אנחנו חיים בזמנים מוזרים. מצד אחד, נראה שבכל יום העולם סביבנו מומצא מחדש. מנגד, ההיסטוריה מתעקשת לחזור על עצמה באינספור דרכים, מוכיחה שהאנושות אינה לומדת באמת, אלא רק שוכחת לתקופה קצרה. זה בוודאי נכון לעולם התרבות, ובפרט לטלוויזיה שנכנסה בשנים האחרונות לסוג של סחרור מיחזורי, עם נוסחאות קבועות שמשוכפלות בהבדלים קטנים. גם ללא נטפליקס והאלגוריתם, בכל זאת עברנו כבר מאות שנות יצירה אנושית. המשפט "דבר כזה עוד לא ראיתם" נמצא על סף הכחדה, לפעמים נראה שהוא שורד רק למטרות הגזמה. אלא שאז מגיעה יצירה כמו "התבגרות" ומוכיחה שאפשר לייצר משהו מקורי באמת, כזה שמותיר אתכם עם פה פעור וראש מלא במחשבות.
הגימיק הטכני שלה הוא מן הסתם מה שהופך אותה למסקרנת מלכתחילה. ארבעה פרקים בני כשעה, שכל אחד מהם מצולם בשוט ממושך אחד, בלי חיתוכי מצלמה - אפילו ללא הטריקים של "טייקים חבויים" שנראו ביצירות כמו "1917". אלא שהחלק הזה כשלעצמו ממש לא עונה על ההגדרה "כזה לא ראינו". בעבר הטכניקה הזאת הייתה בעיקר מנת חלקם של גאוני קולנוע עם חופש אמנותי נרחב כמו מרטין סקורסזה. עם ההתקדמות הטכנולוגית היא הפכה נפוצה יותר. וכמו בכל דבר פופולרי, השימוש בה נעשה פחות ופחות אמנותי ויותר מסחרי. פחות בשביל המשמעות מאחוריה ויותר כדי להוכיח שאפשר.
מה שהופך את "התבגרות" ליצירה חסרת תקדים היא היכולת לרתום אמנות, טכנולוגיה, יכולות משחק וכתיבה לטובת סיפור מטלטל, מסויט ועוצר נשימה. הסיפור לבדו אינו מקורי (הוא בכלל מבוסס על חיבור של מקרים אמיתיים), אבל השימוש המופתי בכל הכלים מייצר תוצאה שגדולה בהרבה מסך כל חלקיה, ופעם אחר פעם מדהימה בכל אחד מהרבדים שלה.
סצנת הפתיחה של "התבגרות" מובילה אותנו לבית פסטורלי בשכונה שקטה, כשלפתע יחידת שוטרים מתקרבת אליה ופורצת את הדלת בסיקוונס מעצר מסויט. המשפחה המבועתת מבקשת תשובות, בזמן שהבלש בראש הכוח עושה את דרכו לחדרו של ג'יימי בן ה-13 (אואן קופר) ומודיע לו שהוא עצור באשמת רצח תלמידה מבית הספר שלו. מכאן ובמשך ארבעת הפרקים, תציג הסדרה שלל נקודות מבט כדי לגרום לנו לעבד את הפתיחה המחרידה הזאת. לא רק האם הנער הצנום והמפוחד הזה הוא אכן רוצח, אלא מה הוביל אותו לכך, מה חלקם של הוריו במה שהפך להיות, והאם יש כאן סיפור גדול הרבה יותר ממותה הטראגי של צעירה שכל חייה לפניה.
סטיבן גרהם (שגם מככב בסדרה כאביו של ג'יימי) והבמאי פיליפ ברנטיני כבר שיתפו פעולה בפרויקט מהסוג הזה: הסרט "נקודת רתיחה" מ-2021, שזכה לארבע מועמדויות בפרסי הבאפט"א - כולל הסרט הטוב ביותר. גם אז תוארה ההתרחשות כולה - הסערה המתרחשת במטבח של מסעדה ביום העמוס ביותר בשנה - בשוט אחד מתמשך. אלא שב"התבגרות" הצטרפה צלע שלישית קריטית, התסריטאי ג'ק תורן, שכתב את כמה מהסדרות הבריטיות והמצליחות של השנים האחרונות (כולל "עיר מורעלת" המהוללת, גם היא של נטפליקס). הצמד גרהם ותורן כתב את הסיפור עוצר הנשימה, בעוד ברנטיני מתרגם אותו לאינטימיות דינמית בלתי פוסקת.
מעבר לאפקט הוויזואלי המרשים, הכוח הגדול של צילום מתמשך הוא ביצירת מתח. העובדה שהמצלמה לא חותכת מייצרת תחושה שאנחנו "כלואים" בתוך ההתרחשות. כאילו כוח בלתי נראה הולך ומחזק את האחיזה בנו, כשכל מה שאנחנו רוצים הוא להביט למקום אחר. האופן שבו ברנטיני והצלם מת'יו לואיס מפעילים את המצלמה, משחק על התחושות הללו בדיוק. התנועה לא כאוטית ומופרעת, אלא יציבה ואיטית, מושכת רגעים קשים ומאלצת אותנו לחוות אותם, בדיוק כמו הדמויות שכלואות בהם.
הכוונה היא לא לאימה או פורנוגרפיית זוועות. להפך, "התבגרות" סטרילית בכוונת מכוון בכל הקשור לרצח שעומד במרכזה. התיעוד היחיד שלו הוא במהלך ניגון על מסך מחשב, כשהמצלמה מביטה בו מרחוק, כמעט מתביישת להישיר אליו מבט. דווקא ההתמקדות בכל הדמויות שמסביב, מאביו של ג'יימי, דרך הבלשים החוקרים את המקרה, חבריו לבית הספר או בעלי המקצוע הזוטרים שזוכים להציץ בו מתוקף תפקידם - כל אחד מהם מציג חלון אחר לתוך המקרה, מעורר מחשבות חדשות ותחושות שנעות בין אמפתיה לתיעוב. היכולת לעורר את כל אלה באמצעות שימוש במצלמה, מעשיר את הסיפור בלי לגרוע מעוצמתו. במקום יצירות שהשתמשו בכלי כמעט בהתרסה, דווקא השימוש המינימליסטי בו מוציא ממנו כוח מדהים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
ת'ורן וגרהם סיפרו בראיונות איך הסיפור נבנה כדי לחקור את הטראומה מנקודות מבט שונות. הראשונה והקשה ביותר היא כמובן של ג'יימי עצמו ומשפחתו, אלא שאחרות מציעות זוויות מרתקות ומורכבות אף יותר על גבריות רעילה, על מערכת חינוך חלשה שאינה מסוגלת לעמוד מול צעירים בעולם שלא מציב להם גבולות, על תרבות של בריונות והשפלה תמורת פופולריות ברשתות חברתיות. אם בעבר הדלת שהפרידה בין חדרם של צעירים לבין יתר הבית הייתה סימן לעונש, היום היא משמשת הפרדה בינם ובין מה שהוריהם יודעים עליהם ועל מעשיהם. "התבגרות" נוגעת בכל אלה מבלי להיות ישירה, אלא מחיבור של נקודות מבט ועדויות. משאירה לצופים להחליט איזה הסבר עדיף עליהם.
היכולת הזאת לספר סיפור בצורה כל כך אפקטיבית, מגיעה לשיאה בפרק השלישי של הסדרה. הוא מתרחש רובו ככולו בחדר אחד, בו שתי דמויות מנהלות ביניהן שיח של עליות ומורדות. אפשר לראות בו ניסיון הדדי לשבור זו את זו, או ניסיון להבין האחת את האחרת. שני ההסברים יכולים להתקבל על הדעת, כי התוצאה כל כך מדהימה. המצלמה נעה באיטיות ביניהם, פעם בנקודת המבט של זו ופעם של אחרת, מתעדת רגעי דרמה בכל פעם בדרך שונה, עד לרגע שיא מצמרר שאליו מוביל הפרק כולו. בתוך סדרה שכולה הישג מפעים, הפרק הזה הוא יחידה עצמאית ומהפנטת בפני עצמה.
קשה לצפות ב"התבגרות" מבלי לחפש כמעט באופן טבעי את התרמית. הרי לא הגיוני שבאמת כל עשרות הניצבים האלה, כל הלוקיישנים והאופן שבו המצלמה נעה ביניהם, באמת תועדו בבת אחת. אלא שהאמת היא שזה בדיוק מה שקרה. כל פרק צולם במשך שלושה שבועות, כשהשבועיים הראשונים מביניהם הוקדשו לחזרות ובשבוע האחרון קיבלו השחקנים כל יום שני ניסיונות לבצע טייק מושלם אחד, עד שהצליחו. הצוות עצמו הסתווה בתוך הסצנות כתלמידים, מורים או שוטרים, כך שהיו קרובים כל העת למיקומים שבהם נדרשו להיות. העניין הוא שעד כמה שההישג הטכני מרשים, זה שמרומם את הסדרה באמת שייך דווקא לשחקנים.
גרהם עצמו הוא אחד מהכוחות החזקים ביותר של "התבגרות". אדי, אביו של ג'יימי, הוא הדמות שדרכה אנחנו חווים את מרבית הפרק הראשון שעוסק בחקירה הראשונית, ומרבית הפרק האחרון שעוסק בהשפעה של המקרה על המשפחה. היכולת שלו להחזיק רגעים דרמטיים ומצמררים בדרכים אותנטיות, ראוי לכל שבח אפשרי. זה נכון בעיקר לסצנות שבהן לא נאמר דבר, כשהבעות פניו מספרות את המתרחש בתוכו. שילוב של בושה, זעם, אשמה ושבר עצום, כולם מתכנסים יחד לתצוגת תכלית מרשימה.
אך בעוד גרהם הוא שחקן עתיר ניסיון ושבחים, הסיפור שייזכר מ"התבגרות" הוא של קופר. זהו התפקיד הראשון שלו על המסך, ואין שום סיכוי שתאמינו לשורה הזאת אחרי שתצפו בו. היכולת להיכנס לנעליה של דמות שמצליחה לעורר כל כך הרבה אמוציות, להביע כל כך הרבה ולשחק כל סצנה בשלמות - היא פלא של ממש. לרגעים הוא התגלמות חוסר הישע, שהופך לטיזינג, שהופך לפחד וכך חוזר חלילה. הוא כמעט עושה עוול לקאסט השלם של הסדרה, שכל אחד ואחת מהשחקנים והשחקנית בו עושים עבודה יוצאת מן הכלל, לא משנה כמה קטן תפקידם. בכל זאת ראוי לציין את ארין דוהרטי ("הכתר") שמככבת לצדו בפרק השלישי והמדובר ההוא, ומספקת תצוגת משחק מפוארת.
"התבגרות" היא סדרה קשה לצפייה בתקופה שבה העולם כולו די קשה לצפייה. היא מערערת דווקא בגלל שהיא אינה בוטה או סנסציונית, היא לא מרפה גם כשהיא קשה מנשוא, היא שואלת שאלות קשות על תפקידנו כהורים, כחברים בקהילה וכבני אדם, על גבריות, על הדחקה, על הסכנה של הקצנה בהתבודדות. ודווקא בגלל שהיא כל כך מאתגרת, הצפייה בה כל כך משתלמת. היא פוגעת בכל רגש, משאירה על קצה המושב, מוציאה מכל אמצעי שעומד לרשותה את הטוב ביותר שבו. התבגרות הייתה ותישאר אחד השלבים בחיים האנושיים שמגדירים לשנים קדימה, אינספור יצירות עוד יעסקו בה. ייתכן שהן יהיו טובות יותר. דבר אחד בטוח: הן לא יהיו דומות ל"התבגרות".
כל פרקי "התבגרות" זמינים בנטפליקס.