכוחים הפוליטיים סביב "5 בספטמבר" ברשתות, בכל זאת מדובר בקולנוע, ועולה השאלה - איך הסרט? ובכן, הוא נמשך "רק" שעה וחצי, אורך קצרצר בסטנדרטים של ימינו, ומרתק מן השנייה הראשונה ועד האחרונה. למרות שידעתי מן הסתם מה הולך לקרות, ישבתי על קצה הכיסא, והלב שלי נקרע בסופו.

מאחורי המצלמה עמד טים פלבאום, במאי שוויצרי אלמוני למדי שמיטיב לתקתק את הדרמה ולנווט ביד בטוחה צוות מצוין של שחקנים: כולם שחקני אופי מיומנים, אבל אף אחד מהם לא כוכב נוצץ. מדובר בפיטר סרסגרד, בן צ'פלין, לאוני בנש הגרמנייה הזכורה מ"חדר המורים" וג'ון מגארו שכמו ב"חיים שלמים" בשנה שעברה, שוב מגלם את דמות הנעבעך היהודי. בניגוד ל"מינכן" של סטיבן ספילברג, פה אין שחקנים ישראלים. הכי קרוב לזה הם קטעי ארכיון קצרים בהם צצים דן שילון ונסים קיוויתי.

"5 בספטמבר" הוא סרט עשוי לעילא, סוחף ומעורר מחשבה, שעומד ביומרות הצנועות שלו. נכון, אין בו שואו גדול מהחיים. הוא לא ממציא את הקולנוע מחדש, ואם מישהו היה נתקל בו במקרה בזפזופ בטלוויזיה, הוא היה יכול לחשוב שמדובר בדרמה של HBO מאמצע שנות האלפיים. זה אומר שאפשר לחכות לראות אותו בבית? הדיונים האלה מעייפים אותי. מדי שנה יש אולי שני סרטים ש*חייבים* לראות על המסך הגדול, וגם זה לא בטוח. רוצים לראות בבית - תראו בבית. אני הלכתי לקולנוע (ובשביל הרקורד, שילמתי מחיר מלא על הכרטיס). לאור טבעו של הסרט, לא אגיד שנהניתי ממנו חלילה, אבל בהחלט הרגשתי שאני עובר חוויה, והיא נשארה איתי אחרי הרבה הצפייה.

ואם צריך עוד סיבה לרכוש לו כרטיס, זה גם עניין ערכי: אם באמריקה הורידו אותו מן המסכים רק כי העז להודות שטרוריסטים רצחו ישראלים, אז שלפחות פה נסביר לו פנים. נכון, אנחנו שוק קטן, כך שאם הוא ימכור פה חמשת אלפים כרטיסים במקום חמש מאות זה לא יזיז לאף אחד, אבל גם מחווה סמלית היא משהו, ולא תהיה עוד הזדמנות כזו. דבר אחד למדנו מהסיפור העצוב של "5 בספטמבר": גם עוד חמישים שנה, אסור יהיה בהוליווד להציג סרטים על הקורבנות הישראלים של השבעה באוקטובר, ואסור יהיה לקרוא לחמאסניקים טרוריסטים.

והנה סרט שלא יזכה באוסקר, אבל יכניס יותר כסף מכל הסרטים הנ"ל. בלעז קוראים לו "Companion" ואצלנו, כי אין בהכרח תרגום ישיר למושג הזה באנגלית, הדביקו לו את השם "חברה מושלמת".

במה מדובר? שאלה טובה. לקטלג אותו כסרט אימה יהיה מטעה - הוא לא מפחיד. מנגד, הוא אולי מופרע ואלים מכדי להיות קומדיה רומנטית. אפשר להגדיר אותו כמדע בדיוני, אבל זו אולי תהיה ההגדרה המטעה מכולם. מבחינתי, האבחנה הכי קולעת היא שהוא כמו פרך ארוך של "אזור הדמדומים". זה נאמר כמחמאה, כי מדובר באחד הסדרות המבריקות בכל הזמנים, וכעלבון - כי הוא היה עובד טוב יותר כפרק של 25 דקות. בתור של סרט כשעה וחצי, הוא מעט נמרח.

הטיזר הראשון של הסרט נמשך דקה ורבע, וצריך ללמד אותו בקורסים לשיווק. הוא הצליח לעורר סקרנות עצומה בלי לגלות שום דבר על העלילה. מאז, הפרטים כבר התבררו, כולל בטריילר הארוך יותר, ואם תעשו חיפוש קצר ברשת תגלו בדיוק מה הטוויסט הגדול של התסריט ומה הסוד של אותה "חברה מושלמת", אבל אנחנו נהיה נאיבים ולא נגלה לכם במה דברים אמורים.

נאמר רק כך: בתפקיד הראשי מככב ג'ק קוויד, אותו רואים בכל מקום לאחרונה - הוא פרץ בסדרה "The Boys" ובקרוב נפגוש אותו גם בקומדיית גיבורי העל "חסין כאב". כאן, הוא מגלם צעיר המתהדר בכך שיש לו חברה מושלמת - כלומר, מושלמת לפי הסטנדרטים המעוותים שהוא עצמו קבע, ובשלב מוקדם נגלה כי כל קשר בינו למציאות מקרי בכלל. את החברה מגלמת סופי תאצ'ר, גם היא כוכבת עולה, שכיכבה לאחרונה ב"פחד אלוהים". השניים יוצאים לחופשה עם כמה חברים מפוקפקים, במהלכה יתגלה שטבען של כל אחת מן הדמויות אחר ממה שחשבנו.

על פניו, הסרט עוסק בסוגיות המדעיות הבוערות ביותר של ימינו - הטכנולוגיה שמתקמדת בצעדים ענקיים שמוחקים את גבולות האנושיות והאתיקה, והחשש שהגולם יקום על יוצרו. אך כיוון ש"חברה מושלמת" נע בעצמו על הגבול שבין אימה-מד"ב-מתח לדרמה הרומנטית, ואף מתכתב עם סרטים כמו "איתנו זה נגמר", הוא עוסק גם בשאלות אחרות. דרך העלילה הבדיונית, התסריט נוגע בחוויות שלמרבה הצער נשים רבות חוו ועדיין חוות במציאות - מערכות יחסים מתעללות עם גברים רעילים. ספוילר אחד נרשה לעצמנו לעשות: מתברר שלגברבר כאן יש אבר מין קטן מן הממוצע, והוא מנסה לחפות על כך בדרכים נלוזות במיוחד.

לא פלא ש"חברה מושלמת" זכה לציון מושלם מן התקשורת בארצות הברית. הוא מדבר בשפה שלה ומעביר מסרים שהם כבר מובנים מאליהם בקולנוע של היום, בלי להעמיק או לאתגר יותר מדי: גברים הם גרועים, נשים הן חזקות, וצריך לדעת איך להשתמש בטכנולוגיה. דמויות המשנה בלתי נסבלות ונראה שכתבו וליהקו אותן רק כדי למלא משבצות של "גיוון", והתסריט מותח את המסטיק יותר מדי. השתלשלות העניינים מספיק פרועה כדי להקפיץ חלק מהקהל מן הכיסא, אבל לא באמת מאיימת או טורדת מנוחה. ראיתם את "מייגן"? אז אתם יודעים למה לצפות - אימה לדור הטיק-טוק.

ועם זאת, הסרט בהחלט מהנה - ובאופן יחסי, גם מקורי. התסריטאי-במאי הטירון דרו הנקוק יודע את העבודה, סופי תאצ'ר מסחררת כתמיד, וגם המסר חיוני והכרחי. "איתנו זה נגמר" כבר לא שמיש בגלל הסקנדלים סביבו, אז הנה להיט אחר שיעזור לנו להבין את הסכנה במערכות יחסים רעילות ואיך אפשר להשתחרר מהן.

קצת פחות משנה אחרי שעלה לאקרנים ולא הותיר חותם מיוחד, "מכסחי השדים: אימפריה קפואה" הצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס.

הסרט מנסה לסחוט את טיפות המיץ האחרונות מסדרת הסרטים שהתחילה בשנות השמונים ואז התחילה מחדש לפני שלוש שנים עם "מכסחי השדים: החיים שאחרי". בדומה לסרטים רבים בעת האחרונה, גם הוא מנסה יותר מדי - גם להחזיר אל המסך את הכוכבים של הלהיט המקורי, בראשם ביל מוריי ודן אקרויד; גם לפתח את הדמויות וקווי העלילה של הסרט הקודם, שהציג לנו דמויות של מכסחי שדים חדשים; וגם להוסיף לקלחת עוד שלל דמויות, והכל על רקע סיפור מסגרת מסורבל להחריד, שמתאר כיצד כוח קדום מתעורר לחיים ומאיים על שלוותה של ניו יורק. הכל קורס בשלב מוקדם ובצורה קשה לצפייה, כי ההמשכון הזה כולל גם רצף בלתי פוסק של בדיחות קרש, דמויות משנה איומות ותצוגות משחק מחרידות. זה לא מונע מן הסרט לככב בטבלת הסרטים הכי נצפים של נטפליקס - אבל כידוע, בימינו זו לא תעודת כבוד גדולה. לא כיף לראות אימפריות נופלות, ובטח שלא כיף לראות אימפריות קפואות.