ֿבערך באמצע הסרט "נוף בערפל", סרט המופת של הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס, יש סצינה קורעת לב. הסרט מלווה את מסעם של אח ואחות למצוא את אביהם שנטש אותם וחי כנראה בגרמניה, ובמהלך המסע האחות הגדולה נאנסת על ידי נהג משאית שאוסף אותם בדרך.ֿ
האונס עצמו אינו נראה על המסך - הוא מצולם מרחוק כאשר נהג המשאית מאלץ את הנערה הצעירה לעלות על הארגז מאחור, ואנחנו הצופים רואים רק את בד הברזנט שמכסה על אחורי המשאית, אבל מבינים היטב את המעשה המזוויע שמתחולל שם.ֿ
אבל אנגלופולוס עושה דבר נוסף: אחרי דקות ארוכות אנחנו רואים את האחות הגדולה בת ה-14 משתלשלת מבעד לבד הברזנט, ידיה מגואלות בדם, והיא מרימה את ידה הימנית וחורטת משהו עם הדם השפוך על דופן המשאית. במילים אחרות, היא הופכת את הכאב הנורא ואת ההשפלה שהיא חוותה לאמנות.
המחשבה על הסרט של אנגלופולוס ליוותה אותי במהלך הקריאה של "אחרי השמש", ספרה החדש של המשוררת, המחזאית ובמאית התיאטרון עמית זרקא (קדמו לו ספרי השירה "ומסתבך לה בדרך לשמים" ו"כל החזיונות בחושך" שיצאו בהוצאת ספרי עתון 77).
גיבורת הספר עוברת אף היא פגיעה מינית בילדותה ואונס בבגרותה; והמילים שהיא כותבת הן גם ניסיון לחרוט בדם על קיר התודעה האטום ולהשאיר איזה סימן, לפני שזכר המעשים יושלך ויוטבע בתוך הים הגדול והעצום של השכחה.
"נשבר אני..." היא כותבת. "המצוות, עבודת השם, השמיים, כל הערגונות. כל המילים. מתרסק הפשר, נלחמים העיצורים. אני אופליה בנהר, העלמה והמוות לא נגמר, אני לילית בשלשלאות, שמע ישראל שעל המיטה. חיים שלמים התחנון והעבדות, ולא צחק בחלוני האלוהים. ולא. הביא. מבול".
זרקא נולדה וגדלה במושב דתי ברמת הגולן, כך שניתן לומר בדרך מעט פשטנית שהעולם של מה שקרוי "ארון הספרים היהודי" פתוח וגלוי לפניה.
לכן כשהיא כותבת כבר בפתיחה בראש הפרק את הכותרת: "כך בקודש חזיתיה", ברור לנו ולה שהיא משבשת בכוונה גמורה ובאופן מודע את הפסוק הידוע "כן בקודש חזיתיך" (תהילים ס"ג פסוק ג') ויש לשיבוש הזה משמעות וחשיבות.
בתחילת המזמור מופיע הפסוק הידוע שגם הולחן לא מעט פעמים, "...צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי...". כלומר ניתן לומר (ושוב בדרך מעט פשטנית) שהשיבוש הזה מייצג בין השאר את ההתנגשות הכמעט בלתי נמנעת בין הכמיהה הגדולה לנוכחות אלוהית (צמאה לך נפשי. מקור החיות שלי הוא בך - ה' היושב במרומים) לבין ה"מופע" של אותה קדושה ושל אותה אלוהות, יהיה טיבה אשר יהיה. כגודל הכמיהה וההשתוקקות כך גודל הכאב והפגיעה.ֿ
במקום אחר היא כותבת (עמוד 29 בספר): "עשר ספירות התגלות של השם בעולם, לא למדנו. רק את ההיעדר".ֿֿ וקצת אחרי היא שבה ומחזקת ומכפילה (עמוד 34): "...אני חטאים של אש וגופרית ומיתה בידי שמיים וחנק וסקילה...רק ההיעדר. רק ההיעדר. רק ההיעדר".
כלומר הטקסט שלה עוסק בין השאר בזה - במתח הכמעט בלתי נסבל בין הכמיהה לקדושה והתגלות (פני השם בעולם) ובין תחושת האפלה והכאב.
פנים רבות לכאב, ובספר הזה לדאבון הלב יש לו פנים גבריות מאוד. בוטות. גסות. בהמיות. זרקא לא טורחת לפזר שום אבקת פיות או סוג של מילים עם עטיפת צלופן צבעונית שתרכך חלילה את הרושם המתקבל:ֿ
מתווך הדירות האלמן בן ה 58ֿ שנפגש איתה בדירה טחובה באמצע אלנבי, ובסוף חתימת החוזה רוצה להיכנס אליה, לארבע עשרה שניות ודי.ֿ
"הנה מכאן, את אפילו לא צריכה להתפשט. ארבע עשרה שניות וזהו. מה אכפת לך..." (עמוד 25, תחילת הסיפור "ספירות" - אולי אחד החזקים בספר. סיפור שזכה בפרס הסיפור הקצר של עיתון "הארץ")ֿ.
והגבר שנלחם על עובר "שהביא לי בכוח". והמפיק הבן זונה. זרקא לא בוחלת במילים וטוב שכך.ֿֿֿ אבל אסור שנשכח. זרקא פועלת וכותבת בתוך העולם של הפסוק, ולכן גם החלק השני, אפילו אם הוא נשמט ולא מופיע, עדיין מצלצל וקיים - צמאה לך נפשי. כמה לך בשרי.ֿֿ
זה הסוד של הספר הכל כך יפה הזה. לרגע לא נשמטת ממנו הכמיהה לסוג של גאולה, אם תרצו, למרות שגאולה היא מילה גדולה ומעט משומשת מדי לאחרונה.ֿ גאולה שבלעדיה, כפי שהיא כותבת לקראת סוף הספר, "הנפש לא מחזיקה את התהום..."
ויש פה עוד עניין שחשוב קצת להרחיב עליו:ֿֿ לפעמים, בספרים שאני קורא, יש נטייה להפוך את הזיכרון לסוג של קישוט. בטח כשמדובר בסוג כזה של ממואר, כלומר ספר שנשען ברובו על זיכרונות ילדות ופיסות כאלה ואחרות של המציאות. במקרים הפחות מוצלחים יש נטייה אפילו לפרכס את הכתוב ולהוסיף קצת "חנדעלך" - לייפות או להפך, גם להעצים. "לזעזע", "להרעיד את אמות הסיפים".ֿֿֿֿ
כמו רונית מטלון, הסופרת שהלכה לעולמה לפני כמה שנים, גם זרקא מצליחה לטפל בחומרי המציאות הקשים שהיא מעלה במידה לא מבוטלת של קשיחות, ומבחינתי לפחות יש בזה מעלה גדולה.ֿֿ קל מאוד, אני חושש, לגלוש לאיזה סוג של כתיבה סנסציונית ויפה שהיא מצליחה להימנע מזה.ֿֿ
יש בספר לא מעט חזרות בעלות אופי תיאטרלי - הגבר הזר שבא ומתדפק שוב ושוב על הדלת (ומהדהד כמובן את עניין החדירה והפלישה אל המרחב המוגן והלא מוגן של הגיבורה), ומצד שני, ובהיפוך גמור כמובן, שבע מאות הילדות באולפנה בטבריה, שחוזרות שוב ושוב ומתפללות לה'.ֿֿ
לניסיון לחדור ולהבקיע יש אם כך שני צדדים - למטה, לגוף האנושי הלא מוגן, וגם "למעלה". בניסיון לאחוז בשולי הקדושה.
פה ושם יש לזרקא נטייה לחזור על הדפוס הזה של השבירה והקיטוע הטקסטואלי, ובמקומות הפחות מוצלחים, שהם מועטים מאוד כמובן, יש חשש שזה יכול להפוך גם לסוג של מניירה ספרותית, אם משתמשים בזה באופן פזרני מדי. אבל רוב הזמן ניצב לפנינו טקסט חזק מאוד, שחורט את רישומו בנפש גם שעות רבות אחרי סיום הקריאה.ֿֿ
"אחרי השמש" / עמית זרקא. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 77 עמודים.