הרבה מאוד כבר נאמר על הנטייה של נטפליקס לבטל גם סדרות מצליחות אחרי שלוש עונות לכל היותר, כדי למשוך קהלים חדשים באמצעות יצירות חדשות - שלרוב נופלות מהמקוריות באיכותן. מן העבר השני של הסקאלה ניצבת "מראה שחורה": שבע עונות של פרקים נבדלים — למעשה סרטים לכל דבר — עם תקציבים עצומים ושמות גדולים, ובלי שמסתמן קו סיום באופק.
אפשר לכתוב הרבה על העובדה שדווקא הסדרה הזאת, עם המאפיינים האלה, הפכה לסדרת דגל כל כך יקרה לליבה של חברת הסטרימינג החזקה ביותר בעולם - אלא שזה יצטרך לחכות להזדמנות אחרת. כדי לאתגר גם את עצמנו, החלטנו ללכת הפעם על דירוג במקום ביקורת אחת כוללת: מהפרק החלש ביותר ועד הטוב ביותר של העונה הנוכחית, כי זה הרי ידוע שרשימות הן דבר שכולם מסכימים עליו תמיד, לא?
שימו לב, ספוילרים לכל העונה השביעית של "מראה שחורה".
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
6. "אנשים פשוטים" (פרק 1)
החלקים הגרועים ביותר של "מראה שחורה" כמעט מתחילת דרכה הן הדידקטיות והיומרה לחנך בעזרת חזיונות אפלים. בעונה הראשונה שלה - אז שודרה עדיין בערוץ 4 הבריטי בשנת 2011 - הגימיק הזה עוד עבד. הוא התאים לאכסניה וגם לסנטימנט הכללי של חשש מהבאות על רקע כניסת הרשתות החברתיות לחיינו. אלא שמאז עברו 14 שנים שבהן ראינו, שמענו וחווינו כל אזהרה אפשרית על האופן שבו הטכנולוגיה תחרב את חיינו. מדמיון אפל זה הפך להיות פשוט חלק מהחיים. ההנחה הלא מופרכת שצ'אט GPT יוכל בעוד שתיים או שלוש גרסאות להשתמש במידע שלנו נגדנו, מתקבלת היום כמעט במשיכת כתפיים.
לכן הניסיונות של "מראה שחורה" לחזור בכל פעם לרעיונות של "כך הטכנולוגיה המרושעת שלכם תעלה לכם ביוקר", נראים פאתטיים יותר ויותר מדי עונה. "אנשים פשוטים" פשוט שוחה בתוך הפאתטיות הזו ועושה זאת בגאווה. אמנדה (ראשידה ג'ונס, "מחלקת גנים ונוף") ומייק (כריס או'דאוד, "הפרס בדלת הגדולה") הם זוג אוהב שנקלע לתלות בשירות פרימיום טכנולוגי, לאחר שגידול קטלני מתגלה בראשה של אמנדה. מכאן, הם נאלצים לבחור בין השפלה כלכלית כדי לעמוד בעלויות הגבוהות, או בחיי סבל.
העובדה שהפרק הזה משודר בנטפליקס — פלטפורמה שמיישמת את אותן מניפולציות אכזריות — אינה חתרנית, אלא כמעט מנרמלת: "כולם מנצלים אתכם, אז לפחות תיהנו מזה". הכל כאן צפוי מקילומטר - מהפרסומות שאמנדה נאלצת לדקלם, דרך ניסיונות השדרוג הבלתי פוסקות ועד גרסת ההשפלה של אונליפאנס שמייק נדרש להשתתף בה כדי לממן את הכל. זה פרק שיכול היה להיות חדשני ובועט לפני עשור, אבל היום? הוא מרגיש מיושן כמו שיעור חינוך ממוחזר.
הדבר החיובי שאפשר לומר על "אנשים פשוטים" הוא שזהו הפרק היחיד העונה שבו הדידקטיות של "מראה שחורה" כל כך צורמת ומתיימרת. מנגד, קשה שלא להתרשם שצ'ארלי ברוקר (יוצר הסדרה) התאהב בפוזיציה הזאת, כך שקשה להאמין שלא נחזור ונראה עוד פרקים כאלה בעתיד.
5. "בט נואר" (פרק 2)
נקודת המוצא של "בט נואר" מסקרנת: וריטי גרין, החנונית המוחרמת וקורבן ההתעללות מהתיכון, מגיעה לנקום במריה, מלכת השכבה, באותו מטבע בבגרותן: כפי שגרין הוגדרה כהזויה שצריך לקחת בערבון מוגבל כשהייתה נערה (כולל שמועה מרושעת על סטוץ עם מורה), כך מריה הופכת להיות כזו כשדבריה מתגלים פעם אחר פעם כשטויות. כל זאת על אף שהיא יודעת בוודאות שהיו אמת לאמיתה עד לפני רגע.
הבעיה הגדולה הראשונה היא שהמנגנון שבו וריטי משתמשת (התליון על צווארה שבמרכזו הכפתור שמאפשר לה לשנות את המציאות) מאוד ברור כבר מלכתחילה, לנוכח ההתעסקות הבלתי פוסקת שלה בו. מה שהופך את המשך ההתעללות והביזוי של מריה לנמרח - מכיוון שהצופים כבר הבינו את מה שהיא עדיין מנסה להבין. העובדה שטכנית עדיין לא ברור מהו ההסבר הטכנולוגי שמאפשר לה לעשות זאת, לא מונעת מהתהליך הזה להיות פגום מבחינה תסריטאית. חולף הרבה יותר מדי זמן עד שהפרק מגיע לפואנטה.
מה שמוביל אותנו לבעיה הגדולה השנייה, שהיא כמובן הסיום. במידה מסוימת אפשר לראות כאן שוב ניצנים של דידקטיות: המתעללת שהפכה לקורבן, הופכת להיות שוב המתעללת בזכות היכולות המרושעות שמציבה בידיה הטכנולוגיה. אם הכוונה הייתה לייצר כאן איזה אפקט הלם, היא לא מצליחה בלשון המעטה. אם היא נועדה ללמד אותנו שיעור על טבע האדם או על התאווה לכוח - אז היא גם מעצבנת. היה כאן פוטנציאל לפרק לא רע בכלל, שלא הצליח להתממש.
4. "צעצוע" (פרק 4)
המקוריות היא זאת שקידמה את "צעצוע" מעל שני קודמיו בדירוג, מכיוון שגם כאן מדובר ברעיון מעניין שלא באמת הצליח להגשים את עצמו. קמרון ווקר (פיטר קפלדי, "דוקטור הו") התמהוני נעצר על ידי המשטרה לאחר ניסיון גניבת משקה מחנות, ומתגלה כחשוד ברצח שלא פוענח שנים. במהלך החקירה מגולל קמרון בפני הבלשים הסקפטיים סיפור משוגע על משחק שהופקד בידיו - והפך אותו לנציגם ומשרתם של יצורים מפוקסלים שמתפתחים בעזרתו לצורות חיים עם שאיפות הולכות וגדלות. אם זה לא היה מספיק משוגע, הוא יכול להבין אותם רק תחת השפעת סמים.
המיינד פאק שמאפיין את הפרק הזה עובד כל עוד הוא מתמקד בסיפור הרגשי של קמרון הצעיר מול המשימה לפתח ולרצות את ה"המון" (היצורים החמודים על המסך). שוב, קשה לברוח מהתחושה ש"מראה שחורה" מנסה ללמד כאן עוד שיעור מעייף על התמכרות לגיימינג וההשלכות של צעירים מנותקים רגשית שכל עולמם נמצא על המסך - אבל הכתיבה גורמת לסיפור הזה לעבוד. בעיקר בסצנה שבה סוחר סמים שכונתי מגיע לביתו של קמרון, מגלה את המשחק ומשתעשע בדרכים מזעזעות יותר ויותר להשמיד את היצורים החמודים על המסך.
אלא ששוב הכל קורס כשמגיעים לישורת האחרונה. "צעצוע" מציגה חזון אפוקליפטי די נדוש שבו תאוותם של היצורים החמודים לדעת עוד ועוד על בני האדם, תוביל להשמדת האנושות. זה פתרון לא מעניין, די עצל, שמותיר אותנו שוב עם סוג של "טקטיקת הלם" שלא ברור מי באמת אמור להיות המום ממנה. ייתכן שאם "מראה שחורה" הייתה עדיין בידיים של אכסניה שמציבה איכות על פני כמות, היא הייתה יכולה לעשות הרבה יותר מהרעיונות המעניינים שמתבזבזים אצלה כיום.
3. "מלון רוורי" (פרק 3)
ככה זה נראה כשרעיון טוב פוגש כתיבה לא עצלה. בימים אלה, הסדרה "הסטודיו" של סת' רוגן שמה במרכזה את נפילתו של קריסתה תעשיית הקולנוע ההוליוודית בתוך ההתמסחרות הצינית של קניין רוחני. "מלון רוורי" לוקח את הרעיון הזה ושם עליו ספין טכנולוגי מסקרן: האפשרות לשתול כוכבים עכשוויים לתוך סרטים קלאסיים, כדי שניתן יהיה לסחוט עוד מהלימון שלהם. הסרט, "מלון רוורי", נראה ומרגיש כמו "קזבלנקה". ובעוד השימוש בו כרפרנס לגמרי הגיוני בהקשר של הפרק, קשה שלא להצטמרר מהמחשבה שמתישהו בעתיד הלא רחוק, מישהו בהוליווד יחליט שזה רעיון טוב לחדש אותו.
הלב של "מלון רוורי" הוא במערכת היחסים שבין ברנדי (איסה ריי, "לא בטוחה"), הכוכבת הצעירה של הימים האלה, לבין דורותי (אמה קורין, "הכתר"), הכוכבת הקלאסית של הסרט המקורי. ברנדי נדרשת להתאהב בדמותה של דורותי לצורך העלילה, אבל מתאהבת בה באמת גם במציאות. אגב כך היא מגלה שהעצבות שאיפיינה את דמותה של דורותי בתפקיד ההוא, התבססה על חייה הבודדים שלה עצמה - במה שמוסיף אלמנט מרגש במיוחד ליחסים בין השתיים.
קורין יוצאת מן הכלל כאן, כמעט כרגיל במקרה שלה, ואף שריי בהחלט לא רעה - ההבדלים ברמה ביניהן ניכרים כמעט בכל סצנה. בכל זאת, הסיפור הזה עובד, על הטוויסטים שנכפים על השתיים בעקבות קשיים טכנולוגיים והאופן שבו האהבה ביניהן היא גם זו שמובילה לסוף העגום. זו כתיבה יפה ומרגשת, אף ש"מראה שחורה" עפה על עצמה מדי ודואגת לשתול בתוך הפרק רפרנס בולט ל"סאן ג'וניפרו" - אולי הפרק הטוב ביותר בתולדות הסדרה.
"מלון ריוורי" הוא פרק יפה, מרגש ועשוי היטב, אבל הוא לא מתקרב לעוצמות הרגש והפיוטיות של "סאן ג'וניפרו". אפשר היה להשאיר לנו כצופים לעשות את ההקשרים האלה לבד, בלי שהפרק יטרח לצעוק "אתם זוכרים שהיה לנו סיפור על רומן טראגי כזה כבר?" - אבל אלה דברים שכנראה חזקים מיוצרי "מראה שחורה".
2. "החללית קאליסטר: אל האינפיניטי" (פרק 6)
אין מספיק זמן כדי להתעכב על התרגום המחריד של שם הפרק הזה, אבל דמיינו שעשינו את זה. "החללית קאליסטר" מעונה 4 נחשב לאחד הפרקים הטובים והאהובים של "מראה שחורה" - ובצדק. במידה רבה הוא הקדים את זמנו ו"עשה 'ניתוק'", עוד לפני שמישהו חשב על גרסאות "פנימיות" ו"חיצוניות" של אותו אדם. הסיפור על גרסאות דיגיטליות של בני אדם שכלואות בתוך עולם שיצר אדם אכזרי, מבלי שיש להם יכולת לשלוט על גורלם או על רצונותיהם - נעשה בצורה חכמה ויפה, תוך כדי שהפרק עצמו משנה תוך כדי תנועה את התפיסות שלנו לגבי הגיבורים.
פרק ההמשך מתחיל מנקודת הסיום של קודמו: רוברט דאלי (ג'סי פלמונס, "שובר שורות") מת, בעוד קורבנותיו - ההעתקים הדיגיטליים של הקולגות ב"קאליסטר", חברת המשחקים שבה הוא עובד - נמלטים אל תוך המשחק והופכים לחלק ממנו, מה שמצריך אותם להילחם על חייהם באופן ממשי. הרעיון הזה מכניס שכבה חדשה שלא ממש הייתה קיימת בפרק המקורי: השחקנים והמשחק עצמו, "אינפיניטי". סוג של פורטנייט, שבו כולם משחקים נגד כולם במטרה להישאר אחרונים - מלבד חמשת הגיבורים שמוות במשחק הוא מוות ממשי לחלוטין עבורם.
כמו בפרק הקודם, גם הפעם "קאליסטר" מאפשר לדמויות שלה לגדול ולהשתנות מול עינינו, תוך כדי השוואה מתמשכת בין הגרסאות ה"אמיתיות" לבין הווירטואליות שלהם. התוצאה מהנה כפי שהיא מחכימה, משלבת מד"ב עם קומדיה, דרמה ומתח, תוך כדי קריצות בלתי פוסקות ל"מסע בין כוכבים".
היא נוגעת בהתמסחרות הקיצונית של תעשיית הגיימינג על חשבון צרכניה, במאבק במיזוגניה ובבריונות, אבל הפעם בלי היומרה להטיף - אלא פשוט כחלק מסיפור כתוב ומבוצע היטב. הקאסט נהדר, וגם הפעם כריסטין מיליוטי הנהדרת נמצאת בדרגה אחת מעל כולם. יופי של פרק המשך, שהצליח לקחת את היתרונות של קודמו ולהוסיף עליהם חדשים, מבלי לגרוע דבר.
1. "הספד" (פרק 5)
פסגת היצירה של "מראה שחורה" מגיעה בדרך כלל כשהיא מתכחשת לדחף שלה לחנך ולהתריע. דווקא כשחלקה של הטכנולוגיה בסיפור הוא מינורי, מתגלות עוצמות נרטיביות של סיפורים שנובעים מתוך אנושיות יפה, עצובה, מכעיסה וכל צורה אפשרית אחרת שעולה על דעתכם. "הספד" נכנסת בצדק רב לפסגה המצומצמת הזאת, עם עלילה יפהפייה שנראית כמו הגרסה של 2025 ל"שמש נצחית בראש צלול".
ביסוד שלה, "הספד" היא כמעט הצגת יחיד. פיליפ הבודד (פול ג'יאמטי הגדול) מקבל יום אחד טלפון שמחזיר אותו באחת לסיפור שהגדיר את חייו: מערכת היחסים עם קרול. זאת הייתה אמורה להיות אהבה שהופכת לזוגיות ארוכת שנים, למשפחה ולהתבגרות יחד, אבל כמו בכל כך הרבה מקרים - דברים קטנים הפכו לגדולים מדי ועמדו בדרכם. הטראומה הזאת גרמה לו לא רק למחוק את קרול מכל התמונות המשותפות, אלא ממש להדחיק אותה עד ששכח איך היא נראית.
ג'יאמטי פשוט נפלא כאן במאבק כמעט בודד בזיכרון ובמגננות שבהן הקיף את עצמו, כדי שיוכל להניח את קרול בצד ולהמשיך בחייו. אמנם טכנולוגיה חדשה בדמות אווטאר של מדריכה (שטיבה הוא עצמו אחד משיאי הסיפור) מסייעת לו לתחקר, אבל זה מאבק אמיתי של ג'יאמטי בעצמו. בניסיון להעלות מחדש רגעים וזכרונות, בכעסים ובהאשמות שגרמו לו לשכוח את הדברים החשובים באמת, במסע לעבור דרכם כדי למצוא מאחוריהם את אהבת חייו האבודה. זה סיפור כל כך פשוט וכל כך יפה, והביצוע שלו כל כך רגיש וחכם.
"הספד" משתמשת בטכנולוגיה במקום לפחד ממנה, ניזונה ממנה כדי להשלים חולשה אנושית ולסגור מעגל שנשבר. היא לא מחפשת גימיק כמו השמדת האנושות או קלישאה אחרת שתגדיל את המשמעויות בדרמטיות מלאכותית. להפך, דווקא החיפוש אחרי הניצחון הקטנטן, הנחמה שמחכה בתמונה, בזיכרון - גדול יותר מכל מאבק אפוקליפטי. לא בכדי זה גם אחד הפרקים הקצרים של העונה הזאת. הוכחה שאפשר לספר סיפור נפלא בלי לנפח ובלי להכות במוסר ההשכל עם פטיש של חמישה ק"ג. עכשיו רק צריך לחשוב איך משכפלים את פול ג'יאמטי.
כל פרקי "מראה שחורה" זמינים בנטפליקס.