רגע לפני שיזכה באוסקר, אתם חייבים לראות את הסרט הזה

המשימה הכי קלה בעולם כרגע היא לחטוף את האוסקר מ"אמיליה פרז" המקונסל שכולם אוהבים לשנוא - זה כמו לקחת ממתק מתינוק. הפייבוריט לעשות זאת בקטגוריית הסרט הבינלאומי הוא "אני עדיין כאן", שצפוי להפוך בכך לברזילאי הראשון שזוכה בקטגוריה (ולא, "עיר האלוהים" לא זכה. הוא אפילו לא היה מועמד בקטגוריה הזו).

נוסף לכך, "אני עדיין כאן" מועמד גם בקטגוריה הכללית של הסרט הטוב ביותר, מה שהופך אותו לדובר הפורטוגזית הראשון שמועמד בה, אם כי פה הזוכה יהיה כנראה "אנורה". הכוכבת שלו, פרננדה טורס, מועמדת בקטגוריית השחקנית הראשית, וכנראה תפסיד גם כן - לדמי מור ("The Substance"). כך או כך, הדרמה הזו עולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע. גם "הברוטליסט" עולה איתו (ראו בהמשך), וזה אומר שעכשיו, כל סרטי האוסקר הבולטים שהיו אמורים לעלות אצלנו לאקרנים, כבר עלו. מה שעוד לא עלה, למשל "ניקל בויז", כבר לא יגיע לאולמות, ויסתפק בסטרימינג.

"אני עדיין כאן" מתרחש במהלך שנות השבעים, ימי המשטר הצבאי, בהם השלטון הדיקטטורי נהג לחטוף אנשים שהיו חשודים בקשר כלשהו לפעולות נגד המשטר, ופשוט העלים אותם מעל פני האדמה. רבים מן הקורבנות היו יהודים, ובישראל מסתובבים היום לא מעט עולים מברזיל או מדינות דרום אמריקאיות אחרות שהוריהם, סביהם או קרובי משפחה אחרים סבלו מגורל דומה.

את הסרט ביים וולטר סאלס, וזאת על פי ספר שכתב חבר ילדותו, מרסלו רובנס פאיבה, שלאביו קרה דבר דומה. הוא היה פוליטיקאי, שנאלץ לפרוש ולצאת לגלות עם עליית השלטון הצבאי, ומעט לאחר שובו לברזיל דפקו הקלגסים בדלתו כדי לקחת אותו ל"תשאול קצר", ממנו לא חזר.

בניגוד לטרנד המקובל היום בתרבות הפופולרית, הסרט אינו מותחן מסוגת "הפשע האמיתי", למרות שבהחלט היה יכול להיות כזה. סאלס לא מתמקד בנסיבות היעלמותו של פאיבה. את המעט שאנחנו יודעים, אנחנו יודעים מלכתחילה - ואת השאר, פשוט לא נדע לעולם. לא תמצאו כאן מתח מלאכותי, טוויסטים או גילויים עוצרי נשימה.

תחת זאת, "אני עדיין כאן" מתאר מה קורה למשפחה שאביה נעלם, מבלי שהיא יודעת למה, ומבלי שהיא יודעת מתי יחזור - אם בכלל ישוב. הוא מתאר את האימפקט הרגשי שיש לכך על האימא ועל ילדיה, ומצליח לתווך לנו אותו בצורה מלאת עוצמה. זה קורה הודות לתצוגת המשחק של טורס, שלא בכדי מועמדת לאוסקר, וגם של השחקניות הצעירות יותר, ולבימוי העדין, שלא מהסס להשתמש בתקריבים כדי להציג בפנינו את הבעות הפנים האינטימיות ביותר. דרך הקלוז-אפים הללו מצליח הסרט להמחיש לנו את הטרגדיה האפית: איך החיים יכולים להתהפך ברגע אחד, ואיך הרגע הזה יכול לפעור בלב חור ענק, שעם השנים רק יילך ויגדל.

הסרט היה להיט עצום במולדתו וגם עורר גלים ומחלוקות בין השמאל לימין הקיצוני, שכן הוא נוגע בפצעים פתוחים. לעתים, "אני עדיין כאן" מרגיש כמו סיפור פנים-ברזילאי עם ניואנסים שהולכים לאיבוד בתרגום. עם זאת, כמובן שיש בו גם משהו אוניברסלי. הוא מזכיר לנו את הסכנות של שלטון פשיסטי - וכן, זה יכול לקרות גם פה, אם זה לא קורה כבר.

וכמובן שאי אפשר לצפות בסרט ולא לחשוב על משפחות החטופים בישראל. הרי גם הן עברו ועוברות ייסורים מן הסוג המתואר פה. גם מהן לקחו בני משפחה באופן שרירותי, בלי להגיד להם מתי אם בכלל ישובו, ובלי שתהיה להן שליטה על כך. ההבדל הוא שאם תסעו לברזיל, לא תמצאו בשום מקום סרטים על הסבל הישראלי, אבל אצלנו מציגים את הסבל הברזילאי, מכירים בו ומכבדים אותו. כך או כך, נראה שאף אחד לא יעצור את "אני עדיין כאן" מזכייה באוסקר היסטורי, ויש לכם שבוע וחצי לצפות בו לפני שזה יקרה והקהל במולדתו ירקוד סמבה ברחובות.

ופרט טריוויה משעשע לסיום: אם מחפשים בגוגל "אוסקר ברזיל" מקבלים תמונות של הכדורגלן אוסקר, שכיכב בצ'לסי וגם כבש את השער היחיד לברזיל בתבוסה ההיסטורית 1-7 לגרמניה בחצי גמר מונדיאל 2014. הפעם הגביע יילך לברזיל.

מה ההימור הכי בטוח בעולם? לתת לאדריאן ברודי לגלם ניצול שואה. זה תמיד ייגמר באוסקר. הטרנד הזה התחיל עם "הפסנתרן", שהביא לו אוסקר סנסציוני לפני קצת יותר מ־20 שנה, וממשיך השנה עם "הברוטליסט", שאמור לזכות אותו בפסלון נוסף, והפעם מפתיע הרבה פחות.פעם הוא יהודי פולני, פעם הוא יהודי הונגרי, אבל מה זה משנה. נראה שהוא נולד לגלם את התפקיד הזה, והוא עושה אותו בצורה מפעימה שראויה לכל פרס.

חוץ מקטגוריית השחקן הראשי, "הברוטליסט" מועמד בתשע קטגוריות נוספות בטקס האוסקר שיתקיים בעוד שבוע וחצי. בינתיים, הוא סוף כל סוף עולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע.

את הפסלונים בקטגוריית הסרט והבימוי, "הברוטליסט" יפסיד כנראה ל"אנורה", גם בגלל הסקנדל שהתפתח סביבו כשהתברר כי יוצריו השתמשו ב-AI כדי ללטש את המבטא של כמה מן השחקנים וכדי ליצור כמה מן הרישומים האדריכליים המופיעים בו. זה נשמע כמו פאולים קטנים, אבל בתקופה שבה הבינה המלאכותית היא הנמסיס הגדול של הוליווד, זה מספיק כדי לשלוף לעברו כרטיס אדום. עם זאת, נראה שאיש לא ייקח מברודי את הפסלון, והסרט יזכה גם בשני פסלונים נוספים: בקטגוריית הצילום, על העבודה הפנומנלית של לול קרולי; ובקטגוריית המוזיקה המקורית, בזכות הצלילים השמימיים שכתב דניאל בלומברג.

את הסרט ביים בריידי קורבט, בן 36 בסך הכל, שהחל את דרכו כשחקן, ביים כמה סרטים נהדרים אבל לא מופתיים, ועכשיו מפציץ עם סרט אפי ומונומנטלי שנראה כאילו פול תומאס אנדרסון, מייקל צ'ימינו, אניישקה הולנד וסטיבן ספילברג חברו יחד לביים אותו. זה סרט שאתה צופה בו ולא מאמין שבשנת 2024 עוד עושים סרטים כאלה.

הסרט נמשך שלוש שעות ו-35 דקות, כולל הפסקה במהלכו, והוא מצליח להחזיק את הקהל לאורך כל הזמן הזה, עם רצף בלתי פוסק של שוטים מדהימים, קולנועיים ואינטליגנטיים להפליא. נכון, 215 דקות נשמע כמו הרבה זמן, אבל מה זה המספר הזה לעומת מספר השנים שעוד ימשיכו לדבר על הסרט, לדון בו וללמד אותו.

ברודי מגלם כאן אדריכל הונגרי מבריק, שהסרט נקרא בשם הזרם באדריכלות שהוא מייצג. הוא שורד את בוכנוואלד ומגיע לארצות הברית. זו אמורה להיות הארץ המובטחת, אך את פניו ואת פנינו מקבל דימוי של פסל החירות הפוך, מה שמסמל את הצורה העקומה שבה יתנהלו חייו מכאן והלאה. הוא מתקשה להתמודד עם הנתק מזוגתו ואחייניתו, שיצטרפו אליו רק לאחר מכן; מתקשה להתגבר על הפוסט־טראומה של הזוועות במחנות; ומתקשה להשתלב במולדתו החדשה, שדוחה אותו בשל היותו מהגר והיותו יהודי.

הוא עובד בעבודות שלא מכבדות את כישוריו ואף בונה אולם באולינג, עד שהוא הופך לבן חסותו של איל הון, שהקהל מוזמן לבחור אם לראות בו בן דמותו של טראמפ, של מאסק או של שניהם יחד. הקפיטליסט המנוול מזמין ממנו פרויקט ענק שחלק ממנו גם ידרוש ממנו להתכחש לזהותו היהודית, ויתעמר בו בצורה שתוכיח לו כי הקפיטליזם מסוגל לשבור את רוחו אפילו יותר מכל מה שעבר במלחמה

המשמעות של השם "הברוטליסט" כפולה, כי זה סרט ברוטלי ותקיף מאוד כלפי גבריות רעילה, קפיטליזם ומעל הכל כלפי אמריקה והחלום האמריקאי.הוא מציג את אמריקה כארץ אוכלת יושביה ומהגריה וכמקום שאינו ראוי לחיי אדם; מקום כה נוראי, עד שבטוויסט מפתיע יחסית לאקלים הפוליטי בימינו, הסרט נושא מסר ציוני להפליא, שגורס כי ליהודים עדיף לעזוב את ארצות הברית ולגור בישראל.

"הברוטליסט" הוא במה לתצוגת המשחק של ברודי וגם של אחרים ואחרות בצידו - פליסיטי ג'ונס כזוגתו, גאי פירס כאיל ההון ואחרים. הוא סיפור על השואה ועל המורשת שלה, על הגירה ועל זהות יהודית, על החלום האמריקאי ועל שברו. אך מעבר לכל ההקשרים ההיסטוריים, הדתיים, האתניים והפוליטיים הספציפיים, וכיאה לסרט על אדריכל, אפשר גם לראות בו שיר הלל לאדריכלות ולבניינים.

אפשר להבין את "הברוטליסט" באלף דרכים, וזה מה שאני הבנתי ממנו: שארכיטקטורה היא ההתגשמות של הברק האנושי בשיאו; המקום שאליו מתנקזים בצורה הנשגבת ביותר כל הסבל והשפל, עוצמות הרוח ותעצומות הנפש.הגוף האנושי מסוגל לשרוד אפילו את המחנות, אבל בסופו של דבר ינבול, ידעך ויקרוס לתוך עצמו - אבל הבניינים שנבנה יחזיקו מעמד, ויישארו הרבה אחרינו ואחרי החלומות שנמוגו, כמצבה נצחית לכאב שחווינו, אבל גם למה שידענו להפיק ממנו.

המחאות של החמאסניקים לא עזרו: "קפטן אמריקה: עולם חדש ומופלא" עלה לאולמות בסוף השבוע שעבר וכבש את טבלת שוברי הקופות עם הכנסות של 192 מיליון דולר, והיד עוד נטויה. הקריאות להחרים את הסרט בגלל נוכחותה של שירה האס, המגלמת בו סוכנת מיוחדת שנולדה בישראל, נפלו על אוזניים ערלות - ככה זה, קל להחרים סרטי אינדי ישראלים שלא מעניינים אף אחד, כולל אצלנו, אבל לוותר על מארוול? זה כבר מוגזם. הנה עוד הוכחה עד כמה ה-BDS הוא אחד הבלופים הגדולים של ימינו.

צריך להגיד שנוסף לעניין הפוליטי, הסרט גם היה צריך להתמודד עם ביקורות קטלניות למדי. אך גם במקרה הזה, נראה לי שהתגובה התקשורתית היתה פושרת היתה חלק מטרנד - הנטייה להתנגח במארוול על כל מה שהם עושים בעשור הנוכחי. האם "קפטן אמריקה: עולם חדש ומופלא" מדגדג את הרמה של "קפטן אמריקה: חייל החורף" מ-2014, מסרטי הקומיקס הטובים אי פעם? בוודאי שלא. האם הוא סרט טוב? לא במיוחד, אבל הוא חביב למדי ואפילו מעניין לפרקים.

לתקצר עלילות של מארוול זה תמיד הדבר הכי מתיש שיש. נתחיל ונאמר שהתפקיד של שירה האס קטן ומיותר למדי, וכפי שמבקרים אחרים ציינו, הסרט היה נשאר בדיוק אותו דבר לו היו חותכים אותה החוצה. השחקנית עצמה מצוינת כהרגלה, אבל אין לה ממש עם מה לעבוד. מגוחך שה-BDS הקדיש לה כל כך הרבה אנרגיות.

נגיד גם שסטיב רוג'רס כבר לא בתמונה. קפטן אמריקה החדש הוא סאם ווילסון בגילומו של אנתוני מאקי. הוא מוצא עצמו בלבו של משבר לאומי ובינלאומי שבמרכזו הנשיא החדש - טיפוס מפוקפק להחריד בגילומו של הריסון פורד, המגלם את הנשיא האמריקאי לראשונה מאז עשה זאת ב"אייר פורס 1" ב-1997. כל דימיון למה שקורה כעת במציאות לא מקרי בכלל.

זוכרים את הימים בהם הוליווד תמיד הציגה את הנשיא האמריקאי כגיבור - גיבור פעולה, גיבור רוחני, גיבור רומנטי, גיבור פוליטי או הכל ביחד? ובכן, בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר ייצוגים שליליים, מסיבות שמיותר לציין, ו"קפטן אמריקה" החדש מקצין זאת. מנהיג העולם החופשי בגילומו של פורד הוא מן הנשיאים הכי מפלצתיים שראינו על המסכים, מטאפורית ומילולית.

הדבר מגיע לשיאו באופן שלא הייתי מעז להזכיר, אילולא מארוול חשפו אותו כבר בטריילר (!). ובכן, בשלב מסוים עובר הנשיא טרנספורמציה פיזית שהופכת את הסרט למעין שילוב מפתיע ומדליק בין מארוול ל"The Substance".

אז נכון, הקטע המדובר נמשך רק כמה שניות ונגמר בקול ענות חלושה. גם הביקורת הפוליטית מתחילה כרלוונטית ומרתקת ובמהרה הופכת למפויסת, סתמית ונוחה לעיכול, ובסופו של דבר, הסרט כולו נראה כמו פרק נחמד של סדרת טלוויזיה חמודה ולא כמו פרויקט דגל הוליוודי. עם זאת, בסך הכל, "קפטן אמריקה: עולם חדש ומופלא" מספק חווית צפייה מבדרת ואפילו קצת מחדשת, גם אם לא מופלאה. חוץ מזה, ממש שמחתי ללכת לקולנוע, לשלם עשרה דולרים ולהרגיש שאני עושה משהו נגד החרם על ישראל, אפילו אם שירה האס מופיעה כאן לשתי שניות.

"מופע טוטאל" עלה לאקרנים בסוף השבוע שעבר ומיד זינק לצמרת טבלת המבקרים.

כמשתמע משמו, "מופע טוטאל" הוא פרי תשוקה אבסלוטית של איש אחד - רועי אסף, אותו הכרנו עד כה כשחקן משלל הצגות, סדרות וסרטים, מ"המשגיחים" ועד "חמדה". כאן, הוא מככב לא רק לפני המצלמה אלא גם מאחוריה - כתסריטאי, במאי והרוח החיה של הסרט מלא החיים הזה.

אסף מגלם שחקן כושל, שמתגורר אצל הוריו בעיירת הולדתו, אי שם בדרום. זוגתו, בגילומה של אורנלה בס היא דמות בכירה למדי במערכת המוניציפלית, והוא מתפרנס מהוראה בתיכון מקומי בפני תיכוניסטים עוינים למדי, ובשביל הנשמה מעלה קברט יחד עם להקה של שחקנים אקסצנטרים בפני קהלים מצמוצים ומשועממים למדי. אביו, בגילומו של אורי גבריאל, כמובן לא מרוצה מהסידור הזה. צוות השחקנים כולל גם את אלברט אילוז ואוהד קנולר בתפקידים קטנים אך ממזרים ומענגים.

בטוויסט שמזכיר את הסדרה "שנת אפס", הגיבור הופך לוויראלי אחרי שנשא כמה הצהרות אנטי-מלחמתיות במהלך שיעור משחק. ההנהלה דורשת ממנו להתכופף ולהתנצל, אבל במקום זאת גיבורנו עושה את ההיפך ורק מקצין את דרכיו: הוא מעלה מופע שבו הוא שופך את לבו, משמיע את זעקתו, נכנס במי שנכנסו בו ונאבק על המדינה שלו.

היפה בסרט שהוא לא תוקף רק את המטרות הצפויות. בשלב מסוים המופע הופך לסנסציה לאומית, וכשקומיסרי התרבות מהשמאל מגיעים כדי לנכס אותו לעצמם, מתברר כי הערך היחיד שמניע אותם הוא קפיטליזם, והם לא גרועים פחות מהמחנה השני, אם לא יותר.

מעבר לתסריט השנון, מה שבולט בסרט היא עבודת הבימוי והמצלמה, לה אחראי אסף יחד עם הצלם הצעיר והמוכשר סער מזרחי. במיטבו, "מופע טוטאל" מזכיר את הקלאסיקות של פליני וקלאסיקות מודרניות של "בירדמן". המבע הקולנועי שלו שאפתני ומסחרר, והוא מפיק את המיטב הן מבמת התיאטרון והן מן הנופים המדבריים. למרות התכנים הרלוונטיים, לפעמים קשה להאמין שסרט כזה צולם בישראל בתקופה כזו. בימים שבהם הקולנוע המקומי מתקשה לשים על השולחן לחם ומים, איך זה שכוכב אחד מעז ומצליח ליצור משתה מלכים כה מפואר?

הביקורות שכבר התפרסמו על הסרט בחרו בהשוואות אוטומטיות למדי לפליני, אך לי הסרט הזכיר גם פרק של "משפחת סימפסון", במובן הזה: הוא מתרחש אי שם, בעיירה מרוחקת, גנרית וחסרת שם; הגיבורים מוקפים בדמויות אקסצנטריות; והגיבור עושה משהו קיצוני, שמוביל להשתלשלות עניינים קיצונית עוד יותר.

זה מגניב, כמובן, אבל יש גם בעיה. בצד האלמנטים המקוריים יותר, הסרט כולל גם קווי עלילה מסוגם ראינו כבר אלף פעם בתרבות הישראלית. הסצינות שעוסקות ביחסים הרעועים בין הגיבור לאביו ובין הגיבור לזוגתו מוצלחות ומעניינות הרבה פחות, ולמרבה הצער יש כאן לא מעט מהם. למרבה השמחה, "מופע טוטאל" חוזר לעצמו בפינאלה המרשימה, שהיא מן ההזויות והסוחפות שראינו על המסכים לאחרונה. סורנטינו כבר לא בכושר, אז טוב שרועי אסף שומר על הגחלת של פליני.

"לונגלס" היה אחד הסרטים המדוברים והמהוללים של הקיץ האחרון, והפך את אוזגוד פרקינס לאחד הבמאים החמים בהוליווד, לפחות בעולם האימה. מי שעד אז היה ידוע יותר כבנו של אנתוני פרקינס, כוכב "פסיכו" המיתולוגי, הפך לשם בזכות עצמו.

עכשיו, פרקינס חוזר עם "הקוף", סרט אימה מדובר נוסף, שמתבסס על שם גדול עוד יותר מן הבמאי ואבא שלו ביחד. זהו עיבוד לסיפור קצר של סטיבן קינג, מי שכתביו מתחרים בשייקספיר, דיקנס והתנ"ך על תואר קורפוס היצירה שזכה להכי הרבה עיבודים קולנועיים.

אך לא כל עיבוד לסטיבן קינג הוא חגיגה, ולא כל במאי לוהט מצדיק את הדיבור סביבו. "לונגלס" היה מוערך יתר על המידה לטעמי, אבל לפחות היה בו משהו. ב"הקוף", לעומת זאת, אין שום דבר, והוא לא מצדיק את מסע השיווק הבומבסטי שלו.

הסרט עוסק באחים תאומים המוצאים בעליית הגג בובת קוף צעצוע תמימה למראה, שמתגלה כרצחנית. לאן שאם לא לוקחים אותה, היא מפעילה מנגנון קטלני ורצחני כלשהו, שמותיר אחריו שובל של גופות. זה מתחיל עם השרמטפית שלהם, וזה לא נגמר.

הגימיק כאן שכל אחד מן המתים מת בצורה אחרת. היא תמיד יצירתית ומזעזעת, והסרט מתאר אותה בצורה גרפית בלי לחסוך בפרטים. אם בא לכם לראות איך נראה מישהו אחרי שרומסת אותו להקת סוסים - "הקוף" הוא מה שחיפשתם.

בכך, מזכיר "הקוף" את סרטי "יעד סופי", מה שכמובן מעיד על חוסר המקוריות שלו. אך בסדרת הסרטים המופתית, הגאונות היא שהמיתות תמיד רנדומליות וביזאריות, אבל מאחורי התאונות למיניהן יש היגיון כלשהו. פה, הן סתם שטותיות. לא נראה שהשקיעו בהן הרבה מחשבה. התחושה היא שזרקו לסל מכל הבא ליד. "הקוף" הוא סרט מעט מחופף, או שיש לומר - מקופף.

תיאו ג'יימס מופיע בתפקיד כפול ומגלם את האחים התאומים, שלמרות הדימיון הפיזי ניחנו באינטליגנציה שונה ובתכונות אופי אחרות לחלוטין, ועם השנים דרכיהן נפרדות. הסרט רומז לכך שיש הרבה מתח בין השניים, אבל לא באמת מעמיק בכך, ולא ברור למה מלכתחילה שילב את האלמנט הזה אם הוא מקדיש את רוב הזמן לסלפסטיק. לעתים יש ב"הקוף" ניצוצות של מותחן פסיכולוגי עמוק ואפלולי, אבל בסופו של דבר הוא מתגלה כמהתלה מקברית לא מוצלחת במיוחד.

בצד ג'יימס ובובת הקוף, מפציעים בסרט כמה שחקנים בתפקידים קטנים, ובדרך כלל בהופעות מוחצנות ועתירות מניירות. הגרוע שבהם הוא אלייז'ה ווד. התסריט נמרח יתר על המידה ומה שהיה יכול להיות פרק חמוד של "אזור הדמדומים", מתארך שלא לצורך על פני כשעה וחצי. ייתכן שהסיפור המקורי של סטיבן קינג פשוט לא מתאים לפורמט הזה. הוא יצא כבר ב-1980, ולא פלא שלא עיבדו אותו עד עכשיו.

זו לא שנה מוצלחת לקופים בקולנוע. קודם היה את "Better Man; סיפורו של רובי וויליאמס", הקטסטרופה הקופתית המשונה והבלתי נסבלת שבה קוף ממוחשב גילם את דמותו של המוזיקאי הבריטי, ועכשיו מגיע "הקוף". אולי הוא יצליח בקופות בשבועות הראשונים להפצתו, אבל קשה לי להאמין שיזכרו אותו מעבר לזה. אחרי שנה כל כך עגומה, נותר רק לקוות שצ'יפופו יגיע ויציל את המצב.