לפני 15 שנה בערך גנזה הסופרת דורית רביניאן רומן שהיא עמלה על כתיבתו במשך חמש שנים. "שיעורים בפיתוח קול" נקרא הרומן והוא עסק במערכת יחסים סבוכה וסימביוטית בין אח ואחות.
הגיבורה הייתה סטודנטית למשחק שלמדה בניו יורק ועמדה לקבל תפקיד ראשי בהפקת הסיום של בית הספר, אבל ממש לפני תחילת החזרות נודע לה שאחיה מאושפז מחוסר הכרה בבית חולים בארץ והיא נאלצת לשוב בבהילות ארצה ולשהות יחד עם כל בני המשפחה ליד מיטתו. אז גם עולה החשד או האשמה שמערכת היחסים הקרובה ואולי גם האסורה ביניהם היא שהביאה אולי להטלת ה"קללה" על האח ומביאה כמעט למותו.
רביניאן גנזה כאמור את הרומן בכאב לב גדול ונאלצה לוותר אפילו על כספי המקדמה הדשנה ששולמו לה על ידי הוצאת ספרים באמריקה. משהו עמוק בתוכה מנע ממנה להמשיך לכתוב את הספר הזה והיא נאלצה "להמית" אותו בתוכה ולגדוע שנים ארוכות של עבודת כתיבה שקדנית.
אחרי שנים וממרחק היא מנסה להבין מהו הדבר הזה האפל שלפת והחניק את יכולת הכתיבה שלה, ואז היא צוללת לתוך סיפור משפחתי מורכב מתוך הביוגרפיה הפרטית שלה. סיפור שהסתתר שם והיה קבור תחת תלי תלים של הדחקות.
רביניאן היא הילדה הבכורה במשפחה, וכשהייתה בת שלוש וחצי נולד לה אח. הוא חלה ואחרי שבעה חודשים נפטר, וכמו גל עכור של זיכרון צפה פתאום במוחה המחשבה שאולי בתור ילדה קטנה היא ייחלה למותו, ומכאן נפרש מעליה חומר צמיגי ומחניק ומרעיל של אשמה.
כתיבת הספר, אם כן, אולי עוררה באופן בלתי מודע את אותו זיכרון ישן, גרמה לכך שנוצר איזה סירוב נפשי עמוק להמשיך להאיר את הפינות האלה השכוחות והמודחקות ואת הרגש העמוק והמשתק שרבץ שם. מן לחש עתיק או אמונה בכוח המאגי של המחשבות ושל המילים. ועכשיו מרגע הגילוי משתחרר אולי משהו, ומאפשר לרביניאן לכתוב דיוקן מרגש למדי של אביה, שהלך לעולמו לפני 13 שנה.
זהו אם כן המבנה של הספר - "שיעורים בפיתוח קול", שהיה גם שמו של הרומן האבוד והגנוז, שב וקם לתחייה ומקבל אולי משמעות חדשה. אם קודם הכוונה הייתה לשיעורים בפיתוח קול שלוקחת הגיבורה ברומן הגנוז, כזכור תלמידה בבית ספר למשחק, כאן השם עובר מעין התמרה ומקבל משמעות רחבה יותר. הוא מתאר תהליך התבגרות שבמהלכו הסופרת רביניאן, אולי כמו בת הים הקטנה, שבה ומוצאת את ה"קול" שלה. גילוי הקול נמצא כל הזמן בתהליך של התהוות והתפתחות.
אבל למבנה הזה יש גם כמה בעיות.
בסוף הספר רביניאן מבצעת מעין גירוש שדים פרטי. היא שורפת את כל 360 דפי הרומן הגנוז, ובהזדמנות זאת מטילה לאש גם את הדיסק או קי, מוחקת את כל הקבצים מהמחשב הנייד ואת הגיבוי במחשב הנייח. כלומר, ה"הולדה" של הסיפור על האב כרוכה במחיקה מוחלטת של הזיות הרצח והארוטיקה והאיסור המיני שכבלו והחניקו והמיתו את הרומן הקודם.
אבל אם להיות הוגנים, זאת לא באמת התמונה המלאה: החלק הראשון של הספר הנוכחי כולל 17 קטעים מתוך הספר הגנוז והמומת - גם אם בצורה מעט תקצירית שקרובה יותר לצורה של תסריט ולא של רומן. אם מהלך כזה נעשה, יש בו גם משמעות אירונית (מחיקה שהיא לא מחיקה "אמיתית") או לפחות צריכה להיות מעין מודעות נוכחת למהלך הספרותי שאותו רביניאן ביצעה.
יתרה מזאת - יש קצת בעיה מבחינת האיזון שבין ה-"show" לבין ה-"tell". רביניאן מדווחת על תחושת האובדן שהיא חשה אחרי ה"המתה" של הרומן הגנוז, אבל אני לא יודע עד כמה הקורא באמת חש את זה. אתן דוגמה: בסרט "ברטון פינק" של האחים כהן הגיבור (השחקן הנפלא ג'ון טורטורו, שמופיע עכשיו גם בסדרה "ניתוק") חווה התקף אימה משתק כאשר ההזיות האלימות שלו "קמות לתחייה". אנחנו חווים יחד איתו את קריסת קירות המלון שעולים באש ואת התמוטטות הקו שמפריד בין המודע ללא מודע.
הספר של רביניאן מציע לטעמי תהליך מעט "מעובד", כשהסופרת טורחת כל הזמן לתת לנו יד ולהוביל אותנו דרך הויה דולורוזה שהיא עצמה חוותה. הדמות המספרת מייחלת בסוף הספר שיוסרו ממנה כל הכשפים, אבל אם נציין לרגע למשל סרט נוסף - הפעם "ציינה טאון" הבלתי נשכח של רומן פולנסקי - נזכור שהגיבור הבלש (ג'ק ניקולסון) לא ממש נחלץ בסוף מהכוח המאיים והמחריב של גילוי העריות שאליו הוא נחשף. נוכחות של יצירת מופת מחייבת אולי הכרה במלוא המנעד של הרגשות האנושיים - גם הצד הרצחני והממית שנמצא כנראה בכל אדם.
בניסיון של רביניאן ליצור אולי סוף "עגול", מוזרק לתוך הספר מעין נסיוב מחליש. אבל אסור לשכוח לרגע שרביניאן היא סופרת מיומנת מאוד, והדיוקן האוהב והחם שהיא יוצרת לאביה המנוח באמת מרגש ונוגע ללב. רביניאן גם "מסירה את הצעיף" מעל העובדה שהיא עצמה לא הרתה אף פעם ולא הביאה ילדים לעולם. דווקא הדבר הזה, שנמסר בצורה יותר חסכונית ונטול ניסיון להאיר הכל ולספק עוד פרשנות והסברים, מוסיף עוד כוח לספר החדש שהיא הביאה עכשיו לאוויר העולם.
"שיעורים בפיתוח קול" / דורית רביניאן. הוצאת עם עובד. 184 עמודים.