"היה יום לא רע בעבודה", פנה אברי גלעד ליונית לוי כשזאת חתמה ערב שידורים ארוך שבו זכתה לשדר עוד חטוף ישראלי החוזר מהשבי ומתחבק עם הוריו. "מהימים הטובים", היא הגיבה, כביכול בנונשלנט טיפוסי, אבל החיוך הענק שלא ירד מפניה לאורך כל חילופי הדברים הקרין חוסר פאסון נדיר אצל שועלת הקרבות הוותיקה. זה היה שידור מורכב, לא פשוט בחלקו, אבל בבסיסו חדשה אחת גדולה, נהדרת ומחממת לב: ילד בן 21 חוזר הביתה אחרי 584 ימים בשבי. כמה טוב שבאת הביתה, עידן.
עידן אלכסנדר הוא לוחם גיבור שיצא להגן עלינו. את הסיפורים עליו כבר שמענו, אבל שווה להזכיר דווקא בצל הפולמוס על העובדה שהדרכון האמריקאי שלו הוציא אותו מהשבי (מה שנכון) שהוא זה שבחר במדינת ישראל. הוא עלה להתגייס פה לצבא. הוא זה שהתנדב לעשות שבת בבסיס בשמחת תורה. בזמן שחצי מדינה מדברת על להוציא דרכון זר, דווקא עידן אלכסנדר הוא תזכורת לאתוס הישראלי של סולידריות והקרבה. חבל שהיינו צריכים שילד מניו ג'רזי ייפול בשבי כדי להזכיר לנו את זה.
זה אותו אתוס ישראלי ששידר לנו שאם מישהו נופל ברחוב בניו יורק אף אחד לא עוזר לו לקום, בעוד בישראל יזנקו אליו חמישה אנשים שונים. כמה התנשאות, כמה פאתוס - ובדיעבד, כמה בולשיט. השבוע גילינו שאם חייל ישראלי נופל בשבי אז הממשלה הישראלית תגמגם משהו על זה ש"חיילים יצטרכו לחכות לשלב האחרון של העסקה שממילא אין", בעוד הממשלה האמריקאית פשוט תדאג שישחררו אותו.
השידור של יונית, כמו גם בערוצים המתחרים, נאלץ לאזן בין ההבנה הזאת, המדכאת כל כך, לבין התמונות הכל כך מרגשות של האיחוד בין עידן אלכסנדר ומשפחתו. היו שם כמה שיאי רגש לאורך הערב. התמונה הראשונה של עידן (עם סטפני מהצלב האדום, איך לא), השיחה הקצרה עם אמא. אחד מרגעי השיא היה בלתי מתוכנן, והוא התרחש בשידור חי בשולחן המהדורה כשירון אברהם הצליח לתפוס בשיחת טלפון את עדי אלכסנדר, אביו של עידן, כשהוא על מסלול הנחיתה בנתב"ג.
אפשר לגלוש פה לציניות, לדבר על חוסר הפרטיות שניתן פה למשפחות החטופים, ולהפיכת האירוע כולו למין פרק בסדרת ריאליטי של שידורי קשת. ואולם, משהו בשיחה בין אברהם לאלכסנדר נשמע אחרת. טבעי. זו לא הייתה עוד שיחה בין עיתונאי ומרואיין. ירון אברהם כמו היה נציג של אזרחי מדינת ישראל שרק ביקש לשלוח חיבוק גדול לגיבור שנחטף. אל הרגע האנושי הזה הצטרפה גם קרן מרציאנו שלא התאפקה וביקשה לשלוח חיבוק גם בשמה. איך אמרה יונית? זה "מהימים הטובים".
גם בחדשות 11 זה היה מהימים הטובים, כשדווקא בזמן השידור המרגש בחרו להקרין את הפרויקט המיוחד שלהם על הפספוס ההיסטורי של השלום עם ערב הסעודית. בזמן שבערוצים האחרים טחנו שוב ושוב את המסע של טראמפ למזרח התיכון (לא כולל איזו מדינה אחת), בכאן 11 נתנו ניתוח מעמיק, כולל פרשנות מבוססת מציאות שאפשר לסכם בשתי מילים: "איך נפלנו".
לפי הכתבה של גילי כהן, שלוש פעמים פספסה ישראל את ההזדמנות לנורמליזציה, שהייתה יכולה לשנות את כל פני המזרח התיכון. להבדיל, בחדשות 12 עופר חדד נתן פרשנות משלו לביקור של טראמפ, אך התרכז בעיקר באינטרסים הכלכליים של הנשיא בחצי האי ערב.
במהדורה המרכזית של חדשות 12 נתנו במה ענקית לתמונות הכל כך מרגשות מבית משפחתו של עידן אלכסנדר. את החיוך הענק של סבתא שלו. את שיחת הטלפון הראשונה עם האמא (שחטפה את הטלפון מהיד של השליח המיוחד וויטקוף). את החיבוק הראשון. מצד שני, לא שכחו את 58 החטופים שעדיין נותרו מאחור. האימהות ויקי כהן ועינב צנגאוקר הגיעו להתראיין, ודיברו מהלב השבור שלהן. שתיהן כל כך מאושרות על חזרתו של עידן הביתה, אבל העסקה הזאת שהתגבשה מאחורי הגב של המדינה רק הבהירה להן את עומק ההפקרה של הבנים שלהן, מתן ונמרוד.
ד"ר יובל ביטון, לשעבר ראש המודיעין בשב"ס, ניסח את זה במדויק: "ישראל תצטרך להחליט בין מתווה טראמפ לבין החזון של סמוטריץ'". למי שיש ספק במה הממשלה של נתניהו יבחר, ירון אברהם אמר במדויק: "עידן אלכסנדר חזר מהשבי בזכות ארה"ב, ולמרות ממשלת ישראל". לרגע אפשר היה לחשוב שהוא מגזים, אבל אז הגיע עמית סגל והטיל פצצה רטורית באולפן. ברשותכם, ובהמלצת עורכי דיני, אתמלל את מילותיו במדויק:
"הסיטואציה שתוארה כאן בשורה של דרכים שונות היא איך ישראל העזה לחבל במשא ומתן בין נשיא המעצמה החזקה בעולם לבין ארגון טרור פושע שהמטרה שלו היא להשמיד את מדינת ישראל. יש גם צד שני להסביר, להגיד את זה, שהוא, שאם ממשל ביידן היה מנהל משא ומתן ישיר עם חמאס - אמריקה הייתה עולה בלהבות. ולכן, מה שמצופה מכל ישראלי, מכל ממשלה ישראלית, הוא לחבל במשא ומתן הזה מלכתחילה. כשארצות הברית… זה… זה דבר גרוע מאוד מבחינתנו שהיא מנהלת משא ומתן ישיר. זה לא שנכנסו לוואקום או 'ישראל הסרבנית', לא, לנהל משא ומתן עם ארגון טרור הוא דבר שלא היה עובר בשקט".
נתחיל מזה שהייתה תקופה שעמית סגל היה תובע או לכל הפחות עושה בלוק בטוויטר לכל מי שהיה משתמש בשורש ח.ב.ל בהקשר שלו, לכן קצת אירוני שהוא בחר דווקא במילה "לחבל" כשהשפה העברית מלאה במילים כמו "להניא", "למנוע", "לעצור" או "לסכל". בהקשר הנ"ל אפשר גם פשוט "להפקיר", כי זה הסאבטקסט של הדברים. מדינת ישראל הייתה צריכה להמשיך להפקיר את עידן אלכסנדר.
מדובר בטקסט קיצוני אפילו בסטנדרטים של ערוץ 14. פרשן בכיר אומר שישראל הייתה צריכה לחבל (לחבל!) במשא ומתן שהביא לשחרור של חייל ישראלי לביתו. משא ומתן שלפי ההערכה של סגל עצמו באותה מהדורה לא אמור לעלות לישראל דבר, וחמאס לא תקבל שום דבר בתמורה לשחרורו של עידן.
אז מה בעצם מפריע לסגל כל כך? עצם המשא ומתן עצמו עם חמאס שלא צריך לעבור בשקט. זו דעה לגיטימית, אם כי העיקרון שלפיו "לא מנהלים משא ומתן עם ארגוני טרור" הוא קאץ' פרייז נחמד בהרבה סרטים הוליוודים, אבל בפועל בשביל לשחרר חטופים או להביא להפסקות אש - תמיד יש צורך לדבר עם ארגוני טרור. עמית סגל יגיד, ובצדק, שהשיחות האלה מול הגרועים שבאויבינו תמיד נעשות באמצעות מתווך, אלא שזו עדיין הדרך הדיפלומטית של ללכת עם ולהרגיש בלי. בפועל, ישראל מנהלת מו"מ מול חמאס כבר שנה וחצי בנושא החטופים, עם התערבות מלאה של ארה"ב, בטח מאז כניסתו של טראמפ לבית הלבן.
ובכל מקרה, זה בכלל לא חשוב. לדבר על "לחבל" במו"מ של ישראלי שחוזר הביתה אחרי 584 ימים זו חרפה עיתונאית ומוסרית. להגיד את המילים האלה דווקא בשעה שעידן אלכסנדר מתאחד עם הוריו לראשונה מזה 584 ימים, ובזמן שהורי החטופים שעדיין נמצאים בעזה מתחננים שיחזירו להם את יקיריהן, זו או טיפשות או ניתוק. אפשר להגיד על עמית סגל הרבה דברים, טיפש הוא לא.
נניח לרגע שעמית סגל צודק. שניהול משא ומתן - ישיר או עקיף - עם חמאס הוא מדרון חלקלק, מסוכן, אולי אפילו לא מוסרי. זו טענה לגיטימית. והוא בהחלט יכול היה להביע אותה באלף ואחת הפלטפורמות העומדות לרשותו: ברשתות החברתיות, בהרצאות בארץ ובעולם, או בכל אחת מהמהדורות הרבות שבהן הוא מופיע על תקן פרשן בכיר. אבל למה דווקא ברגע הנדיר שבו מדורת השבט מצליחה לבעור באור של תקווה הוא חייב להשתין עליה בשם עיקרון?
השאלה העיתונאית היא לא אם העיקרון נכון, אלא מתי נכון להפעיל אותו. כי אם גם ברגע שבו חייל ישראלי חוזר הביתה, הדגל האידיאולוגי קודם לחיבוק - אז משהו עמוק התקלקל בסדרי העדיפויות שלנו. ובשורה התחתונה, זה באמת היה "מהימים הטובים", כפי שסיכמה יונית, ובצדק. יום נדיר שבו אבא ואמא זוכים לחבק את בנם החייל אחרי שנה וחצי בגיהנום. יום מרגש, שמחבר אותנו לרגעים הטהורים של הסולידריות הישראלית. וחבל שגם ביום כזה, יש מי שבוחר להזכיר עד כמה עמדה אידיאולוגית יכולה להיות אכזרית כשהיא מנותקת מהלב.