נהוג לומר, בטענה שהולכת ונעשית שחוקה, שאין טעם בסאטירה במדינה שבה החדשות מטורללות פי כמה מכל מערכון. אולי הגיע הזמן לנסח את זה הרעיון הזה מחדש: הבעיה של "ארץ נהדרת" היא לא שהמציאות מופרעת מדי, אלא שאין טעם בסאטירה במציאות שאין בה בושה. מה הטעם להגחיך פוליטיקה לא עניינית כשלפוליטיקאים ושלוחיהם אין שום כוונה או יומרה להיות ענייניים? מה הטעם להעלות מעל פני השטח את מה שהפך למובן מאליו?
סאטירה בבסיסה מאמינה שכולנו מסכימים על ערכים מסוימים, שניתוק ושחיתות הם דברים בזויים, שגניבת דעת היא פשע נגד הציבור, שאמת היא דבר שיש לו חשיבות. אבל אנחנו לא חיים בעידן כזה יותר. הבושה מתה, אחריות כבר אינה אשמה, ואיש בממשלה אינו אפילו מעמיד פנים שזה אחרת. מישהו בקהל מאמין שהחיקוי של מירי רגב משפיע עליה או על משהו בכלל?
לכן, חדים ככל שיהיו החיקויים וחריפה ככל שתהיה הכתיבה, התחושה העיקרית שעורר החלק האקטואלי בפרק של אתמול הייתה אדישות, כשפה ושם מתגנב אליה איזה צחקוק (אלי פיניש המבריק כארדואן, תמיר בר כעו"ד עמית חדד, יניב ביטון כמפכ"ל המביך שרודף אחרי פיקאצ'ו) - אבל כל זה רחוק מלהפיל אותנו לרצפה, ובמציאות כל כך קהה אין כמעט הצדקה לפחות מזה כדי להושיב אותנו בערב מול המסך. איפה זה ואיפה פאנל הזוגות של "חתונמי", פרודיה מושחזת עם אפקט הרבה יותר חזק, פשוט כי הנושא שעליו צוחקים הוא הרבה יותר אנושי. אבל פרודיות על קשת בצד: כפי שכבר נכתב כאן פעמים רבות, בכל מה שקשור למה שקורה מסביב, "ארץ נהדרת" פשוט מצליחה באמת לגעת רק כשהיא יוצאת מהקווים, כמו שעשתה בסוף הפרק הקודם.
אתמול, "ארץ נהדרת" יצאה מהקווים רק פעם אחת, אלא שזו אפילו לא הייתה בדיחה או חיקוי זה או אחר, וזה גם לא היה איזה חידוש. זה היה איפור, או ליתר דיוק כתם. אותו כתם שחוזר כבר שלושה פרקים, מוזר, מלוכלך, מבהיל אפילו במידת מה. ו"ארץ נהדרת" מסרבת לוותר עליו. בצדק. זה כתם שאינו יורד.
הכול התחיל לפני שלושה פרקים של "ארץ נהדרת", במערכון שבו נתניהו מנסה להדוף כל ביקורת עליו והשליך מעצמו כל פיסת אחריות, אבל כשהוא מביט במראה הוא מגלה שם שהכתם שלא יורד. אכן, יש כתמים שלא יורדים. לא משנה כמה נתניהו ינסה להשחית את המערכת, לעשות קרקס ממשפטו הפלילי, לברוח מוועדת חקירה, להאשים את כל העולם ואחותו במדיניות הביטחונית של ממשלתו שלו ולהפיץ קונספירציות כדי למלט את לשכתו מהפרשה המופרעת הנוכחית - מהאחריות לקריסה העקובה מדם ב-7 באוקטובר הוא לא יינקה, גם לא מהפקרת החטופים שנמשכת ונמשכת ונמשכת. גם לא מהרבה מאוד דברים אחרים. הוא ושלוחיו מנסים כל הזמן למרק את השיחה, אבל לשווא. כולם יודעים את האמת. הכתם נשאר.
"ארץ נהדרת" החליטה להמחיש את זה. דמותו של נתניהו-מריאנו, שמופיעה ממילא בכל תכנית ונשחקה בשנים על שנים של מערבולת טרלול, חוזרת עכשיו מדי שבוע עם הלכלוך על המצח. השחקנים לא צריכים להגיד עליו הרבה: הכתם מדבר בעד עצמו. אתמול הוא קיבל כמה שורות. "יש לך שם איזה כתם", אמרה שרה נתניהו-עלמה זק לבן דמותו של ראש הממשלה כשהיא מסמנת את המצח. "עוד פעם הכתם הזה?", תהה ביבי-מריאנו. זה מספיק. כשכוחה הציבורי של הסאטירה חלש מתמיד, אי אפשר לעשות הרבה יותר מאשר להצביע עליו. להזכיר שהוא כל הזמן שם. להחזיר את הבושה.
זה לא מאוד מצחיק, אלא קודר ואפל. אולי זה בעיקר מכעיס להיזכר בכתם. ובכלל: הוא כל כך לא-עדין ומרומז, אלא בוטה, מכוער וגס, מפריע באמצע המערכון - וזאת בדיוק הנקודה. יש הרבה קרנפים בעמדות כוח שעושים הכול כדי לטשטש אותו. "ארץ נהדרת" לא תיתן לזה לקרות. הכתם יישאר. הבדיחות מסביב יישכחו, אבל הכתם הזה הוא כנראה הדבר היחיד שאזכור מהפרק של אתמול, ובעצם: זו הסיבה שהוא היה שם.