חמש שנים וקצת חלפו מאז שיצא דיסני פלוס לאוויר העולם, ובדיעבד קשה להאמין שמישהו צפה כישלון בהיקף כזה. הכוונה אינה דווקא לרווחיות (דיסני יודעת להביא את הכסף שלה מאפיקים אחרים) או נתוני צפייה מפוצצים (פה ושם היו גם כאלה), אלא בעיקר לאופן שבו דווקא שירות הסטרימינג היקר והמבטיח מחרב בזה אחר זה את מיטב מותגי התוכן שבנה "בית העכבר" לאורך עשרות שנים. השירות עצמו כמובן לא אשם בדבר, אלא הבכירים שהוצבו במשרות האחראיות לבחירת התכנים. ובכל זאת, עצם הידיעה על עלייתו של תוכן חדש בו, מעוררת מיד חששות מעוד מפח נפש ממשמש ובא.
"דרדוויל נולד מחדש" הייתה הניסיון האחרון של דיסני פלוס להמשיך מותג שעשה חיל במקור. למעשה, מותה של "דרדוויל" היה תוצאה ישירה של הרצון של דיסני למנוע מהמתחרה הגדולה (נטפליקס) להחזיק בכותר מצליח שמגיע מתוך משפחת המותגים שלה. "דרדוויל" הייתה חלק מ"סניף ניו יורק" של היקום המורחב הגדול של מארוול. אף שהיו לה קשרים רופפים כאלה ואחרים להתרחשויות הגדולות בקולנוע, היא התנהלה כמעט לחלוטין בתוך בועה משל עצמה, עם נבלים וגיבורים מקומיים מהלס קיצ'ן ועד הארלם, חלקם זכו לסדרות משל עצמם, כמו ג'סיקה ג'ונס, איירון פיסט ולוק קייג'.
אלא שבעוד האחרות לא הותירו חותם משמעותי (למעט העונה הראשונה המופלאה של "ג'סיקה ג'ונס"), "דרדוויל" הייתה הראשונה וגם נותרה המוצלחת מביניהן. זה היה תור הזהב של נטפליקס, השנים הראשונות שקדמו לציניות הגדולה שנושבת ממנה מאז תחילת העשור הנוכחי. שנים שבהן הושקעו זמן, כסף ומחשבה ביצירות מקוריות ומעניינות, שניתנו בידי יוצרים מוכשרים ובעלי רקורד מוכח. כך עשתה "דרדוויל" בהצלחה את דרכה לליבם של מעריצי קומיקס, וגם של מי שביקשו לעצמם אקשן ברמה גבוהה שלא מעליב את האינטליגנציה.
ביטולה של "דרדוויל" לא הגיע, כאמור, ממחסור יצירתי. להפך, דווקא העונה השלישית שלה הייתה חזרה מוצלחת מעונה שנייה פחות טובה, וסימנה פוטנציאל לעונות טובות נוספות. ובכל זאת, לאורך שבע שנות היעדרות מהמסך, נותרו מעריציה נאמנים וקולניים בדרישתם להחזיר אותה לחיים. צ'ארלי קוקס (שמגלם את עורך הדין העיוור מאט מרדוק והאלטר אגו שלו בחליפת השטן המקורנן) אף הפציע ביצירות אחרות של מארוול, שסימנו על שובה של הדמות. הבעיה היא שעכשיו הוא כבר בידיים אחרות שמצליחות לקלקל כמעט כל מה שעובר דרכן כבר מספר שנים.
התלאות של "דרדוויל נולד מחדש" היו רבות וסימנו מתחילת הדרך על פרויקט בעייתי. בשלהי 2023 הוקרנו שישה פרקים ראשונים (מתוך 18 הפרקים שתוכננו לעונה הראשונה) לפורום בכירים בדיסני, שכלל גם את קווין פייגי, שהזדעזעו מהתוצאה. החזון היצירתי של צמד היוצרים, מאט קורמן וכריס אורד, נפל בנקודת אמצע בעייתית שבין יצירה חדשה לגמרי לבין ריבוט, באופן שיצר בלבול עבור צופים חדשים וישנים. קורמן, אורד וצוות הכותבים שלהם פוטרו, כמו גם במאי הפרקים שצולמו, ו"דרדוויל נולד מחדש" נדרשה, ובכן, להיוולד מחדש.
דאריו סקרדפנה (ששימש כתסריטאי ב"המעניש") הובא כשואוראנר החדש ועמו צמד הבמאים, ג'סטין בנסון ואהרון מורהד (ששיתפו פעולה ב"לוקי" ו"מון נייט"), שביימו שלושה פרקים חדשים. פרק הפיילוט צולם מחדש לגמרי ואיתו צילומי השלמה לפרקים המקוריים, שיצרו יחד את העונה הראשונה בת תשעת הפרקים, שהסתיימה השבוע (עונה שנייה כבר הוזמנה).
(מכאן ואילך ספוילרים לכל העונה)
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
אם זה מה שהגיע בסופו של דבר לשידור, קשה לדמיין עד כמה היה מבלבל החזון שנגנז. על אחת כמה וכמה כשדיסני השתכנעה להזמין תשעה פרקים נוספים מראש. ההיגיון הבריא אמור להיות ש"דרדוויל" הייתה סדרה מוצלחת עם נוסחה שעבדה, ועל כן הרצון לראות אותה שבה למסך מבוסס על השאיפה לראות עוד ממה שכבר ראינו. בעיקר אמורים הדברים לגבי שלושת הנכסים העיקריים שלה: מרדוק עצמו כמובן, לצד שני שותפיו: פוגי נלסון (אלדן הנסון) וקארן פייג' (דברה אן וול). לא מדובר רק בשותפים לדרך מבחינה מקצועית וערכית, אלא בעיקר על שלם שגדול מסך חלקיו.
סקרדפנה חשב שזה יהיה רעיון טוב אם הסדרה החדשה תיפתח ברציחתו של נלסון על ידי פורע חוק אקראי. אירוע כל כך מטלטל שיגרום לעזיבתה של פייג' המזועזעת, ולשבועה של מרדוק למחוק את דרדוויל מחייו ולהתמקד בקריירה המשפטית שלו. מעבר לתחושת התרמית הכללית (חלק לא מבוטל מקידום הסדרה נגע באיחוד מחדש של החברים האהובים), אפשר לראות היגיון נוסחתי ברעיון הכללי הזה, שכאילו מנסה בכוח לדחוף את הגיבור העיקרי אל מציאות חדשה שעמה לא התמודד. הבעיה שהיא גם שוללת מהסדרה בבת אחת את כל מה שעבד בה.
"דרדוויל" הייתה סדרה שבליבה הקרב על נשמתו של מרדוק: יתום עיוור שגדל באחת השכונות הקשות ביותר של ניו יורק, ובחר להקדיש את חייו למען הנדכאים והחלשים סביבו. כל טראומות העבר, האובדן האישי והפיזי, המשיכו לבעבע מתחת לפני השטח ולאיים להתפרץ ולכלות אותו. מכאן שנלסון ופייג' שימשו גם ככולאי הברקים שלו, המצפן שמרחיק אותו מהחשכה, אבל גם כחולשה הגדולה ביותר שלו. הדרך הטובה ביותר לפגוע בו הייתה לפגוע בהם, ומכאן שהערבות ההדדית המשולשת הזאת יצרה בסיס רגשי-דרמטי שהחזיק את הסדרה.
אבל ישנו בסיס עמוק אפילו יותר. קיומו של דרדוויל הוא תוצר של אוזלת היד של הרשויות, ואקום של שחיתות וריקבון שרק המחויבות של מרדוק לסביבתו ולאנשים החיים בה יכולים למלא. ההחלטה להתנתק מהאלטר אגו שלו בטענה ש"זו תפקידה של המשטרה להילחם בפשע", סותרת את כל ההיגיון שהוביל את דרדוויל להיוולד מלכתחילה. את כל העוגנים האלה החליפה הסדרה החדשה ברומן משמים ונעדר כל רגש אותנטי מינימלי, שמנהל מרדוק עם הת'ר גלן (מרגריטה לבייבה, "הצמד"), פסיכולוגית ומטפלת זוגית, שמגיעה כמובן עם מטען של פילוסופיה בגרוש על פחדנותם של גיבורים במסכה.
את פוגי מחליפה שותפה חדשה, קירסטן מקדאפי (ניקי מ' ג'יימס, "ניתוק"), שגם אם תתאמצו מאוד לא תצליחו למצוא בה גרם של נחיצות או תרומה לסדרה. לא מפתיע אם כך שהדבר המרכזי שניתן לומר על "דרדוויל נולד מחדש" הוא שהיא משעממת ונטולת חיבור רגשי. היא נטשה את הגיבור שלה, הפרידה אותו ממי שניהלו את הקרב על נשמתו והפשיטה אותו מהדמות שייצגה את הצד האפל שלו. כל זאת כשהמהלך התסריטאי הזה כל כך שקוף לגבי המשך הסדרה, עד שלא ברור איך מישהו הסכים שקו עלילה כזה יגיע למסכים.
מסביבו של מרדוק ממשיכים להתנהל רוצחים סדרתיים, פושעים גדולים כקטנים, איומים ועוולות, אבל אף אחד מהם לא מעניין, לא חשוב ולא מהווה משקל נגד אמיתי. אם כל אלה לא הספיקו, "דרדוויל" החדשה מצליחה באופן מדהים להיראות גרוע הרבה יותר מהסדרה המקורית שעלתה עשור שלם לפניה. אחד מהסמלים המוכרים ביותר של סדרת המקור היו הקרבות המצולמים והמבוימים להפליא שלה, כשהדובדבן שבקצפת היו סצנות הוואן-שוט מדי עונה: דקות ארוכות של קרבות מרהיבים ללא חיתוך מצלמה, שמושיבות את הצופים על קצה המושב עם דופק מואץ.
"דרדוויל נולד מחדש" כאילו שכחה איך מצלמים סצנות קרב. היא הציעה בליל של ידיים וכלי נשק מעורפלים, חיתוכי מצלמה תזזיתיים שלא מאפשרים להבין מה קורה על המסך, בחירות מוזיקה תמוהות ומעבר להילוכים איטיים. שום דבר מהסגנון המרהיב והמדויק כל כך של סדרת המקור לא נותר. כלומר גם אם הצלחנו לשרוד את קווי העלילה המשמימים של מאט מרדוק מנסה לשכנע את עצמו שלא יהיה יותר דרדוויל והעולם יסתדר מעצמו, גם כשכבר נתקלנו בקרבות - זה היה לרוב מאכזב ונשכח.
צד הנבל בדרדוויל היה עניין של טעם כבר בסדרת המקור. הקינגפין, וילסון פיסק (וינסנט ד'אונופריו), הארכי-גנגסטר של ניו יורק, סבל כמעט מההתחלה ממשחק מוגזם של ד'אונופריו. ובכל זאת, פיסק עבד הן כאנטיתזה למרדוק והן כקו מחבר ביניהם. כמו מרדוק, גם פיסק נושא עמו זעם עצור מילדות קשה, שמאיים כל העת להפוך להתפרצות אלימה. מנגד, הזילות של פיסק בחיי אדם עמדה תמיד מול העיקרון הלא מאוד מקורי - אבל עדיין עשוי היטב - של החוק שעליו מרדוק לא יעבור: נטילת חיי אדם. המטוטלת הזאת שנעה ביניהם, מחברת ומפרידה, הייתה לרוב יעילה ובעלת ערך לשניהם.
העלילה החדשה בחרה להפוך את פיסק - רוצח אכזר, שרדף את תושבי ניו יורק באלימות חסרת רחמים - ללא פחות מראש עיריית ניו יורק. באמתלה שמעולם לא מצדיקה את עצמה באמת, פיסק הפך לפוליטיקאי שמנסה לצבור כוח כמי ששולט בחוק, במקום זה שמאתגר אותו. הבחירה הזאת השאירה את הדמות עם כל החולשות שלה ועם אפס מהחוזקות. בהיעדר הדרייב להשתמש בזעם שלו כדי להשמיד את אויביו, פיסק הפך לסוג של דמות חצי-קומית, דג מחוץ למים. שום דבר מזה לא עבד. בנוסף, ההמשך כל כך צפוי עד שהוא כמעט מעליב.
כל אלה מדגישים את כל מה שעיצבן מאז ומתמיד בדמות הזאת: הנטייה… לדבר… ממש… ממש… לאט… אפילו כשזה לא משרת את הדרמה, לצד פעולות שמעולם לא היו מאיימות אבל הוא בטוח שהם כן, כמו אכילה מאוד איטית של ארוחות מפונפנות יתר על המידה או ליטוף איטי של מגוון חליפותיו. וכל זה עוד לפני שדיברנו על הזוגיות נטולת כל הכריזמה של פיסק עם אהובתו הגדולה, ונסה (איילת זורר). זו מגיעה לשיאים מדהימים של "מה לכל הרוחות", כשסצנות שלמות בעונה הנוכחית עוסקות בלא פחות מטיפול הזוגיות שלהם. זה היה מעניין בדיוק כמו שזה נשמע.
ההוכחה לכמה כל הנחת הבסיס של הסדרה היא כישלון, מגיעה בפרק התשיעי והאחרון של העונה. שובה של פייג' לחייו של מרדוק כאילו מטעינה את הסדרה מחדש. לפתע המסע שלו אל מחוץ לאפלה מקבל משמעות, ולא פחות חשוב מכך: מישהי שחשובה לו באמת. היא מזכירה לו את המטרה המרכזית שלשמה הוא נלחם, שמתבטאת בסצנות קרב משמעותיות עם שובו של פרנק קאסל, "המעניש" (ג'ון ברנטל) אל עולם הסדרה. וכך, תשעה פרקים מאוחר מדי, "דרדוויל נולד מחדש" עשתה סיבוב שלם רק כדי לחזור אל הדברים שהייתה צריכה להתחיל מהם. תסכול אחד גדול.
פרט נוסף שמדהים לחוות פעם אחר פעם הוא חוסר ההבנה של סקרדפנה את הייחודיות של דרדוויל. העיוורון של מרדוק היה מגבלה שאמנם חידדה את חושיו האחרים, אבל נותרה מגבלה. היא הפכה אותו לפגיע, היא יצרה אפשרות לנצל את חולשותיו. המטען הזה יצר עניין ומתח. הגרסה החדשה הפכה את דרדוויל לא רק לבלתי פגיע, אלא לשרלוק הולמס על ספידים: מוצא קליעים אבודים בתוך תעלת ניקוז באמצע רחוב אקראי, מוצא ברגע רוצח סדרתי שעיר שלמה לא מצליחה למצוא במשך ימים, או מתפרץ לתוך חלון ברגע קריטי, אף שלא היה שום סימן או סיבה בעולם שיידע שהוא צריך להתפרץ לתוכו. זה כישלון מדהים בהבנה של הנכס המרכזי של הסדרה והתמכרות לקלישאה הכי חבוטה של יצירות גיבורי-על.
ייתכן שכל אלה עוד יתגלו בעונה השנייה כבסיס למוצר טוב יותר. דרדוויל באמת יוולד מחדש ויתחיל סוף סוף עלילה שתעניין מי מאוהדיו. אלא שהמחסור המוחלט בהבנת הדמות, הסדרה, העולם שבו היא מתנהלת, מה עובד ומה לא עובד בו, היכולת לאבד נכסים שהסדרה התגאתה בהם בסיבוב הקודם - כל אלה יחד מייצרים מפח נפש כל כך גדול עד שאין באמת מוטיבציה לחכות ולראות אם משהו מכל אלה ישתנה בעונה הבאה.
כל פרקי "דרדוויל: נולד מחדש" זמינים בדיסני פלוס.