טיפות הגשם שחתמו אמש (שני) את הופעת הענק של נועה קירל בפארק הירקון היו הפירוטכניקה האלוהית המושלמת לסיום השואו המטורף שנתנה. ביום שבו קייטי פרי הטיסה את עצמה לחלל, האמנית בת ה-24 הביאה לישראלים את הכי קרוב שהיא יכולה, והעיפה את עשרות האלפים שבקהל לאוויר. איך נהוג לומר, "כל עכבה לטובה"? אז אחרי אינספור השקות ודחיות של ההופעה, העיכוב הזה מסתכם כמצוין.
אין אדם אחד בקהל, שהורכב מילדות בנות 10, נערות ונערים, הורים - והומואים לרוב - שלא הכיר את השירים. כולם, כמעט ללא יוצא מהכלל, איי-ליסטים של הפלייליסט של גלגלצ. עם רפרטואר מרשים של עשור ו-30 (!!!) ביצועים, קירל שיחקה אמש על כל ספקטרום הרגשות.
היא הרימה עם להיטי הגאווה "טרילילי טרללה" ו"שלושה בנות", הקפיצה עם "פרובוקטיבית" וריגשה עם המחווה לנרצחת הנובה הילי סולומון, כשלבשה את הז'קט שתפרה עבורה כשביצעה את "תמיד יחכו לך" בליווי תזמורת נגנים. גם המעברים בין השירים לא הרגישו מלאכותיים, ולוו בווידאו-ארט מרשים, שניכר שהיה זמן ללטש בין הדחיות של ההופעה. הרקדנים נתנו הכל במהלך הביצועים, והפירוטכניקה שכללה זיקוקים ולהבות לא הרגישה מאולצת.
כאמור, גם קהל מבוגר נכח אמש על הדשא בירקון. נכון, רובו היה הורים לילדים - אך הוא לא נשאר מקופח. בהופעת אורחת היישר מתחילת שנות ה-2000 ואחרי הסינגל המחודש לקידום ההופעה, מאיה בוסקילה עלתה לבמה עם קירל לביצוע "בלעדיך". הלהיט קיבל חיים חדשים והשתתפות פעילה של הקהל, שלא נשאר אדיש. ובואו, זה לא שהמבוגרים לא מכירים את החומרים של קירל, אבל ההחלטה של רוברטו להחזיר לשורות הסוכנות שלו את בוסקילה מסתמנת כ"ווין-ווין" עבור שניהם, ובתקווה גם עבור הפופ הישראלי - שזקוק נואשות לטראש המדהים של תחילת המילניום.
אבל בוסקילה הייתה רק קצה הקרחון של הערב. אין אמן בישראל שלא היה שמח לחלוק את הבמה עם הכוכבת הגדולה של הרגע, אך אלה שנבחרו היו דווקא "היריבים" הגדולים של קירל על צמרת רשימות ההשמעה - בחירה אמיצה, אך מפרגנת עבור הקהל. נס וסטילה עלו למאש-אפ המתבקש של "פאוץ'" ו"תיק קטן" (שלא ברור איך לא קיבלנו קודם), והרוח שנשבה בפארק ובידרה את שערותיהם לצד האאוטפיטים המושקעים העלו את הסיפור לרמה אחרת, כמעט חו"ל.
גם אושר כהן עלה מאוחר יותר, וסיפק ביצוע סוחף בדואט עם קירל ל"רעשים" ו"אין אותי". וכמובן שאי אפשר להתעלם מהאירוח של כוכב "כמעט מלאכים" גסטון דלמאו (שמצלם בימים אלה עם קירל את סדרתה החדשה בארגנטינה). מה שנראה היה כתעלול יחצ"ני לקידום ההופעה, הפך לאחד משיאי הערב עם שני ביצועים ללהיטים ההיסטוריים מהסדרה האיקונית, שגם קירל לא הצליחה להסתיר את ההתרגשות במהלכם.
אחד מסימני השאלה הגדולים שאיתם הגעתי למופע היה היכולת של קירל להחזיק אותו מבחינה ווקאלית. אודה ואתוודה שלא נכחתי בירקונים הקודמים שלה, ובאף הופעה שלה באופן כללי. הביקורות (המקצועיות וברשתות החברתיות) אוהבות מאוד לקטול את קירל על יכולות השירה שלה, כשעל יכולות הריקוד אין באמת ויכוח. אחרי אתמול, גם על היכולות הווקאליות של קירל אין עוררין.
בשעתיים של מופע, כמעט ללא הפסקה, היא הייתה מדויקת ושילבה סיבולת לב-ריאה שלא תבייש גם את טייט מקריי, מקבילתה הקנדית. נדמה שדווקא כשקירל פותחת על הבמה, בלי מעצורים, היא מביאה ביצועים הרבה יותר טובים מאלה שהיא מעלה לטיקטוק ולאינסטגרם - וסותמת את הפה למבקרים.
צריך להתייחס גם לסוגייה הבינלאומית - השירים של קירל באנגלית. אין מה לעשות, משהו שם לא מתרומם. טכנית מדובר בשירים טובים וקליטים עם ביט טוב, אבל הקהל הישראלי פחות תפס את זה. למרות זאת, כשקירל שרה "שיר אחד לפה, שיר אחד לחו"ל" ב"יהלומים", נראה שהיא עדיין מאמינה שזה אפשרי, ושהיא לא מתכננת לוותר בקרוב על הלועזית.
בסופו של דבר, נועה קירל היא סיפור של אמביציה מטורפת של ילדה שחלמה להיות כוכבת. הפרסומות המסחריות שהוקרנו על מסכי הענק טרום המופע, כמעט כולן בהובלתה, לצד השת"פ המסחרי היקר עם אדידס, מלמדים כמה אי אפשר לזלזל במקומה של האישה הזאת בישראל של 2025, שבה לילדות קטנות כמעט אין נשים לשאת אליהן את עיניהן.
בהופעה אמש הבהירה קירל שלא רק שאין לה אקסים - גם אין לה מתחרות. בזמן שזמרים אחרים נאלצים לחלוק במות במופעי פופ-אפ מצועצעים בהיכל מנורה, היא האמנית היחידה שמסוגלת להרים הפקה עצמאית (לייב ניישן ישראל אמונה עליה) בסדר גודל כזה בישראל, וגם לספק את הסחורה.
אז אחרי עשור על הבמות שהתחיל בהשפלה ובהחפצה, המשיך בלהיטי ילדים ולאחר מכן בעלייה מטאורית ללב המיינסטרים, אפשר להכריז הבוקר: אחרי הרבה עבודה קשה - נועה קירל השיגה את הניצחון המוחלט.