לקח לי זמן להחליט שאני אוהב את "חליסה". נהניתי ממנו מהרגע הראשון כי נועה קולר מופיעה בו כמעט בכל סצנה, ויש אנשים (חלקם מבקרי קולנוע) שזה מספיק טוב בשבילם. אבל רוב הזמן, זה סרט שהוא חלק מז'אנר של סרטים שאני לא באמת מעוניין בהם: "פיסת חיים", כמה ימים או שבועות בחייהם של אנשים אמיתיים כמוני-כמוך שמתנהלים בעולם, לרוב בלי המון כסף ובחלק ניכר מהמקרים, גם בלי המון דרמה. מתישהו כנראה יבוא הקונפליקט, אבל אם זה מה שאתה מחפש כדאי שתיאזר בסבלנות.
העניין הוא שיש ל"חליסה" מזל: הוא בחר להתמקד באישה שדווקא מאוד מעניין איך נראית פיסה מחייה. זהו סיפורה של שרה, אחות שרוצה להיות אמא. אישה שעוסקת באחת העבודות הכי חשובות בעולם: היא אחות ראשית בטיפת חלב בשכונת חליסה שבחיפה. מדי יום היא מטפלת בתינוקות, מה שאומר שהיא גם מתבקשת, בדרך זו או אחרת, לטפל באמהות שלהם. לפעמים היא נדרשת לבחירות בלתי אפשריות, לפעמים משקיעה המון משאבים רגשיים בלי איזשהו תגמול. והיא בהכרח מתבקשת כל יום לשהות במחיצת תינוקות כשהיא, גרושה מגבר מעפן, לא מצליחה להביא ילדים לעולם. והיא מאוד רוצה להביא ילדים לעולם.
הבעיה העיקרית עם "חליסה" היא העובדה שהוא יודע מה הוא רוצה להיות. הבמאית סופי ארטוס ביימה סרט על אישה בלי תואר ובלי הדר, וגם היא, כך נדמה, התעקשה להימנע מכל שמץ של התייפייפות. הצופה לא בא לקבל מופע, הוא כאן על תקן זבוב על הקיר. זו בחירה מודעת, והיא לא בהכרח נעימה לעין, לפעמים היא נותנת רושם של רישול, אבל הטבעיות הזאת מביאה איתה כמה רגעים שלא בהכרח היינו מקבלים בסרט מלוטש יותר. יהיו אלו כמה מילים ששרה מחליפה עם השתקפותה במראה, יהיה זה פלירטוט עם השיפוצניק שלה או משחק עם תינוקת ומוצץ - "חליסה" מגיע לרמות אינטימיות ואהבת אדם שלא רואים במספיק סרטים, ויכול להיות שאפשר לקבל אותם רק בפיסות חיים על אחיות בסניף חיפאי של טיפת חלב.
אבל כל זה לא היה עובד בלי השחקנית הנכונה. בסרט כמו "חליסה", הגיבורה צריכה להיות שחקנית אופי שיכולה לעבור כמי שבאותה המידה עומדת מאחורי בתור לסופר. מצד שני, היא גם צריכה לגרום לנו להתאהב בה כמו שרק כוכבת יכולה. ולמרבה המזל, את שרה אחותנו מגלמת נועה קולר, אחת השחקניות הכי טובות במדינה, שכבר קרוב לעשור נותנת פעם אחר פעם את התפקידים הכי טובים על המסך, וגם הספיקה להפוך עם השנים לסלבית אהובה. קולר מצליחה להבהיר לנו כל מה שעובר לה בראש לפעמים רק בהינד עפעף, ומגלמת דמות שמבצעת בשלב מסוים את הבחירות המטופשות ביותר שאפשר לבצע, ובכל זאת אנחנו בקהל רק נרצה לתת לה חיבוק.
"חליסה" לא משתמש ברוב הכלים בארגז שלו, וזה באותה המידה חבל. כאמור, המינימליזם בקולנוע של ארטוס אמנם מביא כמה רגעים מרשימים של כנות (ומסייע לחלץ תצוגת משחק מצוינת גם מהתינוקת איתה שרה מבלה את רוב המערכה האחרונה של הסרט), אבל אין מה לעשות: אני מעדיף את הקולנוע שלי גדול מהחיים. שרה אמנם נטועה בתוך העולם האמיתי, אבל האם זה אומר שהסרט שלה צריך להתנזר מכל שמץ של גלאם? חליסה היא אמנם שכונה חיפאית לא פשוטה ולא מפוארת, אבל היא ממוקמת בתוך אחת הערים הכי יפות בישראל - למה שהסרט ייראה כמו כתבה באולפן שישי כשהוא יכול להרשות לעצמו גם קצת קסם?
זה לא מה שמונע מ"חליסה" להיות סרט טוב. אי אפשר להזמין דרמה ריאליסטית ולהתאכזב שלא קיבלת מחזמר. זה הז'אנר וזו דרכו, גם אם זה אומר ש"חליסה" נגמר למעשה בלי סגירה אמיתית של סיפור המעשה, כאילו מישהו סיפר לך עכשיו סיפור במשך שעה וחצי ונעצר באמצע המשפט. ובכל זאת, זו הייתה שעה וחצי במחיצתה של אחת השחקניות הכי טובות בישראל, בסרט שהוא אולי דל מבחינה קולנועית אבל עשיר באנושיות. ובימים כאלה, אם עלינו להגריל פיסת חיים, עדיף שזו תהיה פיסת חיים של אישה שרק רוצה לעשות טוב, גם כשזה בלתי אפשרי. אין לנו מספיק כאלה - על המסך הגדול, ומחוצה לו.