זה קרה אתמול (שלישי) בסיום של "לאן שלא תלכי", בישורת האחרונה של המופע. שירי מימון עמדה על הבמה העגולה שבמרכז האורקסטרה שבהיכל מנורה, אלפים מסביבה הריעו לה ומחאו כפיים והיא הצמידה את היד לחזה, לקחה נשימה חטופה, חייכה מרוב מבוכה, כיווצה את הפנים והתאפקה לא לפרוץ בבכי.
היא לקחה עוד נשימה קצרה, עוד חיוך ועוד כיווץ של הפנים, ואז מחתה מהעיניים דמעה של אושר, ועוד דמעה אחת של התרגשות, סיימה את השיר עם המילה האחרונה שלו, וכשהקהל המשיך להריע היא לקחה אוויר ואמרה: "וואו, אני לא נושמת". היא שוב חייכה, חיוך של התפעמות שיא, לפני שהצליחה לעבור ללהיט הבא. זה היה רגע אמיתי של אמנית מצוינת שחלמה בגדול, והחלום שלה התגשם. לחגוג שני עשורים של קריירה עם התזמורת הפילהרמונית והלהקה שלה במופע נהדר, מופע של דיווה, זמרת שמצליחה להתעלות ולהיות גדולה מהחיים.
"הבן שלי בן ה-12 שאל אותי, אמא, למה את לא טרנדית, למה את לא שרה עם עומר אדם או אושר כהן", היא סיפרה לקהל באמצע המופע, "ואז עניתי לו שאמא אולי לא טרנדית, אבל היא אייקונית". שירי מימון היא אכן אייקון בפופ הישראלי, וכשהיא פתחה אמש את המופע עם "נשימה" ו"אחותי", עם הקול הבוהק שלה, המפיל חומות, הלב נרטט, העור התברווז, והיא שוב הצדיקה את כל הסופרלטיבים שנקשרו בשמה. מריה קארי מקריית חיים, סלין דיון מתיאטרון הצפון, וויטני יוסטון מהמפרץ.
השיר השלישי היה, איך לא, "וויטני", ואחריו היא פינקה בפזמון של "I Will Always Love You" בחיקוי מדויק, שמשאיר אותך פעור פה. מדהים איך ממטר חמישים ושלושה (מטר ושישים עם עקבים) של אישה יפהפייה יוצאות כאלה עוצמות, בכזה דיוק, בכזו קשת מרהיבה של צלילים.
מימון היא מתחרה ראויה על תואר הזמרת עם הקול הכי גדול בארץ, נושמת אוויר פסגות דליל אי שם באזורים של דיוות כמו ריטה בשיאה, מירי מסיקה ומארינה מקסימיליאן. עם יכולות-העל שלה והפופ המלודי שהיא אוהבת לשיר, החיבור עם הפילהרמונית הוא אך מתבקש וגם מוצלח, בסיוע העיבודים של יונתן קרת והניצוח של גיא פדר.
הפילהרמונית נתנה את הטון בחלקו הראשון של המופע, וככל שהוא התקדם, חלקה של הלהקה המלווה של מימון התגבר, עד שבלהיטים הקצביים שחתמו את הערב נוצר מעין שוויון בדומיננטיות. הניסוי להוציא את הפילהרמונית מהקן החמים בהיכל התרבות אל החלל הלא אקוסטי של היכל הספורט, הצליח רק בחלקו. התזמורת הנפלאה הזאת צבעה את השירים של מימון בגוונים מרהיבים, אבל הסאונד הכללי במופע הזה היה נשמע טוב בהרבה לו היה מתקיים באודיטוריום מאן (או בקיסריה).
מימון החליפה בשעה וחצי בין שלוש תלבושות, אחת יותר יפה ומחמיאה מהקודמת. מאז האירוויזיון לפני עשרים שנה היא לא נראתה ונשמעה כל כך טוב. ב"יותר טוב לסלוח" היא ירדה אל הקהל, נעה בתוכו, בסיבוב מסביב להיכל, לוחצת ידיים, וזוכה למטר של נשיקות וחיבוקים אוהבים, שלרגעים קצרים אף הקשו עליה לשיר. הקהל שבא לראות אותה, כארבעת אלפים וחמש מאות איש, חיבק אותה בחום ששמור לאמנים שנכנסים לו עמוק ללב.
רפרטוארית, מימון נעה במופע הזה בין שירים יפים שאספה לאורך הדרך, כמו "חלק ממך" העוצמתי מטקס פרסי MTV, בלדת האהבה "שלג בשרב", בלדת האבל "כשהלכת" שהקדישה לחללי המלחמה, הלהיט "זכוכיות" ו"טיפה", גרסה בעברית ללהיט הבינלאומי "צ'יקי צ'יקי טה"; לבין שירים ממחזות זמר שהשתתפה בהם, כמו "אל נא תבכי ארגנטינה" מ"אוויטה" ושירים מ"שיקגו", שם גילמה את רוקסי.
היא כמובן לא שכחה לייחל לשובם של החטופים, הקדישה את "אמא" ל"אמהות הגיבורות של המלחמה", הוסיפה אליו את "יא מאמא" של רייכל ובוסקילה במרוקאית והציעה נחמה ב"שתי דקות", מתוך האלבום האחרון "שקופה" שיצא רק לפני חצי שנה.
בסיום הגיעו גם הבאנגרים הגדולים מהאלבומים הראשונים: "יותר טוב לסלוח", "לאן שלא תלכי" ו"אהבה קטנה", וכמובן הסיום המתבקש עם "השקט שנשאר", בו היא התחלקה בשירה עם הקהל. מעריצי מימון אדוקים היו יכולים להתלונן על חסרונם של להיטים כמו "ורציתי שתדעי" ו"עד שתבין אותי", אבל בסך הכל היה מופע בנוי היטב, שואו בניחוח של חו"ל, עם מוזיקה שעושה טוב וזמרת מקסימה אחת, ילדה מהקריות שרק רצתה לשיר ושיאהבו אותה, היום כבר בת 43 ואמא לשלושה, שכאשר היא עולה על הבמה, הזמן נעצר.