אנחנו רגילים לראות על המסך ניצולי שואה בדיוניים מסוג מאוד מסוים: שבריריים, רדופים, מאויימים, שתקנים, בעלי עצבים רופפים. אמא של אביה כדוגמה מייצגת. אחד הדברים המעניינים ביותר בסדרת המתח החדשה של יס, "הגרמני", שיצרו אסף גיל, רונית ויס-ברקוביץ' ומשה זונדר הוא ההתעקשות על דימוי עגול יותר: אנשים בעלי כוחות עזים, צוחקים, חיוניים, אנשים שהם הרבה מעבר לטראומה שהם סוחבים איתם. הפעם, הדמויות האלה משתלבות בסדרה שמחברת את שני הז'אנרים הלוהטים של השנים האחרונות בישראל: מותחן ביון מצד אחד, ודרמת השיבה לאירופה מצד שני.
במוקד הסדרה זוג ניצולי שואה שחיים בקיבוץ בצפון המורכב כולו משורדים. הוא - אורי, יהודי גרמני מרשים, ניצול אושוויץ עם עבר מלא בסימני שאלה, שממציא פטנט לטיהור מים ומוכר אותו לתעשייה הגרמנית (אוליבר מסוצ'י), והיא, אנה, יהודיה הולנדית שהסתתרה בחווה ואיבדה את כל בני משפחתה במחנות (אניה בוקשטיין). העלילה מסתעפת כאשר אורי נגרר נגד רצונו בידי שכנו, איש המוסד, להסתנן לקבוצה סודית של קצינים נאציים לשעבר כדי לנסות לגלות היכן מסתתר הפושע הנאצי יוזף מנגלה - קו עלילה שמזכיר במשהו את "ללכת על המים" של איתן פוקס מתחילת המילניום. בינתיים, אשתו מתחילה אחרי שנים לנסות ולדלות פרטים על גורל בני משפחתה - וגם על בעלה, שככל הנראה לא מגלה את כל האמת על מה שקרה לו במלחמה.
המתח סביב אורי גובר גם בתוך הקיבוץ. בנו איתן (עידו טאקו), בוגר מצטיין של קורס טיס, מסיים לילה של הוללות וסמים בנהיגה שמסתיימת באופן קטלני. בתו הפסיכולוגית (נאיה בינשטוק) מתחילה מערכת יחסים עם חוקר של העברת טראומה בין-דורית של ניצולי שואה, שמנסה לדובב את חברי הקיבוץ לספר את סיפורם. שתי ההתפתחויות האלה יעמידו את מערכת היחסים המשפחתית במבחן, ויציפו שאלות דומות מכיוונים שונים: איזה סיפור רשמי הדמויות מספרות על עצמן, אילו אמיתות לא נוחות מסתתרות מתחתיהם, ומהו מחיר ההדחקה של האמת.
אלו נושאים כבדי משקל - אבל "הגרמני" מתנהגת יותר כמו מותחן חביב בסגנון הרלן קובן מאשר כמו דרמה ישראלית מינורית, מחושבת ואירונית, לטוב ולרע. זה מה שהופך אותה למפתה ומזמינה. הקצב מעולה. כל פרק - מבין השלושה שנשלחו לעיתונאים - מסתיים בסצינה מטלטלת, כך שאי אפשר להמתין לפרק הבא. "הגרמני", שביים גבריאל ביבליוביץ', גם נראית מצוין, נהנית מערכי הפקה מרשימים, ולמרות שהיא אינה מקורית במיוחד, היא כן חכמה ומעמיקה מהמקובל בז'אנר - מבלי לדרוש מהצופים איזו מחויבות רגשית או אינטלקטואלית מסוג כלשהו. בד בבד, באיזשהו מקום יש גם משהו מעורר אי-נוחות בנטפליקסיזציה של נושא כל כך טעון, משהו שמרחיק את הטראומה היהודית הגדולה מכולם לכדי בינג' לא מזיק לסופו של יום עבודה (כמובן, זו לא הסדרה הראשונה שהולכת בדרך הזו). האם אנחנו בשלים לזה? ואולי זו דרכו של עולם.
יותר מהכול, הכוח של "הגרמני" טעון בשני השחקנים שמובילים אותה. מסוצ'י - גרמני בעצמו, שלמד עברית לצורך התפקיד, מהפנט בתפקיד הראשי ומתגלה כהימור משתלם. העובדה שאינו פרצוף מוכר מדי לישראלים עומדת לזכותו, וקל לנו להאמין שהוא-הוא האיש שבמרכז העלילה. פני הפוקר שלו חתומות גם כלפינו, והוא מתעתע בכל מי שמביט הו. בוקשטיין מצידה כובשת כל פריים שהיא מופיעה בו במשחק נטול מאמץ. שניהם סוללים את דרכי העלילה קדימה בנינוחות יחסית, אל עבר התפתחויות מטרידות יותר ופחות.
יש להניח שבהמשך הסדרה תתבהר ההחלטה לקרוא לה "הגרמני", אם כי בינתיים אפשר בהחלט לקרוא לה "הישראלי" ואולי אפילו להוסיף "המכוער". עבודת המוסד שטחית והשיטות שלו אינן מוסריות, וגם הניצולים אינם בדיוק מודלים הגונים לחיקוי. אומללות שורה על הכול. אפשר לקוות בשביל הדמויות שבסופה של הדרך הזו ממתינה גם איזו גאולה.