גם 60 שנה בדיוק אחרי צאתו, קשה לעמוד בפניי הקסם של "צלילי המוזיקה". סיפורה האמיתי של משפחת פון-טראפ ברוכת הילדים והכישרונות הפך תחת ידיהם של מיטב אמני הוליווד לסיפור אגדה מודרני מושלם. מצד אחד הסביבה האלגנטית של מיטב העשירים המיוחסים של אוסטריה, על כל הטירות והבגדים המרהיבים שנגזרים מכך. מצד שני - מריה האומנת, צעירה חצופה שחיה כמעט מחוץ לזמן ופועלת על פי צו מצפונה ולבה. קונפליקט מושלם לעשור מרדני ומלא שינויים ושחרור כמו שנות השישים, וכזה שנותר רלוונטי ומלהיב גם הרבה אחר כך.
מריה הקולנועית בדמותה של ג'ולי אנדרוז יותר ממזכירה את הנסיכות שיככבו כמה עשורים אחר כך בסרטי דיסני, כמו בל, אריאל ויסמין. היא אמנם יפהפיה, מלאת חיים ובעלת קול פעמונים, אבל הסובבים אותה מתקשים לא פעם להבין אותה. דווקא בגלל זה היא-היא האישה המתאימה לגדל את הילדים למשפחה פון-טראפ, גם הם טיפוסים שקשה לשלוט בהם. למעשה, סיפור האהבה בין מריה לקפטן פון טראפ השרמנטי הוא כמעט שולי ביחס להתאהבות בין מריה לבין שבעת הילדים שלו - מליזל בת ה-16 (כמעט 17!) ועד לגרטל בת ה-5.
כצפוי, כל היופי הזה קצת פוטוגני מדי בשביל להיות אמיתי. עד כמה שונה סיפורה של משפחת פון-טראפ האמיתית מזו הבדיונית? ואיך נראו חייה אחרי ההימלטות מאוסטריה בעקבות השתלטות הנאצים על המדינה?
במשך 82 שנות חייה, מריה פון-טראפ עברה לא מעט מסעות ונדודים. באופן מתבקש, אפילו את נשימתה הראשונה היא עשתה על רכבת נוסעת, בדרך מבית משפחתה בטירול לבית החולים בעיר וינה. מריה אוגוסטה קוצ'ארה נולדה בראשית המאה העשרים ושנות חייה הראשונות היו רצופות טרגדיות. אמה מתה כשהייתה תינוקת, אביה האבל השאיר אותה אצל קרובי משפחה וכמה שנים אחר כך מת גם הוא. האפוטרופוס של מריה בשנות התבגרותה המעצבות גידל אותה בצורה רעועה למדי והעניש אותה בכל הזדמנות, מה שהפך אותה לנערה מרדנית וגרם לה להימלט לחיים עצמאיים ברגע שהייתה לה הזדמנות.
אחרי כמה שנים של עבודות מוזרות ולימודי הוראה בסמינר, היא הגיעה למנזר בעיר זלצבורג כדי לעבור שם את הכשרתה ולהפוך לנזירה מן המניין. היא מספרת שהייתה מרדנית אפילו יותר ממקבילתה הקולנועית ("הכי גרועה שאתם יכולים לדמיין"), מה גם שרופא המליץ לה לעזוב לתקופה את המנזר בשל כאבי ראש מהם סבלה. כשמשפחה אמידה מהאזור חיפשה מורה פרטית לאחת מבנותיה, שמה של מריה עלה מיד - גם בגלל הנסיבות, אבל גם כי היה לה תואר וניסיון בעבודה עם ילדים. כך היא הגיעה לבית משפחת פון-טראפ, בו חיו קפטן גיאורג ושבעת ילדיו. אם המשפחה, אגתה, מתה כמה שנים קודם לכן ממחלת השנית. הבן הבכור, רופרט (שבסרט נקרא בשם פרידריך), נולד ב-1911 והיה צעיר ממריה בשש שנים בלבד. ליזל, הבת הבכורה בסרט, מבוססת באופן רופף על הבת השנייה, אגתה. אחריהם נולדו מריה (בסרט, לואיזה), וורנר (קורט), הדוויג (בריגיטה), יוהאנה (מרת'ה) ומרטינה (גרטי) הקטנה, שהייתה צעירה מאחיה הבכור בעשר שנים.
מריה נשכרה כדי לסייע לאחת הבנות בלימודים לאחר שהחלימה ממחלה, לא כאומנת. למרות זאת, במהרה היא פיתחה יחסים קרובים גם עם שאר ילדי המשפחה. קפטן גיאורג פון טראפ התרשם מיחסה של המורה לילדיו והציע לה נישואין מסיבות פרקטיות יותר מאשר רומנטיות - כדי שתוכל לשמש אם לילדים. גם הכלה המיועדת לא הרגישה חיבה יתרה למעסיקה המבוגר, וכשהחליטה להיענות להצעה - אחרי התייעצות עם אם המנזר - עשתה זאת בשל אהבתה לילדי המשפחה.
בספר שכתבה מריה עצמה על חייה היא סיפרה שלמדה לאהוב את בעלה עם השנים, אבל בראשית נישואיהם היא לא יותר מחיבבה אותו. זה כנראה קשור גם לפער הגילאים בין השניים, שהיה אפילו יותר משמעותי מזה שהוצג בסרט. בחתונתם, מריה הייתה בת 22 וגיאורג בן 47. בהמשך נולדו להם עוד שלושה ילדים משותפים: רוזמרי, אלאונורה ויוהנס.
כמו בסרט, גיאורג פון טראפ היה קצין בצי האוסטרי, שחתום על כמה מבצעים נועזים במלחמת העולם הראשונה. שלא כמו בסרט, הוא לא ניהל את המשק המשפחתי במשמעות צבאית קשוחה או מנע מילדיו לשיר להנאתם. בתו אגתה תיארה אותו בספרה כגבר מרשים, רב יכולות אך גם כאבא אוהב, מלא רוך וחיבה: "בסרט מוצג הקפטן כנוקשה, מרוחק ועיקש. במציאות היה הקפטן, אבינו, עדין, טוב לב ורגיש".
עוד לפני בואה של מריה, בית המשפחה היה מוזיקלי למדי. גיאורג ניגן בכלים שונים, האם אגתה ניגנה בכינור, וגם הילדים למדו לנגן ולשיר בעזרת מורים פרטיים. לאחר המשבר הכלכלי שחוותה אוסטריה בשנות השלושים, בעקבותיה איבדו הפון-טראפים את כל כספם, המוזיקה הפכה מתחביב משפחתי למקור פרנסה. בבית המשפחה הוקמה כנסייה קטנה, שבה הייתה שרה המשפחה בימי ראשון. שם זיהה את הכישרון המשפחתי כומר בשם ד"ר פרנץ וסנר, שלקח אותם תחת חסותו, לימד אותם יצירות וסגנונות מוזיקליים חדשים והפך למנהל המוזיקלי של ההרכב למשך כל תקופת פעילותו.
במהרה קנתה לה המשפחה מעריצים משפיעים - בתחילה זמרת אופרה מפורסמת, שעודדה אותם להרים קונצרטים ולהשתתף (ולזכות) בתחרות יודל, ובהמשך קנצלר אוסטריה. לאחר ששמע אותם שרים בתוכנית רדיו, הם הוזמנו על ידו להופיע בקבלת פנים רשמית. משם הדרך לסיבובי הופעות נרחבים באוסטריה ומחוץ לה הייתה קצרה. הקפטן לא היה חלק מההרכב בעצמו, אך תמך בו וליווה את אשתו וילדיו בסיבובי הופעות ברחבי אירופה.
הפלישה הנאצית לאוסטריה מתוארת בסרט כמעט במקביל לחתונה של גיאורג ומריה. במציאות היה הפרש של יותר מעשור בין האירועים. העלילה הרומנטית של ליזל והנער רולף, שנסחף אחר הרעיונות הנאציים, הייתה המצאה לצרכים עלילתיים - באותה תקופה אגתה, מקבילתה של ליזל, כבר הייתה בת 25. דווקא הבוז של הקפטן כלפי השלטון החדש נאמן למדי למציאות, כולל הסירוב לתלות דגל של המפלגה הנאצית בבית המשפחה. ההרכב המשפחתי אף סירב לשיר ברדיו הגרמני לכבוד יום ההולדת של היטלר. אגתה מציינת בספרה מקרה שבו נתקלו גיאורג ומריה בהיטלר ואנשי אס-אס במסעדה במינכן: "הרחק מעין הציבור היו הוא ופמלייתו משולחי רסן, סיפרו בדיחות גסות וצחקו בקול רם ובוטה".
למזלה של המשפחה היא אחזה גם באזרחות איטלקית, והחליטה לעזוב את המולדת לטובת שכנתה ממערב. כשקיבלו הצעה לסיבוב הופעות באמריקה הם ניצלו את ההזדמנות כדי לברוח מהמדינה כדי להופיע לפני נעילת הגבולות הצפויה. הבריחה לא הייתה הירואית במיוחד אלא הסתכמה בנסיעת רכבת לאיטליה, שאחריה נדדה המשפחה גם להולנד וללונדון ולבסוף לארצות הברית, שם הגישה בקשה למגורי קבע. הבן הצעיר במשפחה, יוהאנס, נולד רק לאחר המעבר לאמריקה, ובהמשך שירתו הבנים הבוגרים בצבא האמריקני. בית המשפחה באוסטריה הוחרם בהמשך על ידי המפלגה הנאצית ושימש את היינריך הימלר כמפקדה לתקופת המלחמה.
כמו בן אנד ג'ריס, הפון-טראפים קבעו לבסוף את ביתם במדינת וורמונט הקרה, אי שם ליד הגבול עם קנדה. הם רכשו חווה בכפר בשם סטואו והמשיכו להופיע תחת השם "זמרי משפחת פון-טראפ", עם רפרטואר שהורכב בעיקר ממוזיקה מסורתית ממאות קודמות: שירי עם אוסטרים, מדריגלים, שירה ליתורגית ובלדות. ההרכב המשפחתי זכה להצלחה צנועה אך יציבה - הם הופיעו מלמעלה מ-30 מדינות לאורך שני עשורים. חלק מבני ובנות המשפחה עזבו ויצאו לדרך חדשה עם השנים, אך ההרכב המשיך לפעול, לפעמים לצד מוזיקאים נוספים מחוץ לעץ המשפחתי.
ב-1947, מת קפטן פון-טראפ מסרטן ריאות בגיל 67. כעשור אחר כך התפרקו "זמרי פון-טראפ" באופן סופי וכל בן ובת משפחה המשיכו לדרכם. רופרט שירת בצבא והפך לרופא משפחה; ורנר התחתן עם חברה של אחת מאחיותיו והקים חווה ועסק לייצור גבינות; האחיות מריה ורוזמרי טיילו בעולם כמיסיונריות מטעם הכנסייה, כמו גם ד"ר וסנר, ואגתה הפכה למורה למוזיקה ולאמנית. שתיים מהבנות - מרטינה והדוויג - מתו בטרם עת בנסיבות טרגיות, האחת בעקבות לידה שהסתבכה והשנייה כתוצאה מהתמודדות ארוכת שנים עם אסתמה קשה. כמה מנכדיו של ורנר הקימו להקה משלהם שהקליטה מספר אלבומים, כולל קאברים לשירים מ"צלילי המוזיקה". היחיד מבין עשרת הילדים שעודנו בחיים הוא הבן הצעיר, יוהנס.
כהשלמת הכנסה בין סיבובי הופעות, הפון-טראפים הקימו מחנה קיץ מוזיקלי ובהמשך אכסנייה שפעלה בתוך ביתה הראשון של המשפחה בוורמונט. אחרי מותה של מריה פון-טראפ בשנות השמונים, הסדקים שנפערו עם הזמן בין האחים והאחיות נחשפו והתעצמו. יוהנס מצא את עצמו מנהל פחות או יותר לבדו את העסק המשפחתי, ונראה שלא בהתלהבות גדולה. את המלאכה הסיזיפית הזו הוא ביצע משנות השבעים ועד שנות האלפיים, אז לקחו את המושכות בנו סם ובתו קטרינה. המקום פעיל גם היום בשם "משפחת פון-טראפ - בקתה וריזורט" - מתחם נופש מעוצב על רקע רכס ההרים המושלג, מהסוג שאפשר להעיר לתחייה בשירה.
"הסרט, לטוב ולרע, הפך אותנו למוצר להמונים", סיפר יוהנס ב-2009 בראיון לניו יורק טיימס. ההצלחה המטורפת של המחזמר והסרט לא הכניסה כסף למשפחה עצמה - מריה פון-טראפ מכרה את הזכויות לאוטוביוגרפיה שלה לחברה גרמנית עבור פחות מ-10 אלפים דולר, ובזה הסתכמו התמלוגים.
בעוד דמותו של האב הוצגה כקשוחה בהרבה מגיאורג האמיתי - לדאובנם של ילדיו - האם נראית בו כמעט נטולת פגמים. המציאות, כרגיל, יותר מורכבת. הילדים לבית פון-טראפ תיארו אותה לאורך השנים כאישה כריזמטית ומקסימה, אבל גם קשוחה ושתלטנית למדי. הצורך לרצות את האם, על פי יוהנס, היה צורך הישרדותי לכל דבר. "היא הייתה כוח טבע. אדם חזק בצורה יוצאת דופן, מה שהיה נפלא אבל לא תמיד קל".
הסרט "צלילי המוזיקה" זמין לצפייה בדיסני פלוס