בן כספית פלט בשידור ארבע מילים מצמררות. מזל שעמית סגל עדיין לא הגיע

20,230 צופים היו באצטדיון בלומפילד אתמול במהלך ההתמודדות בין מכבי תל אביב להפועל חיפה. יש שיאמרו שזה דבר מוזר להתעסק בכלל בספורט בזמן מלחמה. איך יכול להיות שבזמן ש-59 ישראלים עדיין חטופים במנהרות בעזה ואנחנו מתעסקים בזוטות כמו כדורגל? אלא שהטקס שנערך לפני המשחק, בהשתתפות אמילי דמארי ורומי גונן - החטופות שחזרו מהשבי - הצליח להשתיק כל ביקורת.

השורש המפורש ר.ג.ש עולה ביותר מדי סיקורים עיתונאיים, בטח בכל מה שנוגע לחטופות ולחטופים שלנו. אך לראות את אמילי דמארי, שפציעתה הפיזית עדיין ניכרת עליה, קופצת על הדשא בבלומפילד ומרימה על הרגליים 20 אלף איש בשירה אדירה לא משאיר ברירות אחרות. פשוט אין רגש כזה. מי חסר הלב שמסוגל לראות את האושר על פניה של רומי בזמן שהיא רואה את חברה שלה מתחבקת עם ערן זהבי ועדיין להתנגד לעסקה שתחזיר את כולם?

הקבוצה של אמילי תכבוש עוד ארבעה שערים במשחק (אחד ייפסל), אבל "הר הגעש" הצהוב ביציעים לא יתפרץ בצורה טהורה כל כך כפי שקרה בטקס הזה. "מהיום שבו נולדתי, אני ידעתי, החיים שלי שלך", שרה הצעירה שבחרה לגור לפתח הר געש, בכפר עזה.

שיר האוהדים הזה, שמבוסס על שיר אוהדים אלג'יראי, מדבר על אהבה טוטאלית, ועל ערגה מתמשכת. מושא השיר הוא קבוצת כדורגל, אבל כשאמילי דמארי מדברת על הדשא בבלומפילד על גלי וזיו ברמן, ועל כל שאר החטופים שעדיין נמצאים בעזה, ומבקשת מהקהל לשיר כדי שהשירה תגיע עד למנהרות בעזה, המילים "הגעגוע יתחלף בשיגעון" מקבלות משמעות חדשה.

בזמן שאמילי האלופה הקפיצה את בלומפילד, בנווה אילן התארחה חברתה הטובה שיר סיגל באולפן "פגוש את העיתונות". אמילי הצטרפה לשיר ברגע שבו אביה קית' חזר מהשבי אחרי 484 ימים. בפוסט שפרסמה בזמנו ברשת כתבה שיר: "בחלומות הכי משוגעים שלי לא האמנתי שאחות שלי תשב יחד איתי לראות את אבא שלי חוזר הביתה".

כעת, אחרי ששני הוריה חזרו מהשבי, שיר ממשיכה את המאבק למען ה-59 שעדיין בשבי. גם אם צופים בדברים שלה על מיוט אפשר לראות את כל מנעד הרגשות שלה פורץ ממנה בשפת הגוף שלה. בשלב הזה היא כבר רגילה להתראיין, אבל איכשהו למרות שהמשפחה שלה התאחדה - היא עדיין משדרת משהו מובס. היא לא מרימה ידיים, היא מדברת על שחרור בפעימה אחת של כולם, אבל גם היא מבינה שלא משנה כמה הדברים שהיא אומרת נכונים וברורים - מקבלי ההחלטות שלנו פועלים אחרת.

נציג הממשלה בפאנל, עמית סגל, עדיין לא הצטרף לתכנית שהוא עצמו מנחה (קונספט לא פחות ממדהים, המנחה מצטרף לתכנית של עצמו באיחור של 34 דקות), וכך הריאיון של סיגל נערך כולו מול בן כספית. אלא שזהות המראיין לא באמת חשובה במקרה של סיגל, כשהיא אומרת דבר כל כך בלתי נתפס: יש חטופים שחזרו מהשבי שכבר פגשו את דונלד טראמפ בחדר הסגלגל, אבל עדיין אפילו לא קיבלו טלפון מראש הממשלה שלהם.

עובדה נוספת שהיא מבקשת להזכיר היא שאמא שלה טסה כבר 10 פעמים לארה"ב מאז שחזרה מהשבי, ובכל פעם סיפרה את אותם סיפורים על ההתעללות הנפשית והפיזית של חמאס בחטופים. זו דרכה להגיד: כל מי שמופתע מהמצב בו חוזרים החטופים, או מתיאורי ההתעללות שהם מספרים - פשוט התעלם מהחטופים שחזרו כבר לפני יותר משנה. בנוסף, היא שואלת, למה ההורים שלה שסבלו בשבי צריכים לטוס לספר בחו"ל את מה שעבר עליהם? איפה נציגי הציבור שלנו? למה הם לא מספרים את זה בעולם?

אבל מעבר לכל זה מגיעה השורה התחתונה העגומה: ייתכן שבעלי האזרחות הכפולה יזכו להשתחרר לפני מי שמחזיק רק בדרכון ישראלי. בשלב הזה התערב ניר דבורי, ובפרשנות לא-צבאית, אלא ערכית, הוסיף: "אוי לנו אם אנחנו צריכים לחשוב עכשיו על דרכונים זרים בשביל שיום אחד זה אולי יציל אותנו. הערך הכי חשוב - העליון - הוא להשיב את כולם הביתה. עליו גדלנו. עליו נלחמנו".

בין המילים החשובות האלה של דבורי, נפלטו מבן כספית ארבע מילים חשובות: "בשביל מה הקמנו מדינה?". כביכול שאלה עם מיליון תשובות נכונות: בשביל שיהיה בית לעם היהודי, כדי שיהיה לנו מוזיאון להחזיק את מגילות ים המלח, כדי שתהיה לנו מוזיקה משלנו מאריק איינשטיין ועד עומר אדם, כדי שטל ברודי יוכל לשים אותנו על המפה. אבל הכל מתבטל מול הרעיון שאם ניפול בשבי, אז המדינה שלנו תשכח אותנו ונצטרך לקוות שמנהיגים של מדינות זרות יילחמו בשבילנו.

השאלה התמימה הזאת של בן כספית נותרה תלויה באוויר — אך התשובה מהדהדת בלבו של כל ישראלי. ארבע המילים הללו — "בשביל מה הקמנו מדינה?" — צריכות להיחרט על דגל מערכת הבחירות הבאה (אם אכן תתקיים). לא האיומים המיותרים של נדב ארגמן, לא סיסמאות בחירות ריקות מתוכן, ואפילו לא הדיון הבלתי נגמר על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. כשנעמוד בקלפי בפעם הבאה, השאלה האמיתית שתרחף מעל הפרגוד תהיה אחת בלבד: בשביל מה הקמנו מדינה?

עלינו לבחור במי שתשובתו לשאלה זו אינה רק מילים יפות, אלא התחייבות עמוקה למהות קיומנו כמדינה דמוקרטית — להגן על אזרחיה בכל מחיר, להשיב את בניה ובנותיה הביתה, ולשמר את הערכים הדמוקרטיים שבשמם נולדה. לעולם לא נהיה עוד עם ללא בית, וגם לא עם שביתו הדמוקרטי נוטש את עקרונותיו ואת אזרחיו.

כשסגל סוף סוף מגיע לאולפן, הוא עושה זאת כמו שריף שבא לעשות סדר בעיירה פרועה. יותר מכל שעת שידור אחרת שלו על המסך: התכנית שלו במוצ"ש נותנת לו את הבמה כטאלנט הגדול ביותר של חברת החדשות, ואולי של הערוץ כולו. מאותו רגע שהוא יושב בכיסא המנחה, "פגוש את העיתונות" הופכת מתכנית אקטואליה רצינית לזירת התגוששות שבה הנוכחים, גם אלה המזוהים עם הימין, מנסים להתנצח עם סגל במקום לנהל דיון אמיתי.

במקום לתת לציבור תשובות על הנושאים הבוערים, התכנית הופכת לסוג של "יציע העיתונות" - קרב צעקות שבו פואנטות שנונות חשובות יותר מאשר דיון מעמיק על הדילמות האמיתיות שמטרידות את אזרחי ישראל. ממש כמו בכדורגל, גם כאן יש קבוצות יריבות, אבל בניגוד למשחק בבלומפילד, אין כאן לא שער, לא ניצחון, ובטח שלא קתרזיס.