שני אנשים בחדר. האחד בן 13, השניה חצתה אותו מזמן. האחד נער רוצח, השניה פסיכולוגית מלומדת. תהומות של פערים בין השניים, ממקמים אותם כשני אינדיבידואלים שמלבד מפגש בן 50 דקות דבר אינו מחבר ביניהם. ובכל זאת, עולה בפנינו רגע שבו רקמה עדינה של חיבור קושרת אותם לפתע זה לזה. הפערים כמו צוללים מטה, מפנים את מקומם לאמת פגיעה ומזוקקת, כזו ששני הצדדים נדרשים לה על מנת שתתממש. ניואנס מחדר הטיפולים, שנחשף מולנו ברגישות בפרק השיא של סדרת הלהיט.
רבות נכתב על "התבגרות", המיני-סדרה של נטפליקס שתפסה את מרכז הבמה בן לילה (אזהרת ספוילר): בן 13 מבצע רצח של בת כיתתו, ברקע של ילדות נטולת סמכות הורית אמיתית.
הפרקים מגוללים בזה אחר זה את ההשלכות. חלקן, לכל הפחות, בלתי נמנעות במהלך שנות העשרה. לראיה, הזיכרון של לכל אחד מאיתנו מקיא על ספסל לא מוכר באמצע הלילה, כשאת תפקיד המבוגרת האחראית תופסת בת 17 מהתיכון ליד שמציעה גומיה ולימון למאכל (כן תודה שירז, החלמתי מהרעלת האלכוהול). חלקן גם נשענות על העלמת חצי העין מצד בעלי הסמכות שלא מעוניינים לראות מה באמת קורה.
ואולם, בעוד בפרקים הראשונים אנו נחשפים לסבל הנלווה להיותך אדם שטרם גיבש את זהותו - הפרק השלישי מספק הצצה אינטימית אל פנים נפשו של מיני-אדם זה, דרך שימוש בטכניקה עתיקת היומין.
מחול שדים שלם עולה בפני הצופים עם הגעת פסיכולוגית לביקורה את הדמות הראשית, ג'יימי בן ה-13 המצוי במוסד לעבריינים צעירים. בין השניים מתנהל דיאלוג מפולפל ועתיר רגשות. בהלה ואימה לצד חיבה וכנות, העברות, התנגדויות ושלל נוספים הנפרטים בזה אחר זה, מרסקים וחושפים את האופן שבו הרוצח הצעיר תופס, בראש ובראשונה, את עצמו.
הסדרה מעלה על המסך חלקים מהטיפול הפסיכואנליטי, וכיצד במהלך קצרצר הוא מצליח לגרד שכבות הגנה ולחשוף אמת שספק אם היה ניתן לחזות בה קודם (כפיים לפרויד). כמו כל פרק בסדרה, הוא מצולם בשוט אחד, טייק יחיד שהופך את חוויית הצפייה לאינטימית אף יותר, מנכיח במילימטר נוסף את הקסם שהשכיל אבי הפסיכואנליזה ללכוד על מה שיכול להתרחש בסֵטינג מצומצם של מפגש בין שני אנשים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
סצנת הסיום של הפרק (אזהרת ספוילר, הפעם באמת) חותמת אותו בטלטלה, כשבחלוף הסערות שהביא הנער הרוצח לפגישה, זו מסתיימת. כשהפסיכולוגית נפרדת לשלום ומודיעה כי הייתה זו פגישתם האחרונה, היצור התוקפני שראינו על המסך שב ועובר טרנספורמציה נוספת, חוזר לגודל של בן 13. הוא מתפתל, נאנק, שואל בכמיהה אם מי שהעניק לה הצצה לפנים נפשו מחבבת אותו. כצפוי לדמותו, כשהוא נענה כי מדובר ביחסים מקצועיים בלבד הוא מגיב באיבוד עשתונות, ומספק לצופים רגע נוסף של סערה מהולה בשברון לב.
אך מעבר לדרמה האנושית הנוגעת, מדובר בסצנה שמגוללת את התמה המרכזית של הפרק, אולי של הסדרה כולה: אין זה סיפור על חקירת רצח, אלא על בדידותה של התבגרות. זו שמלווה את השנים שבהן אתה עדיין לא יודע מי אתה, ומתערפלת בעתיד בעת היכרות עצמית (נניח) מעט גדולה יותר. הבדידות האמיתית והעדינה שעודה שוכנת תחת מעטה העור של כולנו, מוסתרת תחת ארסנל עשיר של מקצוע-חברים-תחביבים-מגורים שרובנו עוטים על עצמנו, אוחזים באימה, משקשקים לגלות מה שוכן מתחת. פריבילגיה, לכאורה, שטרם הפכה נגישה עבור בני נוער אומללים שעוד נאלצים להתבונן בחיים באופן בתולי, חסרי הגנות מטשטשות.
כל פרקי "התבגרות" זמינים בנטפליקס.