בסוף כל מהדורת חדשות יש רגע שתמיד גורם לי לנוע באי נוחות - ולא, לא מדובר בתחזית מזג האוויר. אני מתכוון דווקא לרגע שבו המגיש מתבקש לעשות פרומו לתוכנית שתשודר מיד לאחר מכן. זה תמיד רגע קטנטן - כזה שקל מאוד לפספס - שבו יורדת לרגע ה"מסכה" של "אנחנו עיתונאים חשובים שמדווחים מהשטח", ואנחנו נזכרים שבסופו של דבר מדובר בטלוויזיה מסחרית.
בין אם יונית מעלה חיוך קטן ואומרת "מיד אחרינו עונה חדשה של 'מאסטר שף'", או שאודי סגל מרים לפרק הגמר של "האח הגדול" - הרגע הזה מזכיר למי ששכחו שכל התכנים כאן משודרים למען מטרה אחת: להביא כסף.
כל זה כדי לומר שאתמול, עם שידור פרק הבכורה של הדוקו-ריאליטי "הפוכים" ברשת 13, קיבלנו פרומו הרבה יותר אורגני ואותנטי בתוך המהדורה עצמה. זה קרה כשיאיר לפיד נשא הצהרה לתקשורת, והזהיר שיש בידיו מידע מודיעיני שלפיו השיח המפלג והמסית מקרב אותנו לרצח הפוליטי הבא.
ובהתאם לכך - מה יותר מתבקש כפולו-אפ מאשר תוכנית שלוקחת שני אנשים מהקצוות של החברה הישראלית, מצמידה אותם ל-48 שעות שבהן הם מבלים זה בעולמו של זה, מכירים את האדם שמחזיק בדעה הפוכה משלהם, ומנסים להוכיח שהפכים יכולים להסתדר - או לפחות לנסוע יחד באותה מכונית מבלי לסיים בתגרת ידיים?
הפורמט מוגדר כ"מקורי", אך זו כמובן לא הפעם הראשונה שאנחנו נחשפים לתוכניות מהז'אנר הזה. זוכרים את "פעם בחיים", שבה מפורסמים כמו נינט טייב ואסי דיין יצאו למסע עם סלב אחר ששונה מהם? אז זה אותו הדבר, רק שכאן הדגש הוא על אנשים פחות מוכרים, שמגיעים עם אידיאולוגיות מקוטבות.
הליהוק ב"הפוכים" מדויק ברובו: פעיל השמאל והדובר לשעבר של "שוברים שתיקה", ניר אבישי כהן, צומד לחן עשור - אשת ימין קיצוני (כהגדרתה), שאוהבת לקלל אותו ברשתות החברתיות; איל נוה, ממקימי "אחים לנשק", מצוות לעיתונאי ומגיש ערוץ 14 יהודה שלזינגר; חיליק רוזנברג, בוגר ישיבת פוניבז', צומד לאורטל בן דיין, האקטיביסטית הפמיניסטית שלדבריה "התפכחה" בנושאי הסכסוך מאז השביעי באוקטובר; נעמה קסרי, חובבת ריאליטי והזרקות שקוראת לעצמה "קפלניסטית גאה", מצוותת לרבקה לפיאר - מתנחלת מעמיחי שתהיה מוכרת לצופי "בואו לאכול איתי". וכן הלאה.
בצורה חכמה, בחרו ב"הפוכים" לא להקדיש פרק נפרד לכל אחד מששת הזוגות, אלא לשזור את הסיפורים זה בזה - מהסיבה הפשוטה: בעוד חלק מהמפגשים מרתקים ומרגישים כמו חבית אבק שריפה שעומדת להתפוצץ, אחרים משמימים למדי ומלאים ביותר מדי שתיקות מביכות.
המפגש בין חן עשור לניר אבישי כהן, למשל, מתחיל בכך שהיא מסרבת ללחוץ את ידו ואומרת לו שלתפיסתה הוא וכל השמאלנים צריכים לשבת בכלא. זה לא מונע ממנו לקחת אותו לסיבוב בקיבוץ שלו (אלמגור) ולאכזב אותה שוב כשהיא מגלה שהיא הגיעה מחוץ לעונה של הליצ'י.
מה שיפה ב"הפוכים" הוא שבניגוד לזירות כמו טוויטר, בהן אמירות כמו "חבל שאמא שלך לא שמעה על הימים המוגנים" (עשור לאבישי כהן) מסלימות במהירות עד לשלב הבלוק המתבקש - במציאות (ובהנחה שאנחנו מקבלים את זה שסיטואציה בנוכחות במאי וצלם היא "מציאות") - אחרי העלבונות, בני האדם נאלצים למצוא מכנה משותף שיאפשר להם לשהות אחד במחיצת השני ואפילו לקיים שיח.
כדי לתת ל"הפוכים" מבנה של פורמט ריאליטי, המשתתפים מתבקשים להכניס זה את זו לעולמותיהם - וזה מביך ולוחץ בדיוק כמו שזה נשמע. אז ניר אבישי כהן לוקח את חן עשור להפגנת יחיד בצומת עמיעד, חיליק רוזנברג מוביל את אורטל בן דיין לישיבת פוניבז' (שאליה היא כמובן לא יכולה להיכנס), שחף סגל לוקחת את ליאת בנאי למועדון דראג וכן הלאה. אבל באמת, מה שמחזיק את התוכנית הם הרגעים שבהם המשתתפים מבינים שמאחורי העמדה הפוליטית נמצא בן אדם - שלפעמים הם אפילו קצת מחבבים.
זה בולט במיוחד אצל נעמה קסרי ורבקה לפיאר. הראשונה לא אוהבת לצאת מגוש דן ולא מכירה נעליים שאין עליהן לוגו של מעצב-על, והשנייה אוהבת את אדמת השטחים הכבושים כאילו הייתה אחד מילדיה. הן לא מוצאות אפילו שמץ של הסכמה, אבל כשהן מתחילות לדבר כנשים - כבנות אדם - קשה לפספס את הכימיה ביניהן.
אבל - ויש כאן אבל - במשימה הגדולה של יצירת שיח פחות מפלג על נושאים מהותיים בחברה הישראלית, "הפוכים" מזכירה משא ומתן שכשל. הפערים כל כך גדולים, שבכל פעם שעולה נושא כמו ביבי, גיוס, כיבוש, פמיניזם (ושוב ביבי) - הצדדים מתבצרים בעמדותיהם, הטונים עולים, ואחריהם שוררת שתיקה.
למעשה, יש כאן פורמט אינטראקטיבי: גם אני, כצופה עם עמדות ברורות ברוב הנושאים ה"הפוכים", חוויתי את הפיצול הזה תוך כדי הצפייה. אם היו מחברים אותי למד לחץ דם, אפשר היה לראות אותו מזנק, למשל כאשר חיליק רוזנברג (איש מתוק להפליא, אגב) אומר שהצעקות לעבר אורטל בן דיין מחוץ לישיבה מזכירות לו "קולות מלחמה" - שהוא, כמובן, מסרב להתגייס אליה.
אפשר לומר שהניסוי של "הפוכים" לייצר שיח קצת יותר עמוק וקצת פחות אלים בין קצוות החברה הישראלית מצליח ברובו. אבל החולה - שהוא כולנו - עדיין במצב קריטי. טוב, לא באמת ציפיתם שתוכנית ריאליטי תשנה את המציאות, נכון?