מסע הלוויה של משפחת ביבס איחד את העם. ליום אחד בוא נאמין לקיטש המטופש הזה

כיכר החטופים בתל אביב היא אחד המקומות העצובים בישראל, ואולי בעולם כולו כרגע. בצל הטרגדיה הלאומית, הסמלים הקבועים בכיכר מדברים בשתיקתם. חלקם היו שם הרבה לפני ה-7 באוקטובר 2023. אחד מהם הוא פסל "עקדת יצחק" של מנשה קדישמן, שניצב ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, סמוך לבית המשפט. הפסל, שנחנך באמצע שנות השמונים, מורכב משלושה חלקים: יצחק, האיל והנשים המקוננות. האירוניה המרה היא שבימים אלה, הפסל כמעט אינו נראה - והוא מוסתר על ידי עמדת שידור.

אדוה דדון ולי נעים דיווחו אתמול מכיכר החטופים, שם הוקרן מסע הלוויה של שירי ביבס וילדיה אריאל וכפיר, כשמאחוריהן, מוסתר מעין צופים, ניצב הפסל המבטא בדיוק את הטרגדיה הזו - עקדת הבנים. בפסל של קדישמן, בניגוד לסיפור המקראי, יצחק מוצג כמת - לא נגאל, לא ניצל. והנה, גם במקרה הטרגי של משפחת ביבס, לא הייתה הצלה - שירי וילדיה נרצחו בדם קר. האב, ירדן, שהיה שבוי בעצמו בעזה במשך 484 ימים, הוא הניצול היחיד. איוב מודרני.

התמונה של ירדן ביבס, עומד שבור בהלוויה, היא התגשמות מעוותת ומטלטלת של החזון הקדישמני. צריך להיות חסר לב כדי לא להישבר, כששומעים את ירדן פונה לבנו הבכור אריאל מעל קברו ואומר: "אני מקווה שאתה נהנה בגן עדן". המילים האלה, בתמימותן הנוראה, ממחישות את האב שלא יכול היה להציל, האב שצריך עכשיו לחיות עם האובדן המוחלט.

מעניין לציין שאותן פנים חלולות של יצחק המת בפסל "עקדת יצחק" הפכו מאוחר יותר למוטיב מרכזי ביצירה אחרת, מפורסמת לא פחות, של קדישמן - "שלכת", המוצבת במוזיאון היהודי בברלין. שם, אלפי פני אדם עשויים פלדה מפוזרים על הרצפה, והמבקרים נאלצים לדרוך עליהם. כיכר החטופים, שבה הוקרנה הלוויה של משפחת ביבס, מהדהדת סיפור שואתי אחר - טבח 7 באוקטובר והרצח האכזרי של מאות אזרחים. סיפורם של בני משפחת ביבס, שנרצחו בידיים על ידי מחבלים פלסטינים בעזה, ייכרת בדברי הימים של העם היהודי באותה קטגוריה של זכרונות השואה.

ביצירתו, קדישמן מחק את דמות האב המקריב ושם במרכז את יצחק המת ואת האימהות המקוננות. מעניין אם אדוה דדון חשבה על זה כשהביטה אל עבר הכיכר וזיהתה בה הרבה מאוד אימהות עם ילדים, ואז פרצה במונולוג מרגש: "בולטות בנוכחותן כאן יותר מתמיד האימהות שהגיעו עם התינוקות במנשא ובעגלות... אימהות שגורלן נקשר בגורלה של שירי ביבס. האימהות האלה יודעות שאף אימא לא אמורה לקבור את ילדיה ואף ילד לא אמור להירצח בשבי או ליפול במלחמה למען הביטחון של כולנו".

ממש כפי שהנשים המקוננות בפסל של קדישמן הן אלו המבטאות את הכאב האמיתי של האובדן, כך האימהות בכיכר, שזיהתה דדון בחושיה החדים, הן המבטאות את הכאב הקולקטיבי של החברה הישראלית. "האימהות הגיעו לכאן היום לא רק בשביל להביע את הצער", הבהירה דדון, "אלא גם כדי להביע את הזעם שלהן על הסמל של המלחמה הזו. סמל ההפקרות שהתרחשה ביישובי העוטף, במסיבת הנובה, באופקים, בשדרות, ובמיוחד בניר עוז, שם אחד מכל ארבעה תושבים - צריך לחזור על המספר הזה, במיוחד בבוקר הזה - נרצחו ונחטפו".

במרחק כמה מטרים משם, שתי קומות מתחת לבית המשפט בתל אביב, באולם 201 המאובטח וחסר החלונות, בנימין נתניהו ביקש מבית המשפט לעמוד דקת דומיה למען בני משפחת ביבס, "כדי שניזכר במי אנחנו נלחמים". גם ביום ה-12 לעדותו, ושנים לתוך המשפט, נתניהו עדיין לא הבין שהנאשם אינו מנהל את המשפט. ברוב כלי התקשורת פרסמו כי השופטת רבקה פרידמן-פלדמן פשוט סירבה לבקשת נתניהו ("כרגע נמשיך כרגיל", צוטטה, כביכול בחוסר רגישות) אך ביני אשכנזי ויעל פרידסון - כתבי המשפט של וואלה והארץ - הוסיפו כי השופטת הציעה לנתניהו ללכת ולצפות בשידור הלוויה בכיכר החטופים בזמן ההפסקה. הטכנולוגיה קיימת. אלא שנתניהו, שאחראי להפקרה הרצחנית בניר עוז, הוא טכנופוב ידוע.

בזמן ההפסקה נתניהו לא הלך לכיכר החטופים, אך החליף את העניבה לכתומה. את כל הסיבוב הציני הזה הוא עשה על חשבון משפחה שבורה, מקיבוץ שהוא עדיין לא מצא את הזמן לבקר בו מאז שמחת תורה של 2023. לפי המשפחה הוא לא התקשר להביע תנחומים, בעמודי הסושיאל שלו הוא לא טרח להתייחס למסע הלוויה שאיחד מדינה שלמה. במקום, הוא ניסה להשתמש בזכרון של הג'ינג'ים היפים בשביל למשוך עוד קצת את המשפט שלו.

בערוץ 14, כנראה הערוץ היחיד חוץ מ"הופ קטנטנים" שלא הציב עמדת שידור בכיכר החטופים, מצא הכתב החביב עתי שלו במקרה מרואיין בשם יגאל הרשקו, בחור מבת ים, שהחליט לשתף את האומה עם דעתו המעניינת על כך שיום שבו קוברים ילדים ג'ינג'ים מזכיר לו את "הגירוש" מגוש קטיף. מדהים שמכל האימהות המקוננות בכיכר, הכתב של ערוץ התעמולה של נתניהו מצא דווקא את זה שקבע כי "ההיסטוריה חוזרת". אגב, הזדמנות טובה להזכיר, שוב, שאת ההתנתקות ביצעה ממשלת הליכוד, ובנימין נתניהו הצביע בעד התכנית.

אגב, במקרה גמור, תכנית הטלוויזיה של יערה זרד בערוץ 14 - זאת שאמרה שאם יאיר לפיד היה מעביר את עסקת החטופים אז היא הייתה מתנגדת אבל בגלל שביבי העביר אותה אז היא בעדה - נפתחה בדקת דומיה לזכר הביבסים. על פניו, רגע טלוויזיוני חזק ועוצמתי. בפועל: עוד דרך לשרת את נתניהו. רק היה חסר שהמגישה תגיד: "ראית כבוד השופטת, זה לא כל כך קשה לעמוד דקה".

מי שנפשו לא יכולה לעמוד ביום שידורים מיוחד וקשה כל כך, יכול היה להסתמך על ציון נאנוס שיצליח להעביר את הסיפור של היום הבאמת כל כך מורכב הזה בצורה תמציתית אך עוצמתית. הכתבה של נאנוס פתחה את המהדורה המרכזית של יונית לוי, מה שאומר שבפועל היה לו מעט מאוד זמן לערוך את הכתבה. ובכל זאת, הטאץ' הנאנוסי המוכר הפך את הכתבה למסחטת דמעות אינטנסיבית. מהאלפים שמילאו את כבישי ישראל במהלך היום, דרך הקינה של האימהות ברחובות ועד ההספדים של ירדן ביבס ובחירת השירים שוברת הלב שלו.

זו לא הפעם הראשונה שאני אוסיף ליכולת הסטוריטלינג המופלאה של נאנוס מחמאה נוספת: הוא לא חוזר ומראה לנו את התמונות הקשות מה-7 באוקטובר. במקרה של משפחת ביבס זה קשה במיוחד, בעיקר לאור העובדה שהתמונה הפכה לסמל לאומי - אבל נאנוס מבין את ההשפעה של התמונות מהיום הארור ההוא על הנפש. נאנוס הוא מאנשי קשת הוותיקים, שזוכרים שיש לתקשורת תפקיד מעבר ללספר סיפור, אלא גם להציע תקווה. בסוף הכתבה הוא עשה בדיוק את זה.

"זה היה יום קשה, מרסק, אבל אולי מהכאב התהומי צומחת תקווה חדשה", היגג נאנוס, במונולוג שניכר שיצא מהלב ולא מהראש, "האויב לא הגיע רק כדי להרוג אזרחים, לחטוף אותם ולשרוף את בתיהם. חמאס, גם בטקסים המחרידים שהוא עורך, רוצה לחלל את דרך החיים שלנו, לשבור את רוחנו, לרמוס את האמונה שלנו בחיים כאן. אבל התמונות האלה מוכיחות שהן נכשלו, שהערבות ההדדית עדיין קיימת, ה'ביחד הישראלי' עדיין כאן. בזכות הדברים האלה, שותפות הגורל, הסולידריות, הדאגה הזולת - אנחנו נצליח לקום, להשתקם מהטראומה ולנצח".

זה היה טקסט קיטשי ומעט מנותק מהמציאות - ובכל זאת הכרחי, בטח ביום כל כך עצוב. מין תזכורת למה שיכול להיות כאן. שותפות הגורל הישראלית והערבות ההדדית קיבלו מכה חזקה עוד הרבה לפני ה-7 באוקטובר, ולא בגלל החמאס. הישראלים שעמדו יחד בצמתים והפריחו בלונים כתומים לשמיים אכן מרגשים ומעוררים תקווה לעתיד טוב יותר, אבל ביום שאחרי הלוויה העצובה אנחנו נחזור לאותם ריבים פנימיים ואותו קרע ופילוג שממשיך להעמיק פה בזכות אנשים שיש להם אינטרס שניקרע מבפנים. בינתיים, לצד ימי אבל ותענית שמאחדים אותנו כמו יום הזיכרון ויום כיפור, אפשר להוסיף את היום שבו קברנו את אישה וילדים חפים מפשע, שהופקרו למותם. לא בטוח שאפשר בכלל לדבר על "לנצח" במצב הזה.