זה לא סוד שהזדהות היא אחד הכלים הכי אפקטיביים ביצירת תרבות. כשאנחנו רואים דמות שמזכירה אותנו - בקשיים, בהתנהגות או בערכים - החוויה הופכת להרבה יותר משמעותית. זאת כבר לא עוד דרך להעביר את הזמן, אלא מעורבות עמוקה יותר בגורל של הדמות ובדרך שלה אל המטרה שהציבה לעצמה. הבעיה היא שקשה לייצר הזדהות, בעיקר אם הגיבורים שלכם לא אנושיים. מצד שני, קשה זה לא בלתי אפשרי.
"The Murderbot Diaries" (הסדרה לא תורגמה לעברית, כך שהתרגום הלא-רשמי הוא "יומני רובורצח", ולהלן פשוט נקרא לה "מרדרבוט") היא סדרת נובלות מאת מרתה וולס, שסחפה בסערה את קהילת הקוראים מאז פרסום הנובלה הראשונה ב-2017. היא הפכה ללהיט ב"בוקטוק" (קהילת הקוראים הנלהבת בטיקטוק), הולידה שישה המשכונים בתוך שש שנים (ד"ש לקורא ג'ורג' ר"ר מרטין) וזיכתה את וולס בשורה של פרסים יוקרתיים בתחומי הפנטזיה, כמו הוגו ונבולה.
סוד הקסם, על אף השם הטיזרי, הוא שמדובר בפנטזיה שהיא גם קומדיה וגם פרספקטיבה חכמה על בני אדם ממקור חיצוני. את האתגר לשחזר את כל אלה - כולל ההזדהות - קיבלה על עצמה אפל טי-וי פלוס, עם העיבוד הטלוויזיוני ששני הפרקים הראשונים מתוכו עולים ביום שישי הקרוב השבוע (כל פרקי העונה היו זמינים לטובת הביקורת).
הספר מתרחש במציאות עתידנית שבה מסע בין מערכות כוכבים הוא עניין שבשגרה, בעקבות פיתוח של טכנולוגיית חורי תולעת. כתוצאה מכך, בני האדם מיישבים כוכבים רבים ומתאימים אותם לאורח חייהם. הטכנולוגיה מאפשרת ליצירי אינטליגנציה מלאכותית לבצע עבודות במקום בני האדם, כמו כריה, הטסת ספינות חלל, וכמובן הפעילות האהובה ביותר על האנושות: לחימה. האנדרואידים שמשמשים לכך נקראים SecUnits (קיצור של Security Units, יחידות אבטחה). "רים", תאגיד רב עוצמה, עושה בהם שימוש למטרות ריגול, התנקשות ושעבוד של כוכבים, כדי למצות מתוכם משאבי טבע נדירים.
העלילה מתמקדת באנדרואיד אבטחה שכזה (אלכסנדר סקארסגארד, "יורשים", "שקרים קטנים גדולים"), שנשכר מתאגיד "רים" כדי לאבטח משלחת חוקרים במשימה על פני אחד מהכוכבים. מבלי שבעליו התאגידיים יידעו, הוא הצליח לפרוץ את הקוד של עצמו - והפך לבעל רצון חופשי. הוא בוחר לקרוא לעצמו "מרדרבוט". לא בגלל אופיו הרצחני (אף שהוא בהחלט ביצע מעשים שכאלה), אלא פשוט כי זה נשמע לו מגניב. על פניו, פריצת הדרך הזאת מאפשרת לו להימלט מחיי שעבוד, אלא שהוא בוחר להנמיך פרופיל ולנסות לא למשוך תשומת לב - וכאן מתחילה הטעות.
ההברקה של ספרי "מרדרבוט" היא המשחק החכם על האנדרואיד שמגלה את הכוח של חשיבה עצמאית וביקורת, והמפגש שלו בגרסה הזאת עם האנושות. חבורת החוקרים שמרדרבוט מלווה היא לא עוד אוסף של מדענים אפורים - מדובר בתושבי קומונה שמגיעים עם סט שלם של מערכות יחסים פתוחות, נטייה לשיתוף יתר של קשיים והתלבטויות ורצון עז לחבק אליהם את כל מי שנקרה בדרכם. הבעיה היא שמרדרבוט לא מעוניין בשום דבר מאלה. הוא בסך הכל רוצה שיעזבו אותו לצפות באופרות סבון טראשיות, שאותן הוריד למערכת של עצמו - ויעזבו אותו לנפשו.
המאפיין ששובר את הקו המפריד בין מרדרבוט לבין לקוחותיו, הוא שמתחת לחליפת הקרב המאיימת - הוא נראה אנושי לחלוטין. כלומר, כמעט לחלוטין, אין לו איברי רבייה. וכך, מספיקה פעם אחת שבה הוא נחלץ להגנתה של אחת החוקרות מפני יצור חייזרי עצום, ונאלץ להראות לה את פניו בניסיון להרגיע אותה - כדי שיהפוך מיחידת אבטחה גנרית לחבר נפש פוטנציאלי. כל זאת, כאמור, למרות שזה הדבר האחרון שהוא מעוניין בו. "אין לי קיבה - אבל אם הייתה לי, הייתי מקיא", הוא מתמרמר בגאוניות לנוכח גילויי האהבה הדביקה החוזרים ונשנים בין מעסיקיו.
הגישה הכל כך מוכרת הזאת של רצון לסיים את יום העבודה עם מינימום של סמול טוק, כדי שאפשר יהיה לחזור ולרבוץ על הספה מול אסקפיזם זול - באה כאן לידי ביטוי באופן מושלם. מרדרבוט לא מבין את הצורך האנושי האובססיבי בקשר עין, בעיבוד של רגשות ותחושות, בקונפליקטים של "אני רוצה אותה, אבל היא לא מכירה בקיומי" - על אף שהאנושיות הזאת מתחילה לפעפע גם בו. בעיקר לנוכח העובדה שהוא חופשי לנטוש את חבורת ההיפים לגורלה המר, אבל בוחר להישאר איתה למרות הכל ואף לחלוק עמה את הסוד הגדול.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
התסריטאים המועמדים לאוסקר, כריס ופול וייץ ("רווק פלוס ילד", "מוצרט בג'ונגל"), יצרו, כתבו וביימו את הסדרה, שכל אחד מפרקיה לא ארוך יותר מחצי שעה (רובם אף קרובים יותר ל-20 דקות). על אף זמן המסך הקצר מאוד הזה, "מרדרבוט" מצליחה לבנות קשרים מרשימים וחכמים בין הגיבור הראשי שלה והגיבורים המשניים שמקיפים אותו. היא גם מצליחה לבנות שורה של סכנות שאורבות להם, כולל קונספירציה קטלנית, וכל זאת בלי לפגוע לרגע בהנאה האדירה ממנה.
לא הכל כאן מוקפד ומבוסס, חלק מהקונפליקטים נראים כאילו נוצרו רק כדי לקדם את העלילה, ולא בטוח שתצליחו להסביר לעצמכם את ההבדלים בין מערכות הכוכבים השונות. אבל זה בכלל לא משנה, כי הכיף הגדול הוא הניסיון של מרדרבוט להבין מה רוצה ממנו האנושות, תוך כדי ניסיון לצאת בחיים מהמפגש איתה. המשחק הנהדר של סקרסגארד מפיח באנדרואיד יסודות נהדרים של מבוכה אנושית. יותר מהכל זה הניסיון הכמעט נצחי לא לפגוש מבטים של אחרים, שמתבטא בהבעות ותנועות גוף קורעות מצחוק, מחשבות שלו שמבוטאות בקול עבורנו ותירוצים שהוא לומד להשתמש בהם כדי להימנע מהצורך להיות מובך.
ככל שהעלילה מתקדמת, מרדרבוט נקשר כמעט בעל כורחו לאותם אנשים שהוא בז להם. התפתחות מאוד צפויה אמנם, אבל עדיין נעשית באופן כל כך יעיל. גם השימוש בטכניקה של רובוט או חייזר שמביט על האנושות מהצד כמובן לא חדש בפני עצמו, אבל אף הוא ממש לא מפריע כאן. להפך, יש משהו מרענן ספציפית בכל העיסוק במבוכה אנושית על כל מה שסובב מערכות יחסים. באופן כללי, "מרדרבוט" מצליחה להיות מאוד חכמה ועם אהבת אדם אמיתית, על אף שהיא מספרת סיפור שבשלבים לא מעטים נראה די טיפשי. זה ממש לא מובן מאליו.
זה שילוב יפה של כתיבה שנונה ואינטליגנטית עם משחק שהופך אותה לחוויה אנושית רלוונטית. לא בטוח שוולס הבינה כבר ב-2017 עד כמה היא תקלע לעידן שבו האנושות הופכת מערכות יחסים עם AI לעניין ממשי יותר ויותר, אבל הדרך שבה הסדרה מתרגמת את הסיפור שלה לא הייתה יכולה להיות מדויקת יותר לתקופה. קשה לחזור מצפייה ב"מרדרבוט" ולהמשיך להתכתב עם צ'אט ג'יפיטי מבלי לתהות לרגע מה הוא חושב עלינו באמת מאחורי התשובות המנומסות.
התלונה היחידה שאני מצליח להעלות על דעתי בנוגע ל"מרדרבוט" הוא שהיא סוגרת את העלילה שלה בתום עשרה פרקים, באופן שקשה להאמין שיאפשר להמשיך אותה. ולנוכח העובדה שהיא כל כך קצרה, אבל כל כך כיפית, מצחיקה, מרגשת באופן מפתיע - וכן, לגמרי מעוררת הזדהות ורלוונטית - ממש חבל שלא נזכה לחוות עוד מהתובנות והחוויות האנושיות של "רובורצח" בעתיד. מצד שני, הוא רמז לנו בכל דרך אפשרית שלא נעים לו עם הדביקות האנושית הזאת.
שני הפרקים הראשונים של "Murderbot" יעלו ביום שישי הקרוב באפל טי-וי פלוס, ולאחר מכן פרק בשבוע.