בנובלה "הסוד המשותף" של הסופר הבלגי הנודע ז'ורז סימנון, נובלה שיצאה בתרגום עברי נפלא של הסופר יהושע קנז לפני קרוב לעשרים שנה, נוהג הגיבור לאמבר בכביש צדדי כאשר ידו תחובה בין רגליה של מזכירתו.
הרכב מזגזג על הכביש ואוטובוס מלא ילדים המנסה לחמוק מהרכב הסוטה (נו טוב - תרתי משמע), מתנגש בעץ. כתוצאה מההתנגשות נהרגים ונשרפים כמעט כל הילדים שנמצאים על האוטובוס. הגיבור בורח מהמקום יחד עם המזכירה, והתערובת הזו של חרטה ואשמה היא זו שמובילה אותו במסע של הרס עצמי שאולי היה טמון עמוק בנפשו כבר בהתחלה.
מנגנון דומה אולי מוביל את שירלי טל, גיבורת ספרו החדש והיפה של הסופר שי אספריל "חבר קרוב". שירלי, יועצת אסטרטגית בכירה ומומחית בניהול משברים, צריכה לנהל עכשיו את המשבר האישי הקשה שאליו נקלעה. היא נשואה, עם שני ילדים, ומנהלת מדי פעם מערכות יחסים מזדמנות עם גברים אחרים.
בליל חורף חשוך היא חוזרת מאיזה זיון כושל עם גבר גרוש במושב בשרון. הטלפון הנייד שלה בלי סוללה, הווייז לא עובד, היא מאבדת את דרכה ואז ברגע האחרון מבצעת פנייה מהירה ולא זהירה, פוגעת בנער צעיר שרוכב שם בחושך על אופניו, נתקפת בהלה גדולה ונסה בחיפזון מזירת האירוע.
בשלב הזה נפרדות דרכיהן של אספריל ושל סימנון ואולי גם של "האח הגדול" דוסטוייבסקי עם "החטא ועונשו", שצלו מרחף על שתי הנובלות הללו. אם אצל סימנון הגיבור לאמבר לא יכול לחמוק מהמסלול שהנפש שלו מתווה לו מלכתחילה - שילוב של תאווה, מיניות ואשמה, אספריל מנסה להציע מתווה אחר, שעליו ננסה לעמוד עוד מעט קצת יותר בהרחבה.
מול שירלי, היועצת האסטרטגית, עומד בחור בשם אסף - מורה ותיק להכנה לקראת מבחנים פסיכומטריים, שגם איתו ניהלה רומן קצר בעבר בעודה נשואה. החבר הכי טוב של אסף הוא בחור בשם אריק, שבנו הוא זה שרכב על אופניו באותו לילה חשוך ונפגע פגיעה קטלנית על ידי שירלי, מה שמסבך את אסף בהמשך בדילמה מוסרית לא פשוטה.
אספריל - כפי שכתבתי כבר בעבר בסקירה על ספרו הקודם, "אילו נולד איטלקי" - הוא סופר מיומן מאוד שיודע לרקום עלילת מתח סבוכה ולהשאיר כל הזמן את הקורא צמוד וקרוב אל ההתרחשויות, ליצור איזו מלאות ריאליסטית חזקה, ולא להניח לנו להתנתק כמעט עד לרגע האחרון ממה שקורה בתוך התסבוכת העלילתית שהוא יוצר.
אבל יש לאספריל מעלה נוספת - איזו יכולת יפה ללכוד את הבדידות של הגיבורים ולצייר מפה מסועפת של נפשם, על שלל הדחפים והלבטים והמאווים שמתרוצצים בתוכם ומבקשים לא אחת מוצא ומרחב ופתרון.
לא תמיד זה הולך חלק. במיוחד בתיאור דמותה של שירלי. הנה למשל, כשהיא נקלעת למשבר, אספריל מתחקה אחרי הלך המחשבה שלה וכותב בין השאר (עמוד 155 בספר): "כן, היא אישה חדה ומבריקה, היא חושבת לעצמה למחרת בבוקר בדרכה אל המשרד. לא סתם הגיעה לטופ של הטופ, ואנשים מבריקים יודעים שלעתים קרובות האדם היחיד שיכול לפגוע בהם זה קודם כל הם עצמם..."
משהו כאן בתיאור מפורש ו"מסביר" מדי ונראה כאילו נלקח מאיזה תיאור גנרי שנמצא במגזין כרומו מבריק על שולחן בכניסה למרפאה של רופא שיניים. אם יש כאן לאספריל איזה קומנט על הדמות - כלומר אחת שקוראת וחושבת על עצמה במושגים של מגזין אופנה נפוץ, הוא לא ברור ובטח שלא נחוץ.
אבל רוב הזמן הוא מצליח להימנע כאמור מסוג כזה של מעידות. יש לאספריל חוש ריח מפותח, ובמקביל גם יכולת תיאור משכנעת מאוד של האפלה שרובצת כמו כלב מנומנם בשולי הנפש של הגיבורים, ואולי גם של החברה הישראלית כולה.
יש לו גם בקיאות גדולה בנעשה בתוך חברות גדולות ובעסקאות המפוקפקות שנרקמות שם. הנה למשל מנכ"ל של בנק גדול שנחשד באונס של כלכלנית בכירה שעבדה צמוד אליו, או עורך דין ידוע ששתה כנראה כוסית אחת או שתיים יותר מדי ופגע אחר כך במכונית של אם ובנה - פרשה שהתגלגלה אחר כך גם לתקשורת.
בקצה קצה של זה נרמז גם, אני חושב, הפער או ההבדל בין ישראל של השכונות (חולון למשל, המקום שממנו באה שירלי הגיבורה) לבין ישראל של האלפיון העליון, שבה חטאים ופשעים גדולים מטויחים או נסגרים לפעמים על ידי מעבר של כסף גדול, גדול מאוד אפילו, מצד לצד.
הנושא הזה של ישראל השנייה מול הראשונה (נושא שמן הסתם עסקו בו למכביר הסופר רון כחלילי, ופרשן הטלוויזיה אבישי בן חיים) מוצה כבר לעייפה, לטעמי לפחות, וטוב שאספריל לא מתפתה לחרוש בשדה הזה יותר מדי. תחת זאת הוא מקפיד לעסוק במה שהוא באמת טוב בו - חקר של נפש האדם והיצרים והמאוויים שמתרוצצים בה, וכאמור לא תמיד מוצאים בקלות את פתרונם.
בסופו של דבר, וכמובן בלי לעשות ספוילר לסוף העלילה של הספר, נראה שאספריל בוחר לחלץ את הגיבורים מהתהום המכלה שאליה נמשכת לפעמים נפשם, וגם אם במקרה הזה הוא בוחר ללכת בנתיב אחר מזה שסימן סימניון, הסופר הבלגי הנערץ, הבחירה שהוא עושה בהחלט יפה ומנומקת.
ולא חסרה גם אירוניה קטנה ואקטואלית לצערנו - אריק וענת, הזוג שעליהם נחת האסון הנורא כשבנם נהרג בתאונה, מחליט לעבור לגור בקיבוץ בארי (הספר של אספריל מתרחש בתקופת מגפת הקורונה), וענת, שבמקור היא בת הקיבוץ, מכריזה ששם בבארי "זה גן עדן".
אני יודע שזה לא ממש תפקידי, ובכל זאת אני חייב לציין גם את זה: אני רואה סופרים (או סופרות) שנשענים על תהילת העבר וזוכים לחשיפה, לא תמיד עם קשר ישיר לאיכות המוכחת של ספרם האחרון, או כאלה שנתמכים על ידי מערכת יחצ"נית רועשת ואגרסיבית במיוחד, ולכן כמעט באופן מיסיונרי חשוב לי להמליץ על סופרים כמו אספריל שלפעמים נחבאים אל הכלים, למרות שברגעים הטובים, הכתיבה שלהם עומדת בשורה אחת עם המיטב שנכתב היום גם בספרות העולמית.
"חבר קרוב" / שי אספריל. הוצאת עם עובד. 255 עמודים.