"עד שתחזור" הזכיר לי את סרטי הטלוויזיה לנוער שגדלתי עליהם: סרטים קצרים ומתוקים ששודרו בערוץ הילדים וסיפרו על בני-עשרה מלנכוליים שיוצאים להרפתקאות סולידיות ולומדים לקח חשוב. אם הסרט היה נשאר בטריטוריה הזאת (ובכך גם קצר יותר בשעה) הייתי באמת מוקסם ממנו, אבל הוא מתעקש להיות סרט באורך מלא. במקום להצטיין במגרש של הילדים והנוער, קהל יעד שבאמת היה יכול לקבל משהו מהסיפור שהוא מנסה לספר, הוא מתחרה במגרש של הקולנוע האמנותי למבוגרים - וזה כבר הרבה יותר קשה לו.
מאיה, נערה צעירה מחיפה, פורצת באישון ליל לנמל וגונבת ממנו את הסירה של אביה, הליידי בירד (במה שמזכיר סרט אחר על נערה במשבר, "ליידי בירד" של גרטה גרוויג). היא שטה לכרתים, ובעצירת ביניים בקפריסין חוברת לניקוס, ימאי יווני ונאה שמציע לתקן את המנוע השבור שלה בתמורה לטרמפ ימי לאי היווני. במקביל, אימה המסורה של מאיה ואחיה החייל הזועם יוצאים לחפש אותה. ואיפה האבא? שאלה טובה - אף אחד מהם לא יודע, וזאת בגדול הבעיה.
התסריט של "עד שתחזור" מצליח גם להסתיר וגם לגלות לנו יותר מדי. לוקח הרבה יותר מדי זמן עד שאנחנו מגלים מהו היעד של מאיה, ועד שנגלה עלינו לבלות עם הדמות החביבה בסצנות ארוכות, אילמות ונטולות התרחשות. וכשהדמויות מרשות לעצמן לדבר הן פשוט יורות עלינו פיסות מידע נטול סאבטקסט או עידון.
הסיפור מתפזר לעלילות משנה שלא תורמות כלל למסע של הגיבורה שלנו. למאיה יש אח גדול (אופק פסח המצוין) שמסתבך בצבא ושוקל לעבור מגדוד קרבי לתפקיד עורפי שיאפשר לו לחזור לשחק כדורגל; אני, כמובן, מפרגן לבחור, אבל זה לא נותן לצופה או לדמויות שלצידו כלום. בנוסף לעובדה שהסרט מתעקש להיות ארוך יותר ממה שמבקש הסיפור שהוא מספר, אין כאן סוף אמיתי. הסרט משאיר את דמויותיו ואת צופיו תלויים באוויר, בלי לסגור את קווי העלילה שנפתחו, בלי להתיימר להגיע לאיזושהי פואנטה.
"עד שתחזור" היה יכול להיות סיפור יפה ומלנכולי על מסעה של נערה שמתמודדת עם אובדן, אבל התפיסה הקולנועית של הבמאית שרי אזולאי תורג'מן מתעקשת להפוך אותו לסרט לאה ועייף. המצלמה מתעדת את הדמויות משל הייתה זבוב על הקיר, וזאת גישה לא רעה בחלק מהסרטים, אבל כאן התוצאה פשוט משעממת מדי. גם כשהדמויות פועלות ועושות ונלחמות, התיעוד היבש של הסרט גורם לכל זה להרגיש חסר טעם וריח.
וכמובן, אי אפשר אלא לדבר על הדמות התמוהה ביותר ב"עד שתחזור": ניקוס יורד הים. רוב הסרט מתרחש בקפריסין וכרתים ולכן, מטבע הדברים, מאיה נתקלת בעיקר בדמויות יווניות שונות - אבל את ניקוס מגלם השחקן-דוגמן הישראלי דניאל ליטמן. כיף לבלות איתו, ליטמן כריזמטי והמצלמה בבירור אוהבת אותו, אבל אינו יווני, אינו דובר יוונית ולו וליוון אין דבר וחצי דבר. ליטמן סיפר בריאיון ל-ynet שעבר הדרכה על ידי מורה ליוונית, וכל הכבוד לו על ההשקעה בתפקיד, אבל התוצאה מגוחכת. אני לא יווני בעצמי, אז לא ממקומי לשפוט את אמינות המבטא, אבל כל מי שאי פעם ראה פרק של "תאג"ד" עונה 2 או פרסומת של רנואר מבין שעל המסך מופיע איש שנולד בחיפה, לא כזה שקם בבוקר ואומר "יאסו". הסצנות שבהן מאיה מדברת אליו באנגלית במבטא ישראלי והוא עונה לה באנגלית במבטא יווני מעוררות תחושת אי נוחות פשוט מפני שהן אמינות בערך כמו מערכון בארץ נהדרת. העובדה שאותו ניקוס הוא דמות נטולת כל עומק או עניין בוודאי לא מועילה.
זה לא נכון רק לגבי ניקוס, אלא גם לגיבורתנו. הסרט לא נותן למאיה להראות לנו כמה היא מעניינת. היא עושה שטויות שלא מאפיינות אותה כאנטי-גיבורה מחוספסת אלא כדמות ביזארית ולא אמינה במיוחד. היא משום מה מדברת לעצמה באנגלית גם כשאיש לא שומע; היא יוצאת למסע ימי כשהיא עושה משהו כמו חמש טעויות בשעה, ואין בקלאמזיות שלה חן, הומור או אלגנטיות. היא פשוט שם. במרכז הסרט עומדת הלל ינאי-שני הצעירה, שחקנית צעירה שהגיעה לסרט בשלב די מוקדם של הקריירה שלה. חבל שלא קיבלה לידיה תסריט שהולם אותה יותר.
במאי אחד אמר לי פעם שישנם סרטים עם נשמה וסרטים בלי נשמה. לזכותו של "עד שתחזור" ייאמר שמדובר בפירוש בסרט עם נשמה: שקופית הסיום שלו מבהירה לנו שמדובר בסוג של מכתב פרידה של הבמאית מאביה (לפי תיק העיתונות, הוא היה סקיפר עצמאי, ולפי דבריה של אזולאי תורג'מן בבכורת הסרט, הוא הלך לעולמו לפני שנים ספורות). אם הסרט אפשר לתורג'מן להפוך את הכאב שבפרידה ממנו לאמנות, זה כבר נותן לו ערך ומקום בעולם. אבל מלבד סצנה תת-ימית אחת, לא לקחתי ממנו הרבה. לפחות עוד יש מפרש לבן באופק.