כשיובל רפאל עלתה לבמה אמש (רביעי) לחזרה לחצי גמר האירוויזיון בבאזל, שווייץ, מול השופטים, קרן פלס, יוצרת השיר "New Day Will Rise" תיעדה את עצמה כשהיא בוכה.
"אני לא בכיתי, אני ייבבתי!", אומרת פלס בריאיון לוואלה תרבות בשיחת טלפון מבאזל, שעות ספורות לפני שרפאל תעלה להופיע בחצי הגמר השני. באשר לסיבת הבכי אומרת לנו פלס: "אני חושבת שזה בכי של שנה ושבעה חודשים של המציאות הזאת שאנחנו חיים בה, ויש משהו כל כך מזוקק בזה שעומדת על הבמה יובל, שעברה על גופה את 7 באוקטובר. היא פיזית וגם מטאפורית ורוחנית קמה מתוך השאול, ועלתה מהמקום הכי נמוך - לבמה הכי גבוהה ומכובדת, שזה לייצג את המדינה שלה. לראות את הדבר הזה בעיניים בקהל, ודווקא כשישבתי בין מישהו מִשוויץ למישהי מבלגיה, זה עוד יותר העצים לי את ההבנה של גודל הרגע. כולנו מחזיקים איזה מין גולה של בכי בגרון, כל הזמן".
"אנחנו כל כך מחכים לרגעים טובים, כדי לפרוק כמה דמעות, כמו ברגע שבו חוזר חטוף וכל העם בוכה. לראות את יובל על הבמה מאוד הזכיר לי את הרגעים האלה. זה ממש רנסנס", מוסיפה פלס. "זה פשוט הכוח של עם ישראל, שמכים אותנו - ואנחנו קמים. זה פשוט היה דימוי פיזי עם שירה לזה. יובל כל כך עוצמתית ועם נוכחות בימתית כל כך חזקה, והיא כל כך מפזרת אהבה. ממקום של שנאה, שבו עשו הכול כדי להרוג אותה והיה הרג ודם מסביב, לעלות הנה לבמה ולהפיץ אהבה, אי אפשר היה שלא לבכות מזה. וכל הזמן, בתוך הראש והלב של כולנו כל כך הרבה אנשים שנפלו, כל כך הרבה חיילים, כל כך הרבה משפחות שהתפרקו ויש חטופים בעזה. בנוסף, אנחנו נמצאים בזירה בינלאומית עוינת, שחלקה לא מביאה לנו נרטיב של אמפתיה ללב".
מה ההבדל בין התחרות השנה לזאת של שנה שעברה מבחינת כמות העוינות שסופגת המשלחת הישראלית?
"אני אגיד שני דברים, אולי סותרים. אחד, הם הבינו שזה שירת אותנו שהם צועקים את הבוז. מי שהפסיקו לצעוק בוז לא עשו את זה בגלל שהם חברים שלנו. אני יודעת את זה מבפנים, מתוך התכתבויות בכל מיני מועדונים בכל העולם, אני חברה במועדונים האלה כמעט שנתיים. אני אגיד בזהירות, שאני מניחה ומבינה שהם עשו את החושבים שלהם, אחרי שנה שעברה, והם הבינו שזה מגדיל אותנו. זה לא נראה לי מאהבת המן אלא משנאת מרדכי. כלומר: אני חושבת שהם פשוט שינו טקטיקה. אבל הם עדיין לא אוהבים אותנו, אני מרגישה בזה כשאני הולכת ברחוב, אם אני עם סממן של ישראל. אתמול זרקו רק את הדגל שלי. קודם היו צריכים לתלות את הדגלים על איזה מעקה בחוץ, לראות אם הוא גדול מהתקן המותר, וכשיצאתי כל הדגלים היו שם ורק הדגל שלנו היה מושלך פנימה. מרגישים את זה במבטים, אני מסתכלת בטלפונים של אנשים לידנו ואני רואה מה יופיע שם, ואני שומעת שיחות חולין קטנות וכל מיני דיבורים ואני שומעת מילים מכאיבות. זה פשוט 'בנימוס' כרגע".
ועדיין יש סיכוי גדול שיצעקו ליובל בוז כשתעלה על הבמה הערב.
"לא מובטח לנו שלא יצעקו לה עכשיו. ואם לא צועקים זה לא אומר שהם לא צועקים את זה בדרכים אחרות. דבר שני שאני רוצה להגיד, וזה הבדל גדול וחשוב, הוא שיובל מגייסת את הלב של אנשים. אז גם אם חופרים להם ועושים להם שטיפת מוח נגד ישראל, בסוף ישראל עולה לבמה ודרך מיתרי הקול של יובל ודרך האישה הזאת שפשוט עומדת, כל כך שברירית וחשופה ואותנטית - הם יודעים את הסיפור שלה. זה רק יכול להפריע להם, אבל זה לא. כי היא כל כך מושכת את הלב של אנשים כמו מגנט והם לא יכולים שלא לאהוב אותה.
"וזה חשוב שיידעו בארץ, שאנחנו מחזקים את יובל ומעצימים את האהבה. אין מה לעשות, אי אפשר לנצח את החושך כחושך. מה שהיא עושה לאנשים זה פשוט גורמת להם בעל כורחם לאהוב אותה, והיא ישראל. אז ככל שהיא תהיה חזקה יותר ותשיר את הדבר הזה באופן יותר בהיר ותקבל יותר את החיבוק מאיתנו, מהבית שלה, אז גם בעולם לא תהיה להם ברירה. טיפה ועוד טיפה ויהיה פה ים. אני ראיתי פיזית אנשים לידי, אחד מהם צעק 'יובל, יובל' והרים את היד, שאלתי אותו אם הוא ישראלי אבל הוא אמר לי שהוא מִשוויץ, פשוט הלב שלו יצא ליובל".
פלס מספרת שמכיוון שהצטרפה למשלחת בבאזל רק אתמול - היא חשה בפומו (Fear of Missing Out). "אני בעצם כבר שבוע על קוצים", היא אומרת. "אתה מכיר את זה שאתה נמצא במקום אבל אתה לא נמצא בו? אז ממש הרגשתי שאני נמצאת עם יובל, כל הזמן הזה. מאוד מסודר וקפדני באירוויזיון למי יש רשות להיכנס, מתי ולאיפה, והיוצרת של השיר יכולה להיכנס בחצי הגמר ובגמר. אז בעצם לא הייתי יכולה לבוא גם ככה, היה לי את הפומו במלון. אז הרעיון היה שאני אהיה עם הילדים שלי לפחות, בזמן שיש לי את הפומו, ולא סתם במלון פה. אתמול קיבלתי כרטיס לאולם עצמו וישבתי שם".
בשנה שעברה צילמת נציגי מדינות אחרות בסתר, העלית לרשתות החברתיות, כתבת עליהם ביקורת שלילית - ומשלחות התלוננו שהטרדת. השנה אסור לצלם מאחורי הקלעים בכלל. זה בגללך? את נושאת "תחושות אשמה" מהבלאגנים שעוררת בשנה שעברה?
"בדיוק שוחחתי על זה כעת עם מספר חברי משלחת, שבאמת חשבתי שאני קשורה לזה, אבל מה גיליתי? שאני סתם מרגישה אשמה שנה שלמה, בגלל שיש לי שורשים בפולין. אני אגיד לך: אסור לצלם איפה שיש שטיח כחול. מותר איפה שיש כל צבע אחר. בחוץ, בפינת העישון, שזה מקום שיוצאים אליו גם כדי לנשום אוויר, אין שום שטיח. אני בשנה שעברה צילמתי את ההולנדי בפינת העישון, איפה שגם עכשיו אין שום שטיח. אמרתי לעצמי, רגע, אם איפה שאני לכאורה עשיתי את הנזק, מותר עדיין לצלם, אז אני כנראה לא הסיבה לשינויים השנה. ובדקתי את זה, ובאמת בסוף אני לא הסיבה!"
יפה, אז אולי יש לך עכשיו חוויה מתקנת!
"קודם כל גיליתי שאני לא אשמה, ודבר שני גם אז לא הרגשתי אשמה, כי הוא היה מגעיל. הוא פשוט היה בנאדם לא נעים אל המשלחת שלי, שמייצגת את המדינה שלי, ואני באה מתוך הפצע של כולנו. אבל השנה אני מאוד נזהרת. הבמה הזאת מאוד חשובה בשבילנו ואנחנו מתנהגים הכי יפה שאפשר. אנחנו ברוח של יובל, מפריחים נשיקות כשעושים לנו סימני אלימות".
יש השנה קוד התנהגות לחברי משלחות, לפיהן אסור להתבטא פוליטית או נגד מדינה אחרת. תעמדי בזה?
"אין לי שום דבר נגד אף מדינה. יש לי דברים להגיד נגד אלימות שעשו לנו בארץ, בטבח הנוראי הזה. אין לי פה שום במה להתבטא על זה ואסור לי להתבטא על זה. אבל אין לי משהו נגד אף מדינה. אין פה אף מדינה שלא הייתי נוסעת לבקר, לטייל וליהנות בה בוויקאנד. אלה בני אדם, שיכולים להתנהג יפה או לא יפה. כשלא רואים אותנו ולא רואים את הכאב שלנו וכשבוחרים לשים אותנו בצד הלא מדויק של הנרטיב של האירועים שקרו, בלשון המעטה, זה פשוט כואב לי בבטן, זה הכול.
"אבל באמת באנו הנה והכל ברוח של יובל. זה מצמרר וזה היסטורי שהיא הנציגה שלנו, כך שכל מה שצריך לעשות זה לתמוך בה. היא עומדת שם ואומרת הכול, אין לי מה להוסיף. שנה שעברה הייתה לנו נציגה אחרת לחלוטין, זה היופי. היא הביאה משהו אחר לחלוטין ותודה לאל שהיא לא עברה את הזוועות האלה. כשעדן הייתה על הבמה וצעקו לה את הבוז, הרגשתי מן צורך כזה (לדבר - ש"ב). פה העמידה של יובל מספרת את כל הסיפור. זה סיפור לחלוטין אחר, לא צריך להוסיף אף מילה כי זה רק יקטין. הנוכחות שלה חזקה יותר מכל מילה שאני אוסיף".
זה לא מחרפן שאסור לכם לדבר הטבח ועל החטופים? זו הזיה.
"אני לא יודעת לענות לך על זה. אני חיילת פה של ההוראות שאני מקבלת מבחינת מה מותר להגיד. אסור לנו לדבר על דברים מסוימים שחשובים לנו ומהותיים, וזה מעצבן ומקומם, אבל בסוף זה גם מונע את זה שבחדר ליד יגידו דברים שיפגעו בנו ובי אישית ואני לא אוכל לתפקד. אם יגידו עכשיו משהו לא נכון ולא מדויק עלינו, כמדינה וכעם. אז בסוף אני באמת מקבלת על עצמי שאף אחד לא אומר כלום וזה עדיף לכולנו".
"בלב של יובל ושל כל המשלחת כל הזמן נמצאים החטופים", מוסיפה פלס. "אנחנו לא יכולים להגיד את זה פה, אבל אני אומרת את זה לך. שמשפחות החטופים יידעו שהם איתנו. אנחנו מדברים עליהם בינינו וזה נותן כוח ליובל לעשות את הכי טוב שלה".
איזה תגובות אתם סופגים עד כה ממשלחות אחרות? מי עוין ומי ידיד?
"אני לא יודעת, אני פוגשת רק את הידידים - מי שניגש להגיד שהוא אוהב את השיר או מי שמדבר יפה ומתייחס יפה, כמו המשלחת מצרפת שהייתה לי שיחה מקסימה איתם, הם אמרו שהם אוהבים את השיר ושאין להם שום דבר נגדנו. מי שפחות אוהב אותנו כנראה פחות ניגש אלינו. מאוד שמים לב לזה השנה".
מה הסיכויים והציפיות שלך להערב - את בטוחה בעלייה של יובל לגמר? ואם כן, לאיזה מקום היא תגיע בגמר?
"אני באמת לא יודעת להגיד לך. אנחנו באנו לנצח, ולניצחון יש המון פנים. זה יכול להתבטא מספרית וזה יכול להתבטא גם בתחושות של אופוריה, תקווה והתרוממות רוח שנקבל. אני באמת מרגישה, מאז שיובל נבחרה, באווירה של ניצחון בגלל שיש לנו נציגה כזאת. אי אפשר לדעת כלום".
אבל ברור מבחינתך שלפחות נעלה לגמר?
"אני מבחינתי צריך לזכות, כן? אבל מבחינתי זה לא מה שקורה. יש כאן כל מיני אלמנטים שלאו דווקא קשורים רק ליצירה ולביצוע עצמו. אבל זה רגע מאוד חזק ומאחד של כולנו כעם, וזה רגע שלנו גם להתגייס. גם אני מפעילה את המשפחה שלי בבוסטון וחברים מיפן. אמרתי להם, פשוט תתנו אהבה ותצביעו. בוא נחבק את הילדה המדהימה הזאת ביחד. זה הניצחון שלנו בגדול, יותר מכל מספר כזה או אחר שנגיע אליו בסוף".
"אני חושבת שיהודים וישראלים בכל העולם וגם בארץ מבינים, שבשבילנו התחרות הזאת היא לא כמו בשביל עוד מדינה פה", מוסיפה פלס. "בשבילנו זה לא כמו בשביל איטליה. בשבילנו זה באמת מלחמת קיום. אשכרה ממש יש עצומות להעיף אותנו מפה. זה סימבולי לזה שבאופן כללי רוצים להעיף ולמחוק אותנו".
יש משהו בהתנהלות שלך או בכתיבה של השיר שהיית עושה אחרת?
"ממש לא. אני שנה שלמה הקדשתי את עצמי מבחינה מקצועית רק למטרה הזאת. אחרי שנגעתי באירוויזיון והבנתי את העוצמה של זה וכמה זה יכול להשפיע, באמת התגייסתי במלואי לזה. כתבתי המון המון שירים. כמובן לא הגשתי את כולם כי הם היו צריכים עוד שנה רק להקשיב לכולם. אבל כל מה שחשבתי זה על זה. אני רואה בזה שליחות אמיתית. לא הייתי משנה שום דבר.
"אני רוצה גם להגיד שאתמול כשהייתי בקהל, זאת בעצם הייתה ההופעה הראשונה אי פעם של הילדה הזאת מול קהל, חוץ מאשר תכנית טלוויזיה, שזה מקום קטן. מישהו יכול בבית לדמיין ילדה שעולה בפעם הראשונה לבמה, להוציא את 'הכוכב הבא', שזאת מערכת מאוד עוטפת ואולם קטן ואפשר לסדר שם דברים. זאת הייתה פעם ראשונה של יובל על במה. כשאני נכנסתי לאולם רעדתי פיזית, ואני הופעתי על במות ענקיות. לחשוב שהיא עשתה את זה אתמול בפעם הראשונה זה כל כך מדהים! הערב תהיה הפעם השנייה אי פעם של הילדה הזאת על במה, וזאת הבמה הכי גדולה בעולם. אז מלא מלא אהבה ליובל, מכולנו".
מדהים גם שיובל מופיעה לבד, בלי רקדנים ובלי זמרי ליווי. זה אתגר מטורף, הרי גם עדן, שצעקו לה בוז על הבמה, לפחות לא הייתה עליה לבד. זה הופך את ליותר מאתגר?
"היא לבד על הבמה, חשופה. כמו שהיא ידעה לעשות את זה במקרה של חיים ומוות, היא יודעת לעשות את זה גם פה, שזה סיפור אחר ולהביא את המוזיקה שלה. היא עושה את זה לבד, בניגוד לעדן המדהימה. יובל מדהימה בדרך אחרת לגמרי, בדרך משל עצמה, כי אין לה היסטוריה של ילדה שהופיעה. לראות מישהי בדבר הכי ראשוני. אני חושבת שהמקומות השבורים שלה והמקומות האלה שהיא לא מנוסה, כילדה שמגיעה הנה, מגיעים לאנשים ללב וגורמים להם להתקרב אלינו. בסוף, אל תשכח שבאנו הנה בשליחות הדגל".