כולנו כבר יודעים שהמצב על הפנים. חלקנו השלמנו עם העובדה שזה לא עומד להשתנות בזמן הקרוב. אין "אבל" ואין "ובכל זאת". וכמו בכל מצב ביש, אפשר לנסות למצוא הבהובים של נחמה בכל מה שלא חשוב. עבורי, למשל, מדובר בפרסים הוליוודיים, ובאופן ספציפי, טקס האוסקר, הספורט האהוב עלי. וראו זה פלא: דווקא השנה, בפעם השלישית, זכה באוסקר אזרח ישראלי (רביעי אם סופרים את נטלי פורטמן, חמישי אם סופרים את משה מזרחי שביים את "כל החיים לפניו" שזכה כסרט זר).
יובל אברהם הביא את האוסקר לישראל, וכשזה קרה ידעתי שאין סיבה להתעלם מהעובדה שמדובר בגאווה ישראלית לכל דבר ועניין, לא שונה מזו שיש לנו בגל גדות ודני אבדיה. כמובן שיקומו המלעיזים ויגידו (במידה מסוימת של צדק) שהזכייה שלו ושל באסל אדרה, חמדאן בלאל ורחל שור על סרטם התיעודי "אין ארץ אחרת" היא בהכרח לא הישג ישראלי: הרי מדובר בסרט שחושף את כל עוולות הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, שנעשה על ידי קולנוענים שלא ימהרו להגדיר את עצמם כציונים.
ובהתאם, רוב העם לא שמח במיוחד בהישג הזה. מבט זריז על הטוקבקים שכתבו גולשי אתר זה ממש בתגובה לריאיון שניהלתי איתו מדגימים את זה בדיוק: "החלטת להכפיש את ישראל בשביל אוסקר", הגיב אחד. "אויב ישראל", הגיב אחר. מלחמות מזיזות את העם ימינה, גם ככה קשה, ולכן אפשר להבין את מי שזועמים בשעה שהם רואים פעיל שמאל צעיר ולא-מתנצל שקורא לכל העולם להסתכל לכיבוש בעיניים, זוכה על זה בפרס הקולנועי היוקרתי בעולם, בשעה שבחורים בני גילו מזיעים במדים ובווסט בין בית להיא לחברון וביירות.
ומצד שני, אפשר גם אחרת. וזאת התזכורת החיונית שיובל אברהם ושותפיו מנסים לאותת לנו - ישראליות לא חייבת להיות נטולת ביקורת כלפי הממלכה. להפך, פטריוט הוא זה שנלחם במטרה להפוך את המדינה הזאת למקום טוב יותר, זה שרואה את פשעיה ומגרעותיה ומבקש מהעולם לראות אותם יחד איתו.
ובתוך כל זה, כמו ישראלי טוב, אברהם סופג הטלות רפש וניסיונות לחרם מצד גורמים אנטי-ציוניים. תנועת ה-BDS, למשל, יצאה ישירות נגד הסרט פשוט מפני שאנשי הצוות הישראלים שמעורבים בהפקתו (כלומר, אברהם ורחל שור) לא הכירו בעובדה ש"ישראל מבצעת ג'נוסייד". אם מבחינת רבים פה הוא קיצוני מדי, בעולם משוכנעים שהוא לא קיצוני מספיק, ובתוך כל זה האיש פשוט מנסה לעשות עיתונות שאולי, אם ננסה בטעות להיות אופטימיים, יכולה להפוך את המקום הזה לארץ שטוב יותר לגדל בה את הילדים שלנו.
"אין ארץ אחרת" אינו רק סרט על התעמרות הממסד הישראלי בתושבי מסאפר יטא. הוא גם סרט על שני גברים צעירים - באסל הפלסטיני ויובל הישראלי - שנהיים לחברי אמת. ולמרות שמדובר בסרט פסימי ומייאש על מלחמה בלתי נגמרת בטחנות רוח, הוא באותה המידה מספר סיפור מעורר השראה על שני אנשים שמצליחים לדמיין ישראל אחרת.
מול עולם שלם - חלקו שונא אותנו, חלקו אוהב אותנו מהסיבות הלא נכונות, לרובו בעיקר לא אכפת - יובל אברהם עומד כישראלי ויהודי, קורא לשחרור החטופים, קורא לשינוי, ועל הדרך הוא זוכה בפרס האהוב עלי בעולם, מוקף בכל הכוכבים הגדולים ביותר בהוליווד שרואים דוגמה לישראליות ליברלית ושוחרת שלום. גם אני, אגב, הייתי חי בשלום בלי המילים "טיהור אתני" שהקפיד לשבץ בנאומי הזכייה שלו, אבל לאנשים יש נטייה בלתי נסבלת לעשות את מה שהם רוצים ולא את מה שאני ושאר עם ישראל מעוניינים שהם יעשו. לכן אולי כדאי שגם אנחנו נדע להסתכל עליו ועל דומיו - אלה שרוצים לראות את סופה של המלחמה הזאת, שרוצים להתעורר ליום שבו ילדים מישראל ומעזה לא חיים בפחד מהטיל הבא - ולהתגאות.