ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
1. "אנורה": הכוכב הגדול של טקס האוסקר
אחרי שכבר זכה בכל פרס אפשרי בעונת הפרסים, כולל דקל הזהב בפסטיבל קאן, "אנורה" של שון בייקר התגלה כזוכה הגדול של טקס האוסקר ביום ראשון האחרון. הוא קטף חמישה פסלונים, וכולם בקטגוריות המרכזיות ביותר - הסרט הטוב ביותר כמובן, הבימוי, התסריט, העריכה וגם השחקנית הטובה ביותר (מייקי מדיסון).
החגיגות של "אנורה" הסתיימו במהרה, כי מיד התחיל הריטואל הקבוע. בכל פעם שסרט זוכה באוסקר בשנים האחרונות, יש אנשים שטורחים לצפות בו רק כדי לכתוב "אני לא מבין למה הוא זכה. לא מגיע לו. אוברייטד לגמרי", וכל מיני דברי חוכמה שכאלה, שהם תמיד דרך טובה לגרוף לייקים. זה קרה לזוכים הגדולים לפניו בשנים האחרונות, ואם היתה מדיה חברתית בשנות השבעים, זה היה קורה גם ל"הסנדק".
אנחנו, כמובן, לא מסכימים, וסבורים ש"אנורה" הרוויח ביושר כל אחד מן הפסלונים. כאן תוכלו למצוא את הביקורת המלאה עליו. בשעה שבאמריקה הסרט מזמן כבר זמין בסטרימינג, אצלנו הוא עדיין מציג בלעדית באולמות הקולנוע. רשת בתי קולנוע לב, המפיצה שלו, הוסיפה לו שלל הקרנות לנוחות הקהל, אז הנה ההזדמנות שלכם להשלים פערים או לצפות בו שוב. בנאום הזכייה שלו, שון בייקר הפציר בצופים לראות סרטים במקום שאליו נועדו - המסך הגדול, ואין דרך טובה יותר להגשים את המשאלה שלו מאשר לצפות שם בסרטו.
2. "הברוטליסט": האוסקר השני של אדריאן ברודי
מה ההימור הכי בטוח בעולם? לתת לאדריאן ברודי לגלם ניצול שואה. זה תמיד ייגמר באוסקר. הטרנד הזה התחיל עם "הפסנתרן", שהביא לו אוסקר סנסציוני לפני קצת יותר מ־20 שנה, והמשיך השנה עם "הברוטליסט", שזיכה אותו בפסלון נוסף, והפעם מפתיע הרבה פחות.פעם הוא יהודי פולני, פעם הוא יהודי הונגרי, אבל מה זה משנה. נראה שהוא נולד לגלם את התפקיד הזה, והוא עושה אותו בצורה מפעימה שראויה לכל פרס. חבל רק שחגיגות ונאומי הזכייה שלו תמיד כל כך מביכים.
רוב הפוקוס היה על ברודי, אבל הסרט זכה גם בשני פסלונים נוספים, ראויים, משמעותיים ויוקרתיים גם כן: בקטגוריית הצילום, על העבודה הפנומנלית של לול קרולי; ובקטגוריית המוזיקה המקורית, בזכות הצלילים השמימיים שכתב דניאל בלומברג.
את הסרט ביים בריידי קורבט, בן 36 בסך הכל, שהחל את דרכו כשחקן, ביים כמה סרטים נהדרים אבל לא מופתיים, ועכשיו מפציץ עם סרט אפי ומונומנטלי שנראה כאילו פול תומאס אנדרסון, מייקל צ'ימינו, אניישקה הולנד וסטיבן ספילברג חברו יחד לביים אותו. זה לא הספיק לו כדי לזכות באוסקר הפעם, אבל לא נתפלא אם זה עוד יקרה בעתיד.
הסרט נמשך שלוש שעות ו-35 דקות, כולל הפסקה במהלכו, והוא מצליח להחזיק את הקהל לאורך כל הזמן הזה, עם רצף בלתי פוסק של שוטים מדהימים, קולנועיים ואינטליגנטיים להפליא. נכון, 215 דקות נשמע כמו הרבה זמן, אבל מה זה המספר הזה לעומת מספר השנים שעוד ימשיכו לדבר על הסרט, לדון בו וללמד אותו. כמובן שבהמשך למשאלה של שון בייקר, חובה לראות את "הברוטליסט" על המסך הגדול, והוא עדיין מציג אצלנו באולמות ואפילו נהנה מהצלחה מסחרית מרשימה.
ברודי מגלם כאן אדריכל הונגרי מבריק, שהסרט נקרא בשם הזרם באדריכלות שהוא מייצג. הוא שורד את בוכנוואלד ומגיע לארצות הברית. זו אמורה להיות הארץ המובטחת, אך את פניו ואת פנינו מקבל דימוי של פסל החירות הפוך, מה שמסמל את הצורה העקומה שבה יתנהלו חייו מכאן והלאה. הוא מתקשה להתמודד עם הנתק מזוגתו ואחייניתו, שיצטרפו אליו רק לאחר מכן; מתקשה להתגבר על הפוסט־טראומה של הזוועות במחנות; ומתקשה להשתלב במולדתו החדשה, שדוחה אותו בשל היותו מהגר והיותו יהודי.
הוא עובד בעבודות שלא מכבדות את כישוריו ואף בונה אולם באולינג, עד שהוא הופך לבן חסותו של איל הון, שהקהל מוזמן לבחור אם לראות בו בן דמותו של טראמפ, של מאסק או של שניהם יחד. הקפיטליסט המנוול מזמין ממנו פרויקט ענק שחלק ממנו גם ידרוש ממנו להתכחש לזהותו היהודית, ויתעמר בו בצורה שתוכיח לו כי הקפיטליזם מסוגל לשבור את רוחו אפילו יותר מכל מה שעבר במלחמה.
המשמעות של השם "הברוטליסט" כפולה, כי זה סרט ברוטלי ותקיף מאוד כלפי גבריות רעילה, קפיטליזם ומעל הכל כלפי אמריקה והחלום האמריקאי.הוא מציג את אמריקה כארץ אוכלת יושביה ומהגריה וכמקום שאינו ראוי לחיי אדם; מקום כה נוראי, עד שבטוויסט מפתיע יחסית לאקלים הפוליטי בימינו, הסרט נושא מסר ציוני להפליא, שגורס כי ליהודים עדיף לעזוב את ארצות הברית ולגור בישראל. "הברוטליסט" אמנם לא זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, אבל מגיע לו לפחות אוסקר בקטגוריית הסרט הציוני ביותר.
3. "אני עדיין כאן": האוסקר הראשון של ברזיל
לברזיל יש מסורת קולנועית עשירה ומפוארת, אבל עד תחילת השבוע מעולם לא זכתה באוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי. אפילו סרטים כמו "עיר האלוהים" לא הצליחו לעשות זאת. כל זה השתנה בתחילת השבוע כש"אני עדיין כאן" הביא למדינה הדרום-אמריקאית את הפסלון הראשון בקטגוריה הו, גם בגלל איכותו וגם כי הרוויח מן ההפקר: המתחרה העיקרי שלו היה "אמיליה פרז" שהתחיל את המירוץ כפייבוריט אבל איבד מומנטום בגלל שלל סקנדלים מסביבו. בכל מקרה, "אני עדיין כאן" עדיין פה - הוא עלה לאקרנים אצלנו לפני כשבועיים בלבד וכמובן שהוא עדיין זמין בהם.
עלילת "אני עדיין כאן" מתרחשת במהלך שנות ה־70, ימי המשטר הצבאי, שבהם השלטון הדיקטטורי נהג לחטוף אנשים שהיו חשודים בקשר כלשהו לפעולות נגד המשטר, ופשוט העלים אותם מעל פני האדמה. רבים מהקורבנות היו יהודים, ובישראל מסתובבים היום לא מעט עולים מברזיל או ממדינות דרום־אמריקאיות אחרות שהוריהם, סביהם או קרובי משפחה אחרים שלהם סבלו מגורל דומה.
את הסרט ביים וולטר סאלס, וזאת על פי ספר שכתב חבר ילדותו, מרסלו רובנס פאיבה, שלאביו קרה דבר דומה. הוא היה פוליטיקאי, שנאלץ לפרוש ולצאת לגלות עם עליית השלטון הצבאי, ומעט לאחר שובו לברזיל דפקו הקלגסים בדלתו כדי לקחת אותו ל"תשאול קצר", שממנו לא חזר.
בניגוד לטרנד המקובל היום בתרבות הפופולרית, הסרט אינו מותחן מסוגת "הפשע האמיתי", אף שבהחלט היה יכול להיות כזה. סאלס לא מתמקד בנסיבות היעלמותו של פאיבה. את המעט שאנחנו יודעים, אנחנו יודעים מלכתחילה - ואת השאר, פשוט לא נדע לעולם. לא תמצאו כאן מתח מלאכותי, טוויסטים או גילויים עוצרי נשימה.
תחת זאת, "אני עדיין כאן" מתאר מה קורה למשפחה שאביה נעלם, מבלי שהיא יודעת למה, ומבלי שהיא יודעת מתי יחזור - אם בכלל ישוב. הוא מתאר את האימפקט הרגשי שיש לכך על האמא ועל ילדיה, ומצליח לתווך לנו אותו בצורה מלאת עוצמה. זה קורה הודות לתצוגת המשחק של טורס, שלא בכדי מועמדת לאוסקר, וגם של השחקניות הצעירות יותר, ולבימוי העדין, שלא מהסס להשתמש בתקריבים כדי להציג בפנינו את הבעות הפנים האינטימיות ביותר.
דרך הקלוז־אפים הללו מצליח הסרט להמחיש לנו את הטרגדיה האפית: איך החיים יכולים להתהפך ברגע אחד, ואיך הרגע הזה יכול לפעור בלב חור ענק, שעם השנים רק ילך ויגדל.
ופרט טריוויה משעשע לסיום: אם מחפשים בגוגל "אוסקר ברזיל" מקבלים תמונות של הכדורגלן אוסקר, שכיכב בצ'לסי וגם כבש את השער היחיד לברזיל בתבוסה ההיסטורית 1-7 לגרמניה בחצי גמר מונדיאל 2014. הפעם, הגביע הלך לברזיל.
4. "אין ארץ אחרת": אין ברירה אחרת
הכל כבר נאמר על "אין ארץ אחרת" מאז זכייתו באוסקר בתחילת השבוע. כל הקשקשנים הרגילים משני הצדדים כבר גרפו עליו את כל הלייקים בנמצא, עם או בלי שראו אותו - בדרך כלל בלי שראו אותו. אולי מישהו צריך להרים את הכפפה ולעשות דוקו על איך נהיה לגיטימי להביע דעה על סרטים מבלי לצפות בהם - אולי גם הוא יזכה בפסלון.
האם הסרט זכה באוסקר מסיבות פוליטיות ולא רק מסיבות אמנותיות? מן הסתם, וזה נכון למחצית מן הזוכים לאורך השנים, בטח בקטגוריית הדוקו. האם הסרט היה זוכה באוסקר לו היה יוצא לפני השבעה באוקטובר, או אם השבעה באוקטובר לא היה קורה? לא, אין סיכוי, הוא זכה רק כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך לאופנה, אבל גם במקרה הזה, צווי האופנה הכתיבו זכיות אחרות בעבר, אין פה משהו אישי. האם סרט של במאי ישראלי שלא היה שותף בו במאי פלסטיני היה יכול לזכות באוסקר? כמובן שלא, אבל האם סרט של במאי פלסטיני היה זוכה באוסקר אילולא נעשה יחד עם במאי ישראלי? כנראה שגם לא. בסופו של דבר, מעל הכל, תמיד חשוב לזכור שעוד יותר מאשר שהוליווד אנטישמית או אוטו-אנטישמית, היא גזענית, איסלמופובית ובאופן כללי מתנשאת, והדבר היחיד שהיא אוהבת יותר מערבי מחמד זה כשהוא בא יחד עם יהודי מחמד.
אבל האם משהו מכל זה מצדיק חרם על הסרט או התעלמות ממנו? אם תרצו או לא, "אין ארץ אחרת" נכנס להיסטוריה כאחד הסרטים המשמעותיים ביותר שבמאי ישראלי היה שותף לו. האם אחרי כל האסונות שנחתנו עלינו בגלל שהקפדנו להתעלם מדברים, לא למדנו כלום ונמשיך להתעלם? את הדוקו זוכה האוסקר חשוב לראות כדי לדעת איך העולם רואה אותנו, אבל גם כדי לדעת מה קורה מטר מאיתנו, מתחת לאף של כולנו.
בחסות מיקי זוהר, כנראה שהסרט לא יוקרן בקרוב במשכן הכנסת, וגם לא באחד מבתי הספר הקרובים לביתכם, ואפילו לא בסינמטק - אבל הוא זמין לצפייה חינמית באתר של שיחה מקומית.
סרטים שממש לא בוער לראות
"פדינגטון בג'ונגל": שחררו אותנו מהדב
"פדינגטון 2" יצא לפני שמונה שנים. הוא התעלה על ההצלחה הגדולה של הסרט הראשון והאהוב גם כן בסדרה, ונכנס להיסטוריה כסרט עם הדירוג הגבוה בהיסטוריה של רוטן טומטוז, המרכז ביקורות מרחבי העולם. למשך זמן מסוים, הלהיט עמד בצמרת עם מאזן מושלם - מאה אחוז מן הביקורות עליו היו חיוביות. בסופו של דבר, הרקורד נהרס כשהתפרסמה ביקורת שלילית נדירה, אבל כמובן שגם כך החיבה כלפיו היתה יוצאת דופן. אצלנו, הסרט התפרסם כאשר לא אחרת מאשר אשת הנשיא, נחמה ריבלין ז"ל, כל כך אהבה את הפרויקט עד שהסכימה לתרום את קולה לעבודת הדיבוב שלו.
"פדינגטון 2" גם הכניס מעל רבע מיליארד דולר ברחבי העולם, כך שאפשר היה לצפות כי הפרק השלישי יגיע במהרה - אבל זה לא קרה, אולי כי מדובר בהפקה אירופאית, כך שלא עומד מאחוריה פס ייצור מיומן ותאב בצע.
וכך, החלק השלישי בסדרה מגיע רק עכשיו. במקור הוא נקרא "Paddington in Peru" ואצלנו שינו את השם ל"פדינגטון בג'ונגל". למה בעצם? האם חשבו שהשם "פרו" ירחיק משום מה משפחות, שהם קהל היעד של הסרט אצלנו? האם סברו ש"ג'ונגל" היא מילה מסחרית יותר מאשר המדינה הדרום-אמריקאית שישראלים רבים טיילו בה? לא ברור.
בכל מקרה, הסרט עלה ברחבי העולם לפני כמה שבועות והוקרן אצלנו בהקרנות טרום-בכורה. עכשיו הוא עולה בהפצה מסחרית רחבה, ושימו לב שיוצג אך ורק בגרסה המדובבת. כמו בפעמיים הקודמות, גם הפעם מיכאל אלוני מדובב את הדב.
מעבר לכך, הרבה השתנה. פול קינג, שכתב וביים את הסרטים הקודמים, כבר לא בתמונה וחתום רק על הסיפור. על התסריט חתומים שלושה תסריטאים שונים ומאחורי המצלמה עמד דוגל ווילסון, שזה הסרט העלילתי הארוך הראשון שלו כבמאי. לפני כן ביים וידיאוקליפים מצוינים, למשל למאסיב אטאק, הסטריטס ובאט פור לאשז - לא בדיוק שמות שאתה חושב עליהם בהקשר של סרטי "פדינגטון".
מיותר להזכיר זאת אם הגעתם עד לפה, אבל שני הסרטים הראשונים בסדרה עסקו בדב שמהגר מפרו לבריטניה, ומוצא מקלט אצל משפחה לונדונית. שני הפרקים הקודמים התרחשו בלונדון, על רקע כל האתרים האיקונים שלה - בזמנו, הפקנו באתר הזה פודקסט שהציע מסלול טיול בעקבות הסרט. הפעם, כמשתמע משמו של הכותר, העלילה עוברת לפרו. פדינגטון הפך לאזרח לכל דבר של הממלכה המאוחדת, ומקבל דרכון בריטי שמאפשר לו להסתובב בעולם. הוא מנצל זאת כדי לנסוע לכור מחצבתו בעקבות דודתו האהובה, שנעלמה במפתיע. משפחתו המאמצת מתלווה אליו ויוצאת עמו להרפתקה. סאלי הוקינס, שגילמה בעבר את אם המשפחה, כבר לא פה, ואמילי מורטימר נכנסת לנעליה. לא מרגישים בהבדל.
אומרים שאפשר להוציא את הדב מלונדון אבל אי אפשר להוציא את לונדון מהדב, אבל זה לא נכון. עם המעבר לפרו, "פדינגטון" מאבד את העוקץ. כל הקסם בסרטים הקודמים היה הלונדוניות והבריטיות שלהם - ואנחנו, אנגלופילים שכמותנו, ליקקנו את האצבעות כמו שהדב מלקק מרמלדה. בלעדיהם, זה פשוט לא עובד.
בדרום אמריקה, הפרק השלישי בסדרת הסרטים הופך לסתם קומדיית הרפתקאות משפחתית מן השורה. ראינו כבר הרבה קומדיות כאלה בג'ונגל, ובאמת שלא צריך את פדינגטון בשביל זה. באופן אירוני, דווקא כשחזר הביתה, הדב לא מוצא את עצמו.
"פדינגטון בג'ונגל" מנסה להיות מעין גרסה דובית של "אינדיאנה ג'ונס", אבל אם הריסון פורד כבר לא מצליח לשחזר את ההצלחה של הסרטים הללו, למה שהדב יצליח?
"פדינגטון בג'ונגל" היה זקוק לאיכויות יוצאות דופן כדי לעמוד במטרותיו. במקום זאת, הוא מציג תסריט מקושקש, בימוי חסר השראה, ערכי הפקה נמוכים ותצוגות משחק לא טובות. הילדים למשפחה המאמצת גדלו בין סרטים 1-2 לפרק השלישי, והפכו לבני תשחורת חסרי אופי. בג'ונגל, פדינגטון ומשפחתו פוגשים צייד אוצרות בגילומו של אנתוניו בנדרס, שמתבזה עוד יותר מאשר ב"בייביגירל", ונזירה בגילומה של אוליביה קולמן, שלא תזכה על הופעתה כאן באוסקר נוסף.
ועכשיו תגידו "תקשקש כמה שתרצה, אבל הסרט יהיה להיט עצום בארץ". ובכן, להבנתי, "פדינגטון בג'ונגל" דווקא לא תפס בהקרנות הטרום בכורה שלו אצלנו, ואפשר להבין למה. ובכל זאת, אני מקווה שהקהל יצפה בו, ולו רק בגלל המסרים שלו בעד קבלת האחר. הלוואי שנתייחס לאנשים כמו שמתייחסים בו לדובים.