התבגרות בצל הזנחה. חיים בשוליים העניים של בריטניה. מערכת היחסים המורכבת בין אב צעיר לבתו. רצף המשפטים הזה מרכיב תמונה מסוימת מאוד - מדכאת, אפורה, רצינית, שוברת לב. "בירד", סרטה החדש של הבמאית הבריטית אנדריאה ארנולד, אמנם עוסק בכל הנושאים הללו אבל מתנהג אחרת. כן, הוא מציג תא משפחתי חריג וסביבת חיים קיצונית, אבל בניכוי כל אלה זה סרט התבגרות שעובד על פי מוסכמות הז'אנר ומעביר את הצופה בו מסע רגשי מצחיק, מטריד אבל גם מלא קסם - ולא רק בגלל שהעלילה שלו לא מאה אחוז ריאליסטית.
זהו הסיפור של ביילי (ניקייה אדמס), נערה בת 12 המתגוררת בצפון קנט. היא מעריצה את אחיה הגדול ושואפת להשתלב בחבורת הבנים שלו, וכשהיא לא איתו היא אוהבת להסתובב בטבע, לצלם רגעים קטנים בטלפון הנייד ולצפות בהם שוב ושוב. שגרת היום הלא ממש שגרתית שלה מתערערת כשאביה, באג (בארי קיוגאן, "רוחות אינישרין") מביא לביתם את ארוסתו החדשה, שבעצמה מגדלת ילדה קטנה. לקראת החתונה הקרבה בין השניים, שקדמו לה רק שלושה חודשי היכרות, הבית המוזנח ומכוסה הגרפיטי מתמלא בחברים שבאים לחגוג עם באג. הם גם מנסים לעזור לו ביוזמה עסקית חדשה, בדמות קרפדה שאמורה להפריש חומר פסיכואקטיבי יקר ערך.
ביילי לא מרוצה בכלל מכל העניין ומנצלת כל הזדמנות לברוח ולהתחמק - מהבית אבל גם מההתמודדות עם המצב החדש והרגשות שהוא מעורר בה. באחד משיטוטיה היא פוגשת גבר משונה אך חינני המציג את עצמו בשם בירד (פרנץ רוגובסקי), שמבקש את עזרתה כתשובת השכונה. הוא מחפש את הבית שבו גדל ואת ההורים שאותם לא ראה שנים רבות, ומסע החיפוש של השניים יוביל אותם גם אל בית אמה של ביילי, המגדלת את ילדיה הקטנים בבית אפילו פחות בטוח ושליו מזה של אביה. ארנולד מתעסקת באופן קבוע בסיפור על נערות שנאלצות לגדל את עצמן בהיעדר דמויות הוריות ראויות, וכאן היא מתמקדת ספציפית בילדים שנולדו, כמוה, להורים קטינים.
המצלמה הקטנה בטלפון הופכת בידיה של ביילי לכלי רב שימושי. היא משמשת אותה כדי לאסוף זיכרונות יפים ומשמחים לרגעים קשים יותר, אבל גם כשיריון הגנה ואפילו כלי התקפה ברגעים מסוימים. זוהי עין חיצונית ששומרת עליה ומספקת לה ביטחון ברגעים בודדים או מאיימים. היא מצלמת גם את בירד כשהוא צץ מולה לראשונה כמו משום מה, והאסוציאציה הראשונית מהמפגש מטרידה גם עבור הצופה - אבל הוא מתמסר למצלמה מיד ומבהיר תוך שניות ספורות שאין לה, או לנו, ממה לפחד. גם בסיום הסרט בירד יישאר אניגמטי במידת מה ואפשר לקרוא את דמותו ואת תפקידו עבור ביילי בדרכים שונות, אבל קל להסכים שהקשר שנרקם במהירות בין השניים הוא כזה שהיא ייחלה לו כל חייה.
הסרט מתרחש לאורך כשבוע בלבד, אבל אחד כל כך עמוס שהוא מאלץ את הגיבורה לבחון מחדש כמעט כל אספקט בחייה. השינוי הצפוי והמרתיע עבורה הוא לא רק הצורך לחלוק את ביתה עם שתי דיירות חדשות וזרות עבורה, אלא גם הצורה שבה הן משפיעות על אבא שלה. באג, טיפוס כאוטי ורועש שבסצנות רבות מופיע כשהוא דוהר במהירות על קורקינט חשמלי, מתגלה מחדש כבן זוג וכאבא מסור לילדה קטנה. חוסר האחריות והפזיזות שלו הפכו אותה למי שהיא, ילדה שתמיד מרגישה צורך לדאוג לכולם, ופתאום מתברר שדווקא הוא רוצה לטפל באחרים, לפזר אהבה בלי חשבון ולשיר שירים "של אבות" בסלון.
ואם כבר מדברים על שירים, נציין שהסרט מתחיל עם פסקול מחוספס הרבה יותר, אבל הולך ומתרכך עם הזמן. באג טוען שהקרפדה שלו תפריש את החומר הרצוי אם ישמיעו לה מוזיקה כנה ורגשית. השיר הבולט ביותר כאן הוא "The Universal" של בלר. הלהיט עצום המימדים הזה טומן בחובו את הדואליות שבבסיס הסרט - ביקורתי במידה כלפי קידוש האסקפיזם והסחות הדעת של התקופה, אבל גם מלא בתקווה ובמנלכוליה. אפשר לטעון שזאת לא חוכמה גדולה להביא את הקהל לשיאים של רגש עם שיר עצום מימדים כמו זה, אבל גם להיט הניינטיז השחוק והנלעג "Cotton Eye Joe" הופך כאן לרגע קולנועי מקסים.
היכולת של ארנולד לייצר את האווירה והרגש המדויקים לכל סצנה מחפה על הרגעים שבהם דווקא הסיפור נפרם בקצוות. יש קווי עלילה שלא מטופלים באותה עדינות ודיוק כמו אחרים וגם דמויות שכמו חיות בסרט אחר לגמרי, שמדי פעם מסתנכרן עם זה שאנחנו רואים. גם העריכה מפספסת מדי פעם וחוזרת על דברים שאנחנו עדיין זוכרים. הפגמים הקטנים האלה אולי מונעים מהסרט להיות יצירה שלמה יותר, אבל לא באמת פוגעים בחוויית הצפייה עצמה, שהולכת ומתעצמת עד לסיום שמעלה דמעות בעיניים.
עוד נקודה משמעותית לזכות הסרט היא השחקנים והשחקניות, מאלה שבתפקיד הראשי ועד לשחקנים מתחילים או לא מקצועיים, כמקובל בסרטיה של ארנולד. קיוגאן מגלם כאן דמות שונה לגמרי מאלו שהציג לאחרונה ב"סולטברן" ו"רוחות אינשירין" והוא נטמע בטבעיות בדמות הכאוטית והתזזיתית הזאת, בעוד רוגובסקי יוצר את בירד כדמות מרובדת שנעה בין רוגע, ביטחון ובגרות לילדותית מעוררת אמפתיה ואפילו רחמים. הלב של הסרט הוא כמובן ניקייה אדמס, שזו הופעת המשחק המשמעותית הראשונה שלה. כשהיא כועסת, מבוהלת, נבוכה, מוצפת או הכל ביחד, אדמס מעניקה לביילי עומק רגשי שובה לב ואותנטי לגמרי.